לאה צבעוני: ״עברתי שלושים דירות בחיי״

0 פורסם על ידי - 22/10/2017 - המגזין

אמנות, ציור

הציירת לאה צבעוני מציגה בימים אלה בתערוכות הסתיו בגלריית האמנים בקניון רמת אביב יחד עם האמנים, קובי אור ואלה בלאס. לאה צבעוני: ״הוריי איבדו את בני משפחותיהם בשואה. נולדתי בתל אביב, גרתי, בהרצליה, גרתי בחניתה, גרתי בקריית גת, גרתי בראשון לציון. עברתי שלושים דירות בחיי. מגיל צעיר פרנסתי את עצמי ובניתי את עצמי. את כל מה שהשגתי בחיי השגתי בשתי ידיי. היום אני שמחה בחיי ובהישגיי״

 

בתמונה: לאה צבעוני. צילום: יח״צ

לאה צבעוני. צילום: יח״צ

 

מאת אפי אליסי

לאה צבעוני נולדה בתל-אביב להורים שעלו לארץ לפני המלחמה. הייתה מורה-חיילת בצה"ל, למדה באוניברסיטה העברית בירושלים, נישאה והביאה לעולם ארבעה ילדים. בעברה עבדה בתפקידים בכירים במערכת ההשכלה הגבוהה. הקימה את הוצאת הספרים צבעונים. צבעוני כתבה  13 ספרים, מהם 4 ספרי ילדים ו-9 ספרים בתחום עריכת הלשון. לפני שנים אחדות התחלה לצייר. זה קרה אחרי מסע רוחני בהודו. בהשפעת חברה למסע נסעה ברכבת לצייר בגלריה חיפאית שהציעה הנחיה של ציור בידיים. ומאז היסטוריה. ציירה ציור ועוד ציור. בהמשך התחילה לצייר בסדנאות האומנות של מוזאון תל אביב. לאה צבעוני: "בימים ובלילות חשבתי מה אניח על הבד בציור השבועי שלי. בריצות הבוקר שלי בים לטשתי עיניים אל החול ואספתי את מה שהים פלט. מכל ביקור בים הייתי חוזרת עם שקית עמוסה חבלים, פלסטיקים, צדפים, מקלות ושאר גרוטאות. מכיכרות העיר וגניה הייתי שבה הביתה עם עלים, פירות יבשים וענפים. אתרי בנייה סיפקו לי קפקפים, משקפיים שבורים, קופסאות סיגריות ושיירי טיט ובטון. הסופרמרקט סיפק לי רשתות בשלל צבעים. מהרי אילת הבאתי אבנים וחול לגווניו. הבית סיפק לי גרביים יחידים ופיסות עור. כל אלה מצאו את מקומם במערבולות של צבעי אקריליק ושמן. חבלים טבעו בכחול, רשתות נשקו לאבנים, פלסטיקים התערבבו בצדפים. וכולם נלחמו על מקומם על הבד. לא היה לי קל בילדותי ובנעוריי. הוריי איבדו את בני משפחותיהם בשואה. נולדתי בתל אביב, גרתי, בהרצליה, גרתי בחניתה, גרתי בקריית גת, גרתי בראשון לציון. עברתי שלושים דירות בחיי. מגיל צעיר פרנסתי את עצמי ובניתי את עצמי. את כל מה שהשגתי בחיי השגתי בשתי ידיי. היום אני שמחה בחיי ובהישגיי״.

 

״אני לא מתרגשת משום בן אדם בזכות תפקידו או מעמדו. אני רואה בכולם את הבשר ודם שמאחורי החזות החיצונית. ביליתי שנים רבות בחברת פרופסורים, מנהלים, נשיאים וכיוצא באלה. מעולם לא הרגשתי שיש בהם משהו שונה״

 

בתמונה: ציור של האמנית לאה צבעוני. צילום: יח״צ -

ציור של האמנית לאה צבעוני. צילום: יח״צ

 

מונולוג.
״הכול התחיל במסע הרוחני שלי להודו עם ניסים אמון. אני אוהבת לחוות חוויות חדשות ועולמות חדשים. במסע הזה פגשתי את דינה רובין החיפאית, והיא סיפרה שהיא מציירת בידיים בגלריה של אייל מלק. כשחזרתי הביתה מיהרתי להתקשר לאייל מלק, ומאותו יום החל מסע של פעם בשבוע ברכבת לחיפה. זה הי בשנת 2011, והציור הראשון שציירתי תלוי עד היום בחדר הסדנאות לכתיבה יוצרת של בתי יעל. מאז ועד היום אני מציירת. בזמן שציירתי בחיפה עסקתי בהוצאה לאור של הספר "חוטים של אהבה" מאת יוכבד בן דור. העזתי וציירתי תמונות של בריאת העולם. יוכבד אהבה, ואני המשכתי וציירתי את הספר כולו. לילה שלם תהיתי איך אצייר נשמה, ולמחרת בבוקר ציירתי. אמנות בשבילי היא שחרור מלחצי היום-יום. לחצים טובים ובריאים, אבל היום מתמלא, ותמיד יש לי הרגשה שהייתי רוצה לעשות עוד. בתפקידי – מו"לית ועורכת – אני יושבת שעות רבות ביום ליד המחשב שקועה בכתיבה ועריכה. פעם בשבוע אני יוצאת לצייר במרכז הסדנאות בדובנוב, ושם אני משחררת. אני מניחה, מדביקה, שופכת, הופכת, מוסיפה, מורידה, משלבת, בוחשת – והצבעים והחומרים נשמעים לי ויוצרים למעני תמונה שהיא כולה שלי ובשבילי. ואז אני שבה בהנאה לסדר היומי הדחוס״

 

״אני באה לצייר עם שפע של חומרים, ואין לי מושג מה אני הולכת ליצור. אני מורחת צבע על הבד, מוסיפה חומרי מילוי וחומרים שהבאתי. מתבוננת. והכול זורם. והכול מפתיע. אני יוצרת וזורמת. ולא יודעת לאן ייקחו אותי הצבעים והחומרים״

 

 

בתמונה: ציור של האמנית לאה צבעוני. צילום: יח״צ -1

ציור של האמנית לאה צבעוני. צילום: יח״צ

 

המכחול הראשון.
יום אחד בשנת 2012 גיליתי את סדנאות האומנות של מוזיאון תל אביב בדובנוב. מיהרתי להירשם. הציור הראשון שלי היה "גשם שחור". מיהרתי להודיע לחברותיי בסדנה שאיני יודעת לצייר, ומייד קיבלתי את תגובתה של אחת הוותיקות: "אנחנו נמשיך לצייר ואותך יתלו במוזיאון". בסדנאות אלו ציירתי בידיים וגם במכחול. הקפדתי על הוראות המורה. ציירתי עצים, הרבה עצים, וציירתי גם נופים. אלה הדברים שקסמו לי. אהבתי את המכחולים, אהבתי גם את השימוש בכל מיני מקלות, שפכטלים, ושאר אביזרים. גם על ציור העצים הצבעוניים שציירתי בתי יעל לא מוותרת״.

 

היד שמנענעת.
״השפע. השפע. השפע. שפע של צבעים. שפע של חומרים. שפע של אפשרויות. וההפתעה. אני מוצאת את עצמי מחוץ לעולם היום-יום שלי. אני פורשת מהמחשב והולכת לעולם אחר. ושם אני שמה על הבד צבעים וחומרים ועומדת נפעמת מול התוצאה. הציור מצייר את עצמו. ואני אומרת: ואו, כל הכבוד (לציור). איך ידע הצבע לחדור לאותה מחילה בגזיר העץ שהנחתי על הבד? ואני שם, עם עצמי, בעולם שהוא כולו שלי, ולשעה קלה אני כולי שם״.

 

״אמנות היא אהבה. אמנות היא זרימה. אמנות היא חופש. שחרור. התרגעות. אמנות היא הטבע. אמנות היא חיבוק. כל אמנות שאין בה את כל אלה אינה אמנות בעיניי״

 

בתמונה: ציור של האמנית לאה צבעוני. צילום: יח״צ -2

ציור של האמנית לאה צבעוני. צילום: יח״צ

 

איך ציור נולד.
״אני באה לצייר עם שפע של חומרים, ואין לי מושג מה אני הולכת ליצור. אני מורחת צבע על הבד, מוסיפה חומרי מילוי וחומרים שהבאתי. מתבוננת. והכול זורם. והכול מפתיע. אני יוצרת וזורמת. ולא יודעת לאן ייקחו אותי הצבעים והחומרים. ואני רואה את התוצאה ועוצרת. לפעמים מזיזה, לפעמים מבטלת ועושה הכול מחדש על אותו יצירה שכבר יצרתי. לפעמים אני באה לצייר עם רעיון מגובש. כשהחלטתי לצייר את שורת השיר "ונמשכת שיירה מהמאה שעברה" (שיר השיירה של עלי מוהר) חשבתי מראש מה אעשה, וניגשתי למלאכה עם אבני חן ירוקות שאמורות לסמל את ירושלים. וכל הדרכים כבר הובילו אליה״.

 

רגשות.
״הדבר המרגש ביותר בחיי כיום הוא ילדיי ונכדיי. זכיתי למשפחה מופלאה. שני בנים ושתי בנות שכל אחד מהם נחת וגאווה וכך גם בני הזוג. שבעת נכדיי הם קסמים מהלכים. חלק גדול מזמני אני מבלה בחברת ילדיי ונכדיי האהובים. אני מתרגשת גם מכל ספר חדש שרואה אור בהוצאתי. כל ספר הוא תינוק שנולד לסופר ולי. אף שראיתי כבר כארבע מאות תינוקות כאלה, עדיין כל אחד מהם מציף אותי בשמחה״.

 

״יש לי מעט חברים. מניסיון חיי אני יודעת שרוב החברויות פרגמטיות ולא עומדות במבחן הקושי. יש חברויות שנמשכות כל החיים, כיוון שלא עברו אבני נגף. חברות אמיתית אינה נרתעת מאותן אבני נגף, ללא מרחק ולא מזמן״

 

בתמונה: ציור של האמנית לאה צבעוני. צילום: יח״צ -3

ציור של האמנית לאה צבעוני. צילום: יח״צ

 

אהבה ראשונה.
״התאהבתי בכמה וכמה גברים, אבל אני מעדיפה לספר על האהבה שלי לספרים ולעריכה. בכל שנות עבודתי (במועצה להשכלה גבוהה ובאקדמיה הלאומית הישראלית למדעים) עסקתי בעריכה. הוצאתי פרסומים וכתב עת. ערכתי ספרים רבים לכמה הוצאות ספרים. כשהזדמן לי לקחתי קורס מו"לות של האוניברסיטה הפתוחה, ואז התבקשתי להגיש מטלת סיום – דוגמת ספר. הגשתי ספר ולא דוגמה. זה היה ספרו של טומי לפיד "שיעורים בתקשורת". התאהבתי במלאכה הזאת של הוצאה לאור. ומאז אני שם״.

 

עבודת אלילים.
״לא היו לי ואין לי אלילים. אני לא מתרגשת משום בן אדם בזכות תפקידו או מעמדו. אני רואה בכולם את הבשר ודם שמאחורי החזות החיצונית. ביליתי שנים רבות בחברת פרופסורים, מנהלים, נשיאים וכיוצא באלה. מעולם לא הרגשתי שיש בהם משהו שונה. בכל חבורה של אנשים יש אנשים מכל הסוגים. אני שופטת אנשים לפי אישיותם ולפי נפשם״.

 

"בימים ובלילות חשבתי מה אניח על הבד בציור השבועי שלי. בריצות הבוקר שלי בים לטשתי עיניים אל החול ואספתי את מה שהים פלט. מכל ביקור בים הייתי חוזרת עם שקית עמוסה חבלים, פלסטיקים, צדפים, מקלות ושאר גרוטאות. מכיכרות העיר וגניה הייתי שבה הביתה עם עלים, פירות יבשים וענפים״

 

בתמונה: ציור של האמנית לאה צבעוני. צילום: יח״צ -4

ציור של האמנית לאה צבעוני. צילום: יח״צ

 

מכל מלמדיי.
״בכל שלב של חיי רציתי להוכיח לעצמי שאני יכולה. רציתי ועשיתי. גידלתי את ארבעת ילדיי עם בעל קרייריסט שכל חייו היו משוקעים בעבודתו. הוא מעולם לא היה באסיפת הורים, לא עשה חנוכיות בגן ולא הלך לסופּר. הילדים היו ההשראה שלי, ואף שתמיד עבדתי במשרה מלאה וגם למדתי (עשיתי תואר שני ושלישי כשהיו לי כבר ארבעה ידים) גידלתי ארבעה ילדים למופת. כשעבדתי באקדמיה הלאומית למדעים כבר היה לי תואר שני. עבדתי בחברת גדולי הפרופסורים בכל התחומים, ואולי משם שאבתי את ההשראה ללמוד לתואר השלישי. את לימודי המסטר שלי סיימתי בשנתיים, את הדוקטורט בשלוש שנים. זה היה די קל. פשוט רציתי להיות שם עם כולם, להראות לעצמי שזה די פשוט. אני רוצה להיות כמו עצמי. אני תמיד מסתכלת על חצי הכוס המלאה. בוודאי שיש דברים שהייתי רוצה שיהיו לי, אבל ברור לי שלא הכול אפשרי. משום כך אני נוסעת שלוש פעמים בשבוע לבלות עם ילדיי ונכדיי, ממלאה את הכוס עד גדותיה, ושבה למלאכתי, ההוצאה לאור, שגם היא מעיין של יצירה וסיפוק. אמשיך להיות כמו אני עצמי״.

 

אושר.
״לראות את ילדיי חיים באושר ובאהבה, כל אחד עם משפחתו וכולם יחד. חיבוק של נכדים. אהבה של נכדים. חיבוק של ילדים ואהבה של ילדים. וכמובן הצלחה בהוצאה לאור שלי. זו כבר שגרה. שגרה טובה. כל ספר הוא חוויה ואני יכולה להצהיר בגאווה שכל הסופרים שלי מרוצים ומאושרים מספריהם״.

 

״אני מתרגשת גם מכל ספר חדש שרואה אור בהוצאתי. כל ספר הוא תינוק שנולד לסופר ולי. אף שראיתי כבר כארבע מאות תינוקות כאלה, עדיין כל אחד מהם מציף אותי בשמחה״

 

בצילום: לאה צבעוני. צילום: יח״צ

לאה צבעוני. צילום: יח״צ

 

שמעו קטע…
״עם בתי יעל הקמנו את מפעל הוצאת הספרים של הלומי קרב, "סיפור של חיים". יעל הפעילה את הפרויקט עם מתנדבים מתלמידיה, וכל אחד מהם  ראיין איש שחווה את מוראות המלחמה ולא הצליח חזור לחיים מלאים. הוצאתי לאור תשעה סיפורי חיים כאלה, והספרים היו נקודת ציון ותרמו הרבה להמשך חייהם. אירוע ההשקה בבית הלוחם היה אחד המרגשים בחיי״.

 

בתמונה: ציור של האמנית לאה צבעוני. צילום: יח״צ -5

ציור של האמנית לאה צבעוני. צילום: יח״צ

 

הצלחות.
״הצלחה היא לקבל חיבוקים ואהבה מילדיי ומנכדיי. הצלחה היא לראות סופר המחזיק בידו ספר שהוצאתי לאור ועל פניו נסוך חיוך של אושר. הצלחה היא לרכוב על אופניים ביום הכיפורים מתל אביב לאבן יהודה ובחזרה. הצלחה היא לרוץ עם נכדתי גלי חמישה קילומטרים במרוץ אבן יהודה. הצלחה היא לראות סופרים חוזרים, כאלה שהוצאתי להם ספר והם חוזרים שוב ושוב. הצלחה היא לקבל סופרים חדשים ששמעו מחבר על הוצאת צבעונים. הצלחה היא להראות לאנשים את ציוריי ולקבל תגובות מתלהבות. הצלחה היא להזמין את איילת בירן לראות את ציוריי ובתגובה לקבל ממנה הזמנה להציג בתערוכה.

ושלך?
״עם דן כספי ז"ל הקמתי את קרן ענבל לתמיכה בסטודנטים נכים. השגנו כסף וחילקנו מלגות. התגובות והמכתב שקיבלתי מסטודנטית עיוורת מרגשים אותי עד עצם היום הזה״.

ואכזבות?
״זה שלוש שנים אני שוקדת על הכנת האסופה "עורי שפת עבר – אלפיים שנות שירה על השפה העברית". אספתי כ-1000 שירים של כ-550 משוררים שכתבו שירים על השפה העברית בכל הדורות (החל בספר יצירה), בכל ארצות הפזורה ובעשר שפות. עוד בטרם ראה אור זכה המפעל הזה בכינויים כמו "מפעל חיים" או "מפעל ענקים" ולתשבחות רבות. ואף על פי כן לא זכיתי לתמיכה של מפעל הפיס (בקשתי נדחתה פעמיים), של הרשות הלאומית ליידיש (באסופה יש עשרות שירים בייידיש ושירים רבים על שפת היידיש), ואני גם מחזרת על הפתחים כדי להשיג אולם מכובד להשקה. מאכזב מאוד. כל המקומות שמורים״.

 

״אני מוצאת את עצמי מחוץ לעולם היום-יום שלי. אני פורשת מהמחשב והולכת לעולם אחר. ושם אני שמה על הבד צבעים וחומרים ועומדת נפעמת מול התוצאה. הציור מצייר את עצמו״

 

בתמונה: ציור של האמנית לאה צבעוני. צילום: יח״צ -6

ציור של האמנית לאה צבעוני. צילום: יח״צ

 

חלומות.
״אני חולמת להמשיך לרכוב על אופניים מתל אביב לאבן יהודה ובחזרה עד גיל שמונים. אני חולמת להישאר תמיד כל יכולה למרות הידיעה שאין דבר כזה. ברור לי שגוף בריא הוא המפתח לכל הצלחה ולכל שמחה״.

ובגדול?
״אהבה. אהבה כל היום״.

חברים.
״יש לי מעט חברים. מניסיון חיי אני יודעת שרוב החברויות פרגמטיות ולא עומדות במבחן הקושי. יש חברויות שנמשכות כל החיים, כיוון שלא עברו אבני נגף. חברות אמיתית אינה נרתעת מאותן אבני נגף, ללא מרחק ולא מזמן״.

 

בתמונה: ציור של האמנית לאה צבעוני. צילום: יח״צ -7

ציור של האמנית לאה צבעוני. צילום: יח״צ

 

ארון הבגדים.
״אוהבת נוחיות וחופש. לא אוהבת גרבי ניילון ושאר אביזרים הנדבקים לגוף. אוהבת בגדים פשוטים ונוחים ונעליים נוחות. רק כשההופעה מחייבת אני מעלה את עצמי על עקבים ומתהדרת בפנינים״.

 

שמרנות או פורענות?
״בועטת. הולכת בדרכי. מתעלמת מן הזרם. מאמינה בעצמי וביכולותיי ולא מקבלת תיאוריות ומעשים שאינם מקובלים עליי. אני מתרחקת מכל מה שלא נראה לי, לא לפני שאמרתי את דבריי״.

כסף.
״נועד לשרת אותי ולאפשר לי לחיות את חיי כמו שאני רוצה״.

לאי בודד?
״לא אלך לאי בודד״.

אמונה עצמית.
״תמיד. בני משפחתי, חברים והסופרים המגישים לי כתביהם מאמינים בי״.

בטחון עצמי.
״גבוה מאוד״.

פינת ליטוף.
״אוהבת להיות בביתי, עם עצמי, עם חברים, עם משפחתי. אני אוהבת חברה ואוהבת את הלבד. אוהבת להיות עם עצמי, לעבוד, לכתוב, לחשוב, ליצור, לנוח״.

רע.
״התנהגות מגעילה של אנשים, אלימות בכבישים, חוסר צדק, סבל״.

פחד.
״פוחדת להיות מתחת למים. פעם פחדתי גם להיות באוויר, אבל די התרגלתי״.

מה עושה לך טוב?
״אהבה, יצירה, יופי, ילדיי ונכדיי״.

האם יש לך תמיכה משפחתית?
״בכל רגע״.

 

התערוכה תתקיים בקניון רמת אביב בתל אביב, גלריית האמנים,  על הקיר החיצוני של קניון רמת אביב, בין "ארקפה" ל"גרנד קפה", איינשטיין 40 רמת אביב. בין התאריכים 3.10-30.10. אוצרת התערוכה: איילת אמוראי-בירן

 

 

בצילום: עבודה של האמן קובי אור. צילום: יח״צ

עבודה של האמן קובי אור. צילום: יח״צ

קובי אור

נולד ב- 1964בקזבלנקה ועלה לארץ ב-1966. גדל בירושלים עם זיקה למסורת היהודית, שורשים מרוקאים וערכים לאומנות ומוזיקה. כבר בצעירותו התגלו כישרונותיו הרבים באומנות הציור ובניגון על העוד.  למד אומנות בבצלאל ירושלים, את רזי העוד למד במרכז למוזיקה אתנית במוסררה ירושלים. קובי נע ונד בין לימודי תורה לבין לימודי אומנות. ביצירותיו ניכרים עולמות שונים הן מהמסורת והדת היהודית והן מעולמו הרחב וחיבורו לטבע; הוא שואב מוטיבים משני העולמות כמו ממקומות קדושים כגון: אומן-אוקריאנה, כותל; ומולם מהטבע: צלילה, טיולי שטח במדבר ובמרוקו.

לקובי עולם נוסף מלא צבעים. בהיותו שף במסעדות יוקרה בירושלים, הוא מביא שלל של צבעים וטעמים אל ציוריו. יש פעמים בהם תאוותו לציור במהלך עבודתו, הביאה אותו להכין צבעים מתבלינים, ירקות ופירות ולצייר מתוכם ציורים מרהיבים. חינוך ונתינה דרך האומנות הן ערך עליון עבורו לילדים, נוער וקשישים.  לימד ציור ואומנות פלסטית  בחינוך המיוחד. הקים גוף מוזיקלי בביתר עילית, הנקרא 'הדברות מוזיקלית' אשר עודד מוזיקאים צעירים בביתר עילית. בניהולו את המקום, קידם נוער שוליים ע"י לימוד מוזיקה. ניהל ולימד אומנות במרכז יצירה לקשישים ובכך הפיח רוח צעירה בהם. מסרים חינוכיים הועברו לאלפי ילדים בארץ, על ידי תאטרון בובות מריונט מעיסת נייר, פרי יצירתו, עטו וביצועו. חותמו האומנותית הוטבעה בעולם החרדי בפעילות יצירה סביבתית בביתר עילית,  יזם והיה שותף לבחירת ורכישת כל הפסלים הסביבתיים בביתר עלית המוצגים שם עד היום.

כאמן בעולם הדתי-חרדי, הציג יצירותיו בתערוכות יחיד. בירושלים: ב'בית האומנים' בירושלים, ב'קפה אקראי', ובביתר עילית באירועים שונים וזאת כמתן השראה לאומנים מתקדמים. במלאכת מחשבת וכשרון רב, נבחר להיות בין האומנים הבודדים שזכו לשחזר ולתקן ציורים  עבור 'מכון המקדש ירושלים'.  בעולם העסקי, היה אומן הבית  לרשתHappy Tie", תמנון ו-'Happening'. בכשרונו הרב, אייר קריקטורות.

זוהי התצוגה הראשונה של קובי כחילוני. ניגונו על העוד והמוזיקה והלחנים ממנו, מהווים השראה וממנה אל הסטודיו ואל פורקן הצבעים. בציוריו, הוא בוחר להנציח רגע מתוך מצבים בחייו. ציוריו נעים  בין שני עולמות. מהעבר של לימודיו התורניים אל הרוח שנושבת היום ומביאה אותו אל מחוזות אחרים. בזיכרון ויזואלי שמאפיין אותו, מצייר את הרגעים בגווניהם הפסטוראליים, או בצבעים עזים בסגנונות שונים, וטקסטורות של שמן אקרילי, אקוורל, גואש טמפרה.

בצילום: עבודה של האמנית אלה בלאס. צילום: יח״צ

עבודה של האמנית אלה בלאס. צילום: יח״צ

אלה בלאס

תושבת רעננה. אם לשניים. סבתא לחמישה נכדים. עובדת סוציאלית בכירה, פסיכותרפיסטית. מנהלת לשעבר של השירות למען הילד. עבודתה, שהתאפיינה באחריות כבדה, נתינה והכלה של סבל וכאב, בעיקר של ילדים ומשפחות. פרישתה מהעבודה נבעה מצורך עמוק להגיע למימוש עצמי שלא רק באמצעות נתינה. לאחר פרישתה, פרץ אצלה הציור כמעיין טבעי, הממלא מאז חלק משמעותי בחייה האינטנסיביים. עבודותיה מבטאות את הפריחה העכשווית שלה, כאשר חייה מלאים בעשייה אחרת ושמחת חיים השזורה בזיכרון כי בכל חיים פורחים קיימים חלקים כואבים שגם הם תורמים ומפרים.  התמות הכואבות העיקריות איתן התמודדה מקצועית ורגשית בעבודתה ארוכת השנים, ממשיכות ללוות אותה בעבודתה האמנותית ,לא תמיד בצורה מודעת והן עוברות כחוט השני בציוריה, בצורה סמויה, ישירה או עקיפה. היא מוצאת את עצמה מציירת בעיקר נשים חזקות בעלות תעצומות נפש וכוחות, חזקים. היא שמה דגש על המשכיות רב דורית  והעצמה נשית .  פריון, עקרות, כמיהה כואבת להריון, צורך עמוק ובלתי נלאה במימוש החלום לחבוק ילד, התמודדות עם דימוי של פגימות בנשיות ואובדן מול גילוי של תעצומות נפש למימוש העצמי  הנשי. כוחן של נשים עוצמתיות מצא ביטויו גם בתערוכת היחיד שלה 'פסטל בויטרינה',שהוצגה השנה בהרצליה. נשים חזקות שצוירו בגירי פסטל רכים והוצגו "מוגנות", ממוסגרות  מאחורי ויטרינות זכוכית, בן אפשר היה לצפות מקרוב או מרחוק, במבט מעמיק או שטחי, בהתאם ליכולת הצופה להתעמק או להתמודד עם  המוצג בתערוכה.

זה אולי ההסבר העיקרי לציור הפורטרט הרגיש של פרידה קאלו המוצג גם בתערוכה זו. מסיור בביתה של פרידה קאלו בשנת 2007,חזרה בלאס עם צילום צנוע בשחור לבן בגודל גלויה של הציירת שאותה ואת ציוריה היא כל כך מעריכה ואיתה הזדהתה במובנים שונים. בלאס בחרה להתחבר לפרידה הרצינית, האמיתית, שמבטה שפוף וכאב נסוך על פניה. היא לא מחופשת בצילום זה לאישה המקסיקנית היפיפייה, מלאת הקישוטים כפי שבדרך כלל נהגה לעטות כדי להסתיר את הכאב והמורכבות שבזהותה. בלאס מתמחה בפסטל ובשמן. לומדת ציור ומציירת כעשר שנים. למדה אצל האמנים איסנה מאירוביץ-יעקב (שמן), עדי ארד (פסטל רך), אורי גל ואחרים. חברה ב'מוזה'- ארגון אמני רעננה, החטיבה לאמנות פלסטית. הציגה בתערוכות יחיד וקבוצתיות.

Image of a share button

אין תגובות

השאר תגובה