מגזין אופנה, fashion, אופנה, fashion magazine

0 פורסם על ידי - 08/01/2018 - המגזין

אופנה, עיצוב אופנה, תולדות האופנה, אופנה ישראלית, צילום אופנה, Fashion, Fashion Magazine, מגזין אופנה, קורבן אופנה, אופנה ומעמד חברתי, מגמות אופנתיות, טרנדים ואופנה

מתוך ויקפדיה: עיצוב אופנה הוא תחום של אמנות שימושית העוסק בעיצוב ביגוד ועזרי ביגוד. העוסק בעיצוב אופנה נקרא "מעצב אופנה" או ״אופנתן״

אופנה היא התכתיב החברתי לפרטים הנחשבים ל"נכונים", "ראויים" ו"יפים" ביותר בתחומים שונים, כגון ביגודריהוטעיצוב פנים וחוץנימוסים, ואמנות. המילה העברית אופנה חודשה על ידי חמדה בן-יהודה, על ידי תרגום בבואה למילה הלועזית "מודה". האופנה טבעה להשתנות תדיר, והיא נוצרת בדרך-כלל משיקולים שאינם רציונליים. עם זאת, מאפיינים "אופנתיים" קיימים גם בתחומים רציונליים מטבעם כגון אידאולוגיהפילוסופיה, סגנונות כתיבה או תחומי מחקר מדעי. לחברות שונות תכתיבי אופנה שונים שנובעים משיקולים שונים. כך למשל קוד הלבוש בחברה החרדית עשוי להיראות למתבונן מבחוץ כאחיד וקבוע, אולם למעשה גם כאן קיימות מגמות אופנתיות. האופנה משפיעה גם על תפיסת היופי בעיני הציבור. נשים שבעבר נתפסו כיפות עשויות להראות כעבור כמה מאות שנים (או אף כמה עשורים) כלא יפות כלל. תכתיבי אופנה בהקשר זה עשויים לגרום לבעיות כגון דימוי עצמי נמוך, אנורקסיה, ועוד.

תצוגת אופנה – בה מוצגים בגדי מעצבי אופנה. צילום: ויקפדיה

עיצוב אופנה שונה מתחום עיצוב תלבושות (למשל, בתחום הקולנוע או התיאטרון) בכך שתוצרתו מתיישנת בדרך כלל בתוך עונה אחת, או שתיים. "עונה" בתחום האופנה מוגדרת כסתיו/חורף, או אביב/קיץ. מקובל לחשוב כי עיצוב אופנה החל במאה ה-19 כאשר צ'ארלס פרדריק וורת' תפר תווית יצרן על בגדים אותם עיצב ויצר. בעוד שכל סוגי הלבוש לכל אורך ההיסטוריה נחקרים על ידי אנשי אקדמיה בתחום עיצוב התלבושות, רק בגדים שנוצרו לאחר 1858 הם לבוש שנכנס לגדר עיצוב אופנה.

רבים ממעצבי האופנה מעצבים לבוש ועזרי לבוש לצריכה כללית, חלקם מכונים "מעצבי-עילית" ועושים מלאכתם בהזמנת לקוחות פרטיים. מעצבי אופנה עילית אחרים מוכרים את תוצרתם רק בחנויות אופנה בודדות או במחלקות אופנה עילית. רוב מעצבי אופנה עובדים עבור חברות בתעשיית הביגוד ומעצבים בגדי גברים, נשים וילדים לצורכי שיווק המוני. יצירות הנושאות את תוויות היצרן של מעצבי אופנה מפורסמים, למשל קלווין קליין או ראלף לורן, הן בדרך כלל תוצרת עבודתם של צוותי מעצבים, או מעצבי אופנה בודדים העובדים תחת הנחיית מעצב אופנה ראשי.

 

"זוג תופרות ברו דה קלייר" ציור של פול סיניאק. צילום: ויקפדיה

אופנה בראשיתה

מעצב האופנה הראשון, אשר לא היה פשוט תופר שמלות, היה צ'ארלס פרדריק וורת' (1826-1895). וורת', אשר היה סוחר בדים בעברו, פתח בפריז בית אופנה (צרפתית: maison couture) שבו עיצוב ותפירת השמלות בוצעה בעיקרה על ידי גזרניות ותופרות עלומות שם. הצלחתו של וורת' הייתה כה גדולה עד שהצליח להכתיב ללקוחותיו את הלבוש הנאות לדעתו, במקום ללכת בעקבות האופנה שהוכתבה על ידי אחרים. המונח הצרפתי השגור היום, couturier, המתאר מעצב אופנה, הוטבע לראשונה כדי לתאר את עבודתו של וורת'. בתקופה זו צצו בתי אופנה שונים בפריז אשר החלו מעסיקים אומנים כדי לצייר עיצובי בגדים. הציורים היו מוצגים ללקוחות ובכך נחסך העמל והכסף הדרושים ליצירת דגם הלבוש ואלה היו נוצרים רק לאחר ההזמנה. כך גם החל הנוהג השגור היום של שרטוט דגמי אופנה על ידי אומני עיצוב, בטרם תפירתם.

אופנה בתחילת המאה ה-20

בתחילת המאה ה-20 כמעט כל תעשיית עיצוב האופנה הייתה בעיקר בפריז ומיעוטה בלונדון. ירחוני אופנה אשר פורסמו במדינות אחרות היו דואגים לשלוח את עורכיהם לתצוגות האופנה של פריז וכך נהגו גם רשתות של חנויות ביגוד אשר שלחו קניינים לעיר. חלק מרשתות אלה היו מעתיקות את דגמי האופנה האחרונים ומייצרות אותם בייצור זול והמוני למכירה קמעונאית. בתקופה זו לא הייתה הבחנה ברורה בין אופנה-עילית הנתפרת לדרישות הלקוח, לבין ביגוד בייצור המוני.
סמוך לאחר תחילת המאה ה-20 החלו ירחוני אופנה לכלול תצלומים והפכו להיות בעלי השפעה רבה יותר מבעבר על מגמות האופנה המתפתחות. בערים שונות בעולם צצו ירחוני אופנה ואלה הפכו מקובלים מאוד ובעלי השפעה ניכרת על האופנות בחברה. כמה מן המוכשרים שבמאיירי האופנה איירו בשירותם של ירחוני האופנה והביאו את בשורת ההתפתחויות האחרונות בתחום זה לקהל הרחב. אחד המפורסמים מבין ירחונים אלה היה La Gazette du Bon Ton, אשר נוסד בשנת 1912 בידי לוסיין פוגל ויצא לאור עד לשנת 1925 (להוציא הפסקה בפרסום בעת מלחמת העולם הראשונה).
מלחמת העולם השנייה הביאה לשינויים קיצוניים בתעשיית האופנה. עם תום המלחמה ירדה פריז מגודלה כמרכז האופנה העולמי. תעשיית אופנה חדשה המכוונת לשכבת גיל צעירה יותר עלתה וצמחה ובכך שינתה את מוקד תעשיית האופנה לשארית המאה ואף בתחילת המאה ה-21. ככל שהסקה מרכזית נעשתה נפוצה יותר בארצות אירופה וצפון אמריקה, גברה הנטייה לשימוש בביגוד קל יותר לאחזקה העשוי מבדים קלים יותר. כניסתם של בדים סינתטיים לשוק הגבירה נטייה זו.
אופנת העילית הפריזאית ניסתה להתגונן, אך לשווא, לנוכח האיום הכלכלי מצד תעשיית האופנה, אותה הובילו בתי החרושת לביגוד. עד מהירה נשים רבות העדיפו חיקויים זולים למוצרי אופנה העילית. העובדה כי ההכנות לייצור המוני של ביגוד אופנתי הן ארוכות יותר מאשר הגמישות המאפיינת אופנה עילית (המייצרת בכמויות קטנות לדרישות לקוח בודד), אילצה את מעצבי האופנה בתחום זה לחזות לעתים שנה מראש את מגמות האופנה בשוק. מחצית המאה ה-20 מתאפיינת במגמה של עליית כוחו של הרחוב בהכתבת מגמות אופנתיות, לעומת כוחם הבלעדי בעבר של מעצבי אופנה עילית.
במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20 החלו מגמות אופנה לחצות גבולות במהירות. עיצובים מערביים אופנתיים אומצו במהירות ברחבי תבל ומעצבי אופנה רבים, שאינם ממוצא מערב אירופאי או צפון אמריקני, רכשו השפעה רבה על מגמות האופנה. חומרי גלם סינתטיים, כגון לייקרה,ספנדקס וויסקוזה זכו לשימוש נרחב ומעצבי האופנה שצפו באופן מסורתי פני עתיד, בקשו לשלב בעיצוביהם אף את אופנות העבר.

סוגי אופנה – קטגוריות עיצוב אופנה

אופנה עילית (צרפתית: Haute couture): סוג עיצוב האופנה הבולט ביותר עד לשנות ה-50, היה ביגוד שנתפר לפי הזמנה, או "אופנה עילית" (משמעותו המילולית של המונח הצרפתי היא "תפרנות עילית"). עיצוב אופנה מסוג זה עסק בתכנון ובביצוע ביגוד לפי הזמנה של לקוח מסוים, על פי מידותיו. המונח הצרפתי Haute couture הוא שם מוגן בצרפת וניתן להשתמש בו רק לצורך תיאור מוצרים של מעצבי אופנה העומדים בתנאי לשכת האופנה הצרפתית. למרות זאת, רבים מיצרני הביגוד ביצור המוני, המיוצר במידות רבות לקנייה מיידית, עושים שימוש במונח כדי להקנות למוצריהם יוקרה וכוח משיכה. בגד המתאים להגדרת "אופנה עילית", נתפר באופן מיוחד להזמנת הלקוח ועל פי מידותיו בלבד, עשוי בדרך כלל מחומרי גלם יקרים, נתפר בקפידה רבה על איכות התפר והגימור, לעתים קרובות נעשה שימוש בשיטות עבודה ידניות ומורכבות הדורשות זמן עבודה ארוך. בעיצוב ובתפירת בגד "אופנה עילית" מושם דגש עליון על מראהו של הבגד והתאמתו לדרישות הלקוח. בגדי "אופנה עילית" יקרים במידה ניכרת מביגוד המיוצר בשיטות יצור המוני.
בגדים מן הקולב הם דרג הביניים בין "אופנה עילית" לבין ביגוד ב"יצור המוני". ביגוד זה אינו מיוצר לדרישות לקוח מסוים, אולם שימת לב רב מוקדשת לבחירת חומרי הגלם וגזירת הבד. בגדים מן הקולב מיוצרים בכמויות קטנות כדי להבטיח את יחודם ולכן מחיריהם גבוהים יחסית. עיצובי בגדים מן הקולב מוצגים בדרך כלל על ידי בתי האופנה בכל עונה במשך תקופה המכונה "שבוע האופנה". אירועים אלה נערכים בדרך כלל בערים גדולות, פעמיים בשנה, לקראת כל עונה.
יצור המוני. בתחילת המאה ה-21 רובה של תעשיית האופנה מתבססת על מכירות של בגדים בייצור המוני. בגדים בייצור המוני פונים לשווקים מגוונים של לקוחות. בגדים אלה מוכנים לשימוש ומיוצרים בכמויות גדולות ובגדלים תקניים. בדרך כלל, בגדים אלה עשויים מחומרי גלם זולים, אשר בהם נעשה שימוש יצירתי לצורך יצירת אופנת ביגוד עכשווית. מעצבי אופנה לייצור המוני מאמצים בדרך כלל מגמות אופנה אותן מכתיבים מעצבי אופנה מובילים בתחום. בדרך כלל קיים פיגור של כעונה אחת בין התפתחות מגמה אופנתית בתחום "האופנה העילית" ואופנת "בגדים מן הקולב", עד אשר מעצבי אופנת הייצור ההמוני מכירים במגמה החדשה ומאמצים אותה בגרסה זולה יותר. עקב שיקולי עלות כלכלית, בגדים בייצור המוני מיוצרים מחומרי גלם זולים יותר, תוך שימוש בשיטות גזירה ותפירה ממוכנות ולעתים אוטומטיות. לכן, המוצר הגמור יכול להימכר במחירים השווים לכל נפש. לקראת סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 קיימת מגמה בתחום עיצוב אופנה לפיה מעצבי אופנה עילית פונים יותר ויותר לתחום הייצור ההמוני ומעצבים אף בגדים זולים יותר, זאת כדי להרחיב את בסיס לקוחותיהם.

עיצוב קולקצית אופנה

השלב הראשון בעיצוב קולקציה אופנה חדשה הוא בתכנון קולקציה. בשלב זה מבצע המעצב מחקר מעמיק ויסודי באשר לכיווני העיצוב, כך שכל פריטי אוסף הלבוש החדש יתאימו וישלימו זה את זה ויבליטו קו אופנתי עקבי עם תדמיתו של המעצב, או של חברת האופנה.
ניבוי מגמות בתחום האופנה היא אחת המיומנויות הקשות ביותר לרכישה בתחום עיצוב האופנה. לצורך ניבוי מוצלח יש לבחון בזהירות עיצובים מוצלחים בעונות מן העבר, יש לחקור מגמות התפתחות בבתי אופנה אחרים וכן ללמוד על המגמות אותן מנבאים ירחוני האופנה. ניבוי מגמות אופנתיות מתבסס אף על הכרות טובה של קהל היעד והתנהגותו ביחס להתפתחויות אופנתיות בעבר. לבסוף, מעצבי אופנה טובים ניכרים בדמיונם המפותח כדי ליצור רעיונות חדשים, לעתים על פי נושא ייחודי וחדש.
בחירת נושא. נושא של קולקצית אופנה חדשה עשוי להיות תקופה היסטורית, מיקום גאוגרפי, קשת מסוימת של צבעים, סוג בד – או כל נושא אחר בעל תוכן ויזואלי משמעותי.

אופנה – דרכי עבודה 

קיימות שלוש דרכים עיקריות לעבודתם של מעצבי אופנה:
עבודה עצמאית. מעצבי אופנה עצמאיים עובדים עבור עצמם. הם מוכרים את עיצוביהם לבתי אופנה, לחנויות בגדים, או ליצרני בגדים. הבגד המוגמר נושא בדרך כלל את תווית היצרן של הקונה.
עבודה כשכירים. מעצבי אופנה המועסקים במשרה מלאה על ידי חברה אחת בתעשיית האופנה. עיצוביהם הופכים לרכוש החברה, והמעצב אינו יכול למוכרם לאיש.
חברה עצמאית. מעצבי אופנה רבים מקימים חברה עצמאית משלהם. מעצבי אופנה רבים מוצאים סיפוק רב בדרך עבודה זו שבה יצירותיהם נושאות את שמו של המעצב.

אופנה – תוכניות הכשרה 

תצוגת אופנה של יצירות תלמידי עיצוב אופנה מאוניברסיטת טקסס בשנת 2007. צילום: ויקפדיה

רבים ממעצבי האופנה בתחילת המאה ה-21 רכשו את השכלתם וכן מיומנויות עיצוב בתוכניות הכשרה של בתי ספר לאמנות. ברחבי העולם קיימים בתי ספר מקצועיים רבים בהם תוכניות להכשרת מעצבי אופנה. אחד מבתי הספר הידועים ביותר בתחום תעשיית האופנה הוא בית ספר לעיצוב מרנגוני (Marangoni) שהוקם בשנת 1935 בשלושה קמפוסים בשלוש בירות העיצוב החשובות בעולם-מילנו, פריז ולונדון. בין בוגריו הידועים נמנים: Moschino ,דולצ'ה וגבאנה. בית ספר מהחשובים לאופנהCentral Saint Martins College of Art and Design, נמצא בלונדון. בין הבוגרים הידועים של בית ספר לאופנה זה: ג'ון גליאנוסטלה מקרטני (בתו של פול מקרטני), אלכסנדר מק'קוויןשרה ברטון וחוסיין צ'אליאן. בלונדון שוכנים מספר בתי ספר נוספים נודעים לעיצוב אופנה, ביניהם: London College of Fashion, The Royal College of Arts, University of Westminster. בתי הספר הבולטים בתחום זה בארצות הברית הם ParsonsThe New School for Design, Fashion Institute of Technology, שניהם בניו יורק. בשיקגו בולט The School of the Art Institute of Chicago.

בין בתי הספר לעיצוב אופנה בישראל בעלי תוכנית הכשרה אקדמית לתואר ראשון נמצאים: בצלאלהאקדמיה לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה,שנקר – בית ספר גבוה להנדסה ולעיצוב.

 

״אופנה ישראלית״. מתוך האתר ״אנשים ישראל״. מאת: עוז אלמוג

אופנה – אופנה ורוח הזמן

תיאורטיקנים העוסקים בחקר האופנה טוענים שהיא משקפת שינויים סוציו אקונומיים, פוליטיים ותרבותיים המתרחשים לאורך ההיסטוריה, ומאיצה אותם בעת ובעונה אחת. מבנה מעמדי, סגנונות חיים, תפקידי מגדר, מסורת משפחתית – כל אלה וגורמים נוספים נותנים את אותותיהם בלבוש. היסטוריון האופנה ג'יימס לאוור כתב, שמבט מעמיק על התפתחות האופנות בהיסטוריה האנושית מגלה עד כמה השינוי האופנתי איננו אקראי כלל ועיקר. "רוח הזמן", הוא כתב, "היא ישות המלבישה עצמה בבגד המתאים לה ביותר, ודוחה את שאר האפשרויות" ( James Laver, Costume and Fashion – A Concise History).
אין זו יד המקרה, לדברי לאוור, שהצניעות של התקופה הוויקטוריאנית הולידה את השימוש במספר רב (עד 8!) של חצאיות תחתוניות מתחת לשמלה העליונה, או שהאמנציפאציה שלאחר מלה"ע הראשונה אפשרה לנערות הצעירות של שנות העשרים באמריקה לקצר את שיערן ואת חצאיותיהן – בתעוזה ובמיניות ששברו מסורת שמרנית ארוכת שנים; היה זה ביטוי חיצוני לשינוי התהומי בחייהן, שנגרם בין השאר בזכות המשכורות שהרוויחו. השחרור בביגוד הלם דפוסי התנהגות חדשים אחרים שאימצו נשים באותה עת: עישון, בחירת בן זוג לריקוד ושתיית אלכוהול בפרהסיה.
תולדות האופנה הישראלית קשורה בקשר הדוק עם התפתחויות טכנולוגיות, כלכליות ותרבותיות שחלו בעולם, ובעיקר בארה"ב ובאירופה – התפתחויות שהושפעו ממודלים של לבוש ואופנה, וגם השפיעו עליהם.

אופנה – חלוציות מול עירוניות

במערכת הדימויים הלאומית של שנותיה הראשונות של המדינה מתקשרת המילה “אופנה” עם המראה החלוצי הצברי המרושל (באופן מכוון): מכנסי החאקי הקצרים, החולצה הכחולה של תנועות הנוער הסוציאליסטיות, הסרפאן המזרח-אירופי, "שמלת הסינר" ללא שרוולים, שחצאיתה רחבה, והיא נלבשת מעל חולצה), חולצת ה”רובאשקה” הרוסית עם רקמת הצלבים, הכאפייה הבדואית על הצוואר, הסנדלים התנ"כיים של הקיבוץ, כובע הטמבל של בית הספר החקלאי, וכיוצא באלה – שהפכו במידה רבה ללבוש הלאומי של ישראל ולחלק מהדימוי המיתולוגי שנוצר סביבה לפני קום המדינה ובשנים הראשונות שלאחר הקמתה. בפועל רק מיעוט מאוכלוסיית היישוב, רובו צעירים, חברי תנועות הנוער וקיבוצניקים – לבש את אותם “מדים לאומיים”.

במבוא לספרה “חליפות העיתים”, העוסק בתולדות האופנה הישראלית, מציינת חוקרת האופנה  אילה רז, כי “רוב רובו של הציבור היהודי בארץ ישראל בתקופת טרום המדינה לא הסתפק בחולצה כחולה ואף לא בסרפאן, אלא נהג ללבוש בגדים שנתפרו על פי אופנת פריז (במסגרת האילוצים מחייבי המציאות, כמובן) ואותם חלוצים, שהשאירו על ההיסטוריה רושם בל יימחה בחולצותיהם הקרועות ובנעליהם הבלויות, לא היו אלא מיעוט. אמנם, בשנותיה הראשונות של המדינה, שנות ה”צנע” והקיצוב, הילכו רבים ברחובות בבגדי חאקי ובמכנסיים קצרים, אך לצדם נראו לא מעטים בחליפות מחויטות ובשמלות “טובות”, שעודכנו מדי שנה על פי צו האופנה”.
את הפער בין המציאות ובין הדימוי המיתולוגי בתחום הלבוש אפשר לייחס לכמה סיבות: ראשית, השפעת השלטון המנדטורי; הבריטים, כידוע מקפידים בלבושם, ואפשר שהייתה לכך השפעה כלשהי על החברה היהודית. שנית, רוב התושבים היהודיים בתקופת היישוב חיו בערים, ולפיכך אימצו לבוש בעל סממנים עירוניים, ולא כפריים. שלישית, רוב התושבים היהודיים היו מהגרים ובני מהגרים מאירופה, והביאו עמם את הרגלי הלבוש וההופעה החיצונית של ארץ מולדתם. רביעית, לא מעט מהגרים שהגיעו ארצה היו יצרנים (חייטים, רצענים, כובענים וכו') וסוחרים (בעלי חנויות ומפעלי הלבשה) בענף הלבוש והאופנה בארץ מולדתם, ומקצתם ניסו לשקם את עסקיהם בארץ כי במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נמנו היהודים עם החשובים ביצרני האופנה באירופה. בראשית המאה עסקו בענף ההלבשה בפולין בלבד לא פחות מח"י מליון יהודים) סיבה חשובה נוספת קשורה לטבע האדם, וליתר דיוק – לטבע האישה, לאמור, הדחף האסתטי של נשים, המוצא ביטוי בין השאר ברצון לגוון במלבושים ולייפות את מראן החיצוני.
תל אביב הייתה כבר בשנות העשרים לבירת האופנה הארץ-ישראלית, וכללה מספר לא מבוטל של חנויות בגדים, נעליים, כובעים, תיקים, מספרות ושאר עסקי אופנה, שמכרו מוצרים מיובאים ומקומיים.
על פי ההיסטוריון יעקב שביט, בשנת 1931 חיו בתל אביב כ-24,000 נפש, והיו בה לא פחות מ-17 מפעלי אריגה וסריגה, 16 מפעלים קטנים לרקמה ולמלאכת יד, וכן 86 בתי-מלאכה של חייטים.
אילה רז מציינת בספרה "חליפות העתים", כי "תעשיית ההלבשה בארץ בשנות ה-20 וה-30 התפתחה בקצב חסר תקדים (להוציא תקופות משבר קצרות), והמספרים ימחישו זאת: בשנת 1918 התקיימו בארץ 166 מפעלי הלבשה זעירים. עד 1928 נוספו עוד 647 מפעלי הלבשה, ועד סוף שנת 1936 הגיע מספרם הכולל ל-1083. ענפי ההלבשה ותעשיית האריגים היו במקום הראשון מבין כל המפעלים התעשייתיים במספר העובדים המועסקים" (עמ' 85).
מדור האופנה הראשון הופיע בארץ כבר ב-1904. כתבה אותו חמדה בו יהודה, אשתו של אליעזר בן יהודה, בעיתונו “השקפה”. עם הזמן הלך וגדל נפח כתבות האופנה בעיתונות הארץ-ישראלית, ובשנות השלושים והארבעים הופיעו כתבות, ואפילו מדורים שלמים בנושא זה כמעט בכל העיתונים, ובכלל זה בעיתון הפועלים “דבר", ובעיקר בכתבי העת האורבאניים "9 בערב" (שבועון שהופיע בשנים 1937-1940), "החיים הללו" (שבועון ארץ-ישראלי מצויר שיצא לאור בשנים 1935-1936), "שולמית" (עיתון מצויר דו-שבועי. יצא לאור ב-1935) ו-"כל נוע" (דו-שבועון מצויר. הופיע בשנים 1931-1934). גם בכתבי העת התעשייתיים "התעשייה" (ירחון לענייני תעשייה וכלכלה, ביטאון התאחדות בעלי התעשייה בארץ ישראל. יצא לאור בשנים 1941-1943 והופיע לסירוגין גם בשפה האנגלית תחת השם Industry of Palestine ו"הגלגל" (שבועון מטעם מיניסטריון המודיעין הבריטי, שיצא לאור בשנים 1943-1945) פורסמו לא מעט כתבות בנושא טקסטיל ואופנה. דליה בר אור, שחקרה את התפתחות האופנה הארץ-ישראלית, מציינת כי במדורי האופנה בעיתונות הארץ-ישראלית, שיצאו בתפוצה נרחבת במושג התקופה (בין 5,000 ל-15,000 עותקים של מגזין אחד בשבוע) נחשף עולם עשיר, תוסס וצבעוני של תרבות לבוש, ששירת אוכלוסיית מהגרים ששאפה לחיות חיים טובים יותר מאלו שהיו מנת חלקה בארצות מוצאה.  הכותבים במדורי האופנה טרחו והביאו אינפורמציה מעודכנת בנושאי אופנה מאירופה (בעיקר מפריז), אבל היו מודעים לפערים שבין שמלות הנשף המפוארות, שתצלומיהן הופיעו בעיתונים, לבין לבושן הצנוע והגס של הפועלות, ששיקף את הצנע הארץ-ישראלי ואת אתוס הפשטות. לכן, במקרים רבים נוספו הערות והבהרות, שנועדו להתאים את התמונה שהצטיירה בעיתון למציאות הישראלית. החל בשנת 1941 התקיימו בארץ (בעיקר בתל אביב) תערוכות אופנה מקצועיות לביגוד מוכן, שאליהם הגיעו קניינים מכל רחבי המזרח התיכון. הן כללו תצוגות של מיטב התוצרת המקומית: מכנסיים, חולצות, חליפות, מעילים, פיג'אמות, מקטורנים, עניבות, הלבשה תחתונה, בגדי ספורט, כובעים, תיקים, חגורות, פרחים מלאכותיים, מחוכים, צווארונים, נעליים, פרוות ותמרוקים.
ככל שמשפחות המהגרים התערו בפלשתינה, וככל שנוספו דורות חדשים של צברים לאוכלוסייה הישראלית, כך הלכו ונעלמו מרכיבי הלבוש האירופי, והתחזק הקו הפרולטארי-קיבוצניקי בנוף האופנה הישראלי. בשנות השישים רק מיעוט (בעיקר האוכלוסייה המבוגרת והמסורתית) עדיין חבש כובע קסקט או מגבעת לֶבֶד (כובע ה“המבורג” או ה”בורסלינו”). מיעוט בלבד גם לבש וֶוסט (מותנייה), שמלות מלמלה ארוכות, או חולצה מגוהצת למשעי, מעומלנת ומכופתרת עד צוואר (הנוהג שהשתרש בארץ הוא חולצה שבה הכפתורים העליונים אינם רכוסים). העניבה הלכה ונעלמה אף היא מנוף הארץ, וגם פקידים גבוהים, מנהלים ומנהיגי מדינה – שהיו מודל לחיקוי גם בתחום ההופעה החיצונית – נמנעו לרוב מלענדה, והעדיפו צווארון פתוח גם בלבשם חליפה או מקטורן (דוגמא לכך היא הרגלי הלבוש של דוד בן גוריון).

אופנה – השתלטות הדגם של "אתא" וה"תוצרת לכל"

הסיבה למגמה המתוארת לעיל הייתה השפעת התרבות החלוצית-צברית על העולים (הנזיריות, ה"דוגריות", הכפריות, הסוציאליזם, הפשטות, החסכנות וכו'), האקלים הישראלי החם, מיעוט המים (שמנע גידולי כותנה מקומיים, הנחוצים לתעשיית הטקסטיל, וכן הקשה על כביסה שוטפת), והאווירה המשפחתית והבלתי פורמאלית שמאפיינת את החברה הישראלית. גם המחסור הכלכלי מנע את התפתחותה של תרבות אופנה עשירה עלי פי מודלים אירופים. מרבית המשפחות כלל לא יכלו להרשות לעצמן לרכוש בגדים לעתים מזומנות, קל וחומר בגדים הדורים.
רוב המוצרים בשנות החמישים בתחום מוצרי ההלבשה וההנעלה יוצרו בדגם אחיד, ונמכרו במסגרת של “קיצוב” (אגב פיקוח על המחירים), ותחת ה”מטרייה” של חומות המכס, שהוקמו כדי לגונן על התעשייה הישראלית מפני תחרות עם תוצרת מיובאת. מפעל הטקסטיל שתרם יותר מכל מפעל אחר לאותו “תו תקן” ציוני בתחום האופנה היה מפעל “אתא”. את המפעל ייסד ב-11 בפברואר 1934 אריך מולר, וכעבור ארבע שנים הצטרף אליו הצטרף בן דודו האנס. שניהם היו מהגרים יהודים, שבבעלות משפחתם היו מפעלי טקסטיל משגשגים בצ'כיה. המודל התעשייתי שעל פיו נבנה המפעל היה מודל “עיירת מפעל”, שהתפתח באירופה במחצית המאה התשע עשרה, ולפיו מקימים עיירות סביב בתי חרושת. בעלי המפעלים דואגים מצדם למתן שירותים בסיסיים לתושבים, משפרים את מגוריהם, ומוסיפים לעיירה שטחי ירק וחקלאות. משפחת מולר הקימה את מפעל הטקסטיל, שהחל בייצור בדים, בצביעתם ואשפרתם, בכפר אתא, שבו נמצאו מים בשפע וכן שטח רחב ונוח לבניה. מקצת העובדים הובאו למפעל מצ'כיה, ואת כולם הושיבה משפחת מולר בכפר אתא. סמוך למפעל הוקמה שכונת פועלים, שהתפתחה עם הזמן ליישוב “קריית אתא”, וליד המבנים הוכשרו משקי עזר. המפעל התפתח במהירות, והפך ליצרן הטקסטיל הגדול במזה"ת כבר בשנתו הראשונה. לקראת פרוץ מלה"ע הראשונה, עם המשבר הכלכלי באירופה, יזמו בעלי המפעל ייצור מלא של מדים, בעיקר לצבא הבריטי, ובגדים לחברה האזרחית, והעסיקו קבלני משנה במקומות שונים בארץ (המפעל בכל שלבי הייצור – מהחוט ועד להנפקת המוצר הסופי). בדי אתא נמכרו בשלושה צבעים עיקריים: חאקי, כחול ולבן. הם היו חזקים ועמידים (לא נפרמו מהר, ועמדו לאורך זמן בפגעי שמש וכביסות מרובות) ווביטאו בפשטותם את האידאולוגיה הלאומית-חלוצית-סוציליסטית ואת הצבריות האנטי גלותית (ארץ-ישראליות, קרבה לטבע, עבודת כפיים, כפריות, צבאיות, דוגריות, אחווה, חספוס, סולידריות חברתיות, סוציאליזם).
מלחמת העולם השנייה תרמה לעלייה בביקוש למוצרי טקסטיל – בעיקר מצד הצבא הבריטי (אוהלים, מדים, גרביים, תחתונים וגופיות). מפעל “אתא” החל לשגשג, ופתח רשת חנויות קמעונאיות בשם “טתה”, ששיווקה את תוצרתו ישירות לצרכן (על פי ה”אני מאמין" של מולר, שגרס כי “יש לספק לצרכן את המוצר הטוב ביותר במחיר הזול ביותר”). בשנת 1948 חדל “אתא” להיות מפעל משפחתי, לאחר שחלק גדול ממניותיו נמכר לחברת “אפריקה-ישראל”, אך ניהולו והחלק הנותר ממניותיו נשארו בידי המשפחה (האנס מולר, האח, החליף את אריך מולר כמנהל).
מוצרי “אתא” (שיוצרו בתחילה משלושה סוגי בדים בלבד: “פופלין”, “דריל” ו”סאטן”) – ובעיקר מכנסי החאקי העבים, החולצה הכחולה הגסה, כובע הטמבל הפרולטארי (כובע פשוט מבד עבה, שהיה נוח לניגוב זיעה ולקיפול בכיס), התחתונים והגופיות הלבנות (ואפורות לעבודה), גרבי הצמר העבות השחורות ואפורות – נעשו לסימן ההיכר האופנתי של ארץ ישראל העובדת, ולמעשה של המפעל הציוני כולו. "המדים הלאומיים" השתקפו במוצרי תרבות מגוונים, כגון הצגות התיאטרון והופעות הבידור, תלבושת אחידה בבתי הספר ובתנועות הנוער, ספרי ילדים, כרזות ובולים. אפילו מנהיג האומה החדשה, דויד בן גוריון , הרבה להופיע במדי חאקי בציבור (כמו מנהיגים רבים אחרים), מתוך שאיפה לבטא את חיבורו המוחלט וזיהויו עם המפעל הציוני ואת האתוס של הקרבה, התנדבות, הסתפקות במועט ועממיות (מנהיגות לא מתנשאת וקרובה לעם).
כפי שהוזכר לעיל, לבוש אירופי נמכר ונלבש בארץ כבר בתקופת היישוב, אולם זיקה ממשית ועמוקה לביגוד נאה ולטעם משובח היו לאוכלוסייה זעירה בלבד. ההקפדה על המראה החיצוני, כמו גם על עידונים אחרים בחיי היום-יום, לא היו ה"צד החזק” של התרבות הישראלית הציונית. בחברה קטנה, ענייה, אנטי-אריסטוקרטית, פרטיזנית ונעדרת קודים ומנהגים של יופי חומרי (היהדות הדגישה תמיד את הרוח על חשבון החומר), לא נוצרו התנאים המתאימים להתהוות מסורת של הידור, ולא התפתחו רגישויות ומיומנויות בתחום היופי והאסתטיקה. במודעות פרסומת של מוצרי לבוש ואופנה שהופיעו בעיתונות העברית בשנות הארבעים והחמישים הודגש בדרך כלל הצד הפונקציונאלי של המוצר (נוחות, מחיר נוח) ולא הצד האסתטי. גישה זו הייתה שלטת במיוחד בתקופת הצנע, שבה רוב התוצרת בתחום ההלבשה וההנעלה הייתה מהדגמים האחידים והעממיים שנקראו “תוצרת לכל”. "לכול" היתה תולדה של הלאמת מפעלי הביגוד על ידי הממשלה ונסיון ליצור אופנה בסיסית שתביא לחסכון במשאבים. התוצאה היתה ביגוד ברמה נמוכה ובעיצוב לא מחויט שהתכלה במהירות. בשנת תש"י דווח בשנתון הממשלה כי “עד סוף ספטמבר 1949 נוצרו לפי תכנית “לכל” (מוצרים אחידים) מוצרי הלבשה מארבעה מיליון מטר של אריג, ו-200 אלף זוגות נעלים”.
כדי להתמודד עם גזירת הצנע אלתרו הנשים לבוש קצת יותר הדור מאמצעים ביתיים. אלה נתפרו בידי עקרות הבית עצמן, או בסיוע תופרות מקצועיות, מסדינים, מפות, בגדים ובדים ישנים, מפיות וכדומה. וכמובן, נשים רבות ידעו גם לרקום ולסרוג והדבר סייע להם להעשיר את המלתחה בביגוד אסתטי ומגוון יותר. מדורי האופנה בעיתונות (בעיקר "לאשה") השיאו עצות פרקטיות לנשים כיצד לתפור בגד נאה מחומרים ביתיים – והדבר סייע בזמנו לתפוצה העולה של עיתוני אופנה הללו. אלה שידם היתה משגת קנו בגדים בשוק השחור, שפרח באותה תקופה.

אופנה – התחזקות הרגישות להופעה החיצונית

גם בשיאו של מודל החלוץ והצבר נפערו סדקים בגישה הפוריטנית כלפי אופנתיות עדכנית וכלפי יופי חיצוני. כך למשל, במודעת פרסומת לסנדלי “נמרוד” מ-1956 (שהתפרסמה ב“מעריב”), לצד הפונקציונאליות של הסנדל, מוזכר גם המרכיב האופנתי (“אורגינליות”): ממחצית שנות החמישים ואילך חלה התפתחות מהירה בענף הטקסטיל והעור, והדבר תרם להרחבה מתמדת של היצע מוצרי ההלבשה וההנעלה. על פי שנתוני הממשלה, בשנת 1956 היו בישראל כ-1,150 מפעלים בענף הטקסטיל, והועסקו בהם 12,000 פועלים, שייצרו בגדים, מעילים גרביים, כובעים ומוצרי הלבשה אחרים באלפי דוגמאות (עד אמצע שנות השישים הגיע מספר המפעלים ל-1600 ומספר המועסקים בהם ל-34,000). באותה שנה פעלו בארץ לא פחות מ-350 מפעלים לייצור נעלים, כ-20 “סלונים” לנעליים, כ-100 בתי מלאכה לייצור נעלים בעבודת יד, וכ-2000 סנדלרים. 1956 גם הייתה השנה הראשונה שבה יוצרו בארץ סוליות קרפ ועקבים סינטטיים, שהביאו למהפכה בעולם ההנעלה.

הרגישות להופעה החיצונית הייתה בעיקר נחלת האוכלוסייה האמידה יותר בערים הגדולות. למעשה, במדינת ישראל התקיימה כבר בתקופת היישוב וראשית המדינה “פרובינציה זעירה” (תל אביבית ועיתונאית ביסודה) של זוהר ומודעות אופנתית (בעיקר בקרב נשים). מעצבת האופנה לולה בר נחשבת לבולטת ביותר בתחום עיצוב הביגוד של "נשות החברה" בתקופת הצנע, ובכלל זה בגדי הייצוג של רעיותיהם של כמה ממנהיגי האומה.
ב-1950 הוכתרה מלכת היופי הראשונה של ישראל (היא מרים ירון), בתחרות שהפכה עם הזמן לאחד מחגי הלאום השנתיים. השבועון “לאישה”, שיזם את התחרות, היה באותם שנים הגורם החשוב ביותר בעולם האופנה הישראלי, וייחד מקום נרחב ללבוש אופנתי ולטיפוח עצמי. בתחילה עוד ניסו לראות בתחרויות היופי ביטוי הֶרואי לעיצוב תרבות ישראלית אותנטית (הופעת יופי צברי כסימן להולדת “היהודיה החדשה”). כך למשל, ב-1956 התקיימה בישראל תחרות “צברית השנה”, ובנימוקי השופטים לבחירת הזוכה הנאווה (אופירה ארז, לימים אשת הנשיא נבון) נכתב שהיא הייתה “בולטת בחיצוניותה ובתכונותיה גם יחד […] היא נוהגת ללבוש מלבושים ישראליים עממיים […] העדיים בהם היא משתמשת, גם הם נושאים אופי ישראלי.” עם הזמן לבשה התחרות אופי פחות אידיאולוגי ויותר ספורטיבי-סקסי, והצמיחה נערות זוהר מקומיות, שסוקרו בעניין ב”העולם הזה” וב”לאישה”. מקצתן – כמו למשל זיוה שפיר-רודן – אף ניסו (ב-1957) את מזלן מעבר לים, בממלכת הזוהר ההוליוודית, אף שללא הצלחה רבה.
ב-1954 נוסדה "משכית" שנחשבת לבית האופנה הישראלית הראשון. משכית הייתה חברה ממשלתית לייצור ושיווק אוּמנות מקומית בתחומי הטקסטיל, הצורפות ועבודות עץ זית שפעלה בישראל. מוצרי החברה יוצרו על ידי אומנים מבני העלייה ההמונית מתוך שלוש מטרות, לספק לעולים תעסוקה ופרנסה, לשמר את המסורת החומרית ותרבותית של העולים ולקרב את החברה הישראלית לעלייה מתוך ערכי תרבות ואסתטיקה ולא רק מתוך תדמית של מצוקה ומחסור. בראש "משכית" ניצבה מייסדת החברה והרוח החיה בה, רות דיין, רעייתו של משה דיין. עבודות משכית, שהתבססו על דגמים ומסורות שהביאו עולי עדות המזרח הפכו ברבות השנים לשם נרדף לאומנות ישראלית מקורית.
פיני לייטרסדורף, מעצבת אופנה ילידת הונגריה נשכרה על ידי דיין לשמש כמעצבת האופנה הראשית של "משכית". גם בן זוגה, הצייר יוחנן סימון תרם הדפסים לבדי החברה. היא רקחה מהתרומות האותנטיות של היוצרים ומחינוכה הקלאסי-קוסמופוליטי עיצוב מקורי, ייחודי, ששילב את התנ"ך, קיבוץ הגלויות, נופי ארץ ישראל ואורהּ עם קו נקי ומודרני שהגדיר "ישראליות". בין עיצוביה הבולטים מעיל "מדבר" ושמלת "עין גדי".
בערים הגדולות (בעיקר תל אביב) התפתחו זעיר פה זעיר שם בועות של תרבות "סאלונית" פוסט צברית, שבהן רקדו לצלילי הרוק-אנ-רול האנטי-ממסדי והתלבשו על פי צו האופנה הצעיר בארה"ב. את בגדי החאקי הקצרים, הסנדלים התנכיים והבלורית המתבדרת של הגברים החליפו תסרוקות אלביס, מכנסים וחולצות צמודות ונעלי לק עם עקב. אצל הבנות נראו לראשונה נעלי סירה וחצאיות רחבות. את הצמה המיתולוגית של הג'דה החליף הקוקו האירוטי בסגנון ברג'יט ברדו. שומרי השערים בחברה החלוצית-צברית ראו בסלוניות סוג של בגידה והשתמדות, והיו צעירים "סוררים" שנזרקו מתנועת הנוער, ללא רחמים, רק משום שהעזו ללכת בלבוש מודרני, אירוטי ואינדווידואלי יותר.
גם בפרירפיה הישראלית – מושבי העולים, עיירות הפיתוח והמעברות – היו רבים שהתקשו לעכל את המראה החלוצי. חרף המצוקה הכלכלית והמכבש הציוני, רבים, הן מעולי ארצות אירופה והן מעולי ארצות ערב, סרבו לישר קו עם המודל החלוצי ולאפסן את החליפות, העניבות והכובעים של ארץ מוצאם. במשפחות רבות הקוד המסורתי והדתי גברו. יעברו עוד שנים רבות בטרם תאמץ החברה הישראלית את מודל הפלורליזם התרבותי ותכיר בלגיטימציה של מאכלים אתניים, אמונות, מנהגים ומסורות לבוש מגוונות.

בשנות החמישים נוסד בתל אביב בית הספר הראשון לדוגמנות ולהליכות ביוזמת לאה פלטשר, שהעמידה מאז דורות של דוגמניות. תל אביב, כאז כן עתה, הייתה בירת האופנה ומכתיבת הטעם, משום שנמצא בה הריכוז הגדול ביותר של חנויות אופנה, מספרות ומכוני יופי (שבהם קיבלו עיסוי פנים, עברו טיפול לניקוי אקנה ולסגירת נקבוביות, מסכת עשבים, מריחה בשמן ויטמין F, פדיקור, מניקור ואיפור מקצועי).
בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים התחזק הקוד החברתי של טיפוח יופי בקרב נשים, במידה רבה בהשפעת הקולנוע ההוליוודי, שבו כיכבו נערות זוהר רבות. הרזון הפך באותה תקופה לאידיאל אופנתי מבוקש, ומדורי הנשים עסקו לראשונה באינטנסיביות בשמירת משקל, בספירת קלוריות ובמתכונים לדיאטה. התשוקה לרזות הולידה תעשייה ענפה של תכשירים, גלולות ומכוני הרזיה, שהבטיחו גזרה נאה וחטובה. נפח גדול במיוחד של כתבות הוקדש בעיתוני הנשים לטיפוח עור הפנים והשיער (נושא דומיננטי עד היום), וסביבם נולדה והתפתחה עם הזמן תעשייה ענפה של מוצרים ותכשירים: “מסיכה לניקוי העור מפגמים”, “מסיכה להסרת נמשים”, “תכשיר להסרת קמטים”, “טיפולים בשיער עדין”, “תכשירים לצביעת שיער”, “ספריי לניפוח שיער” וכו'.

אופנה – הבּוטיק והבָּאטיק

התפנית המשמעותית הראשונה בתרבות האופנה והיופי הישראלית התרחשה לקראת סוף שנות השישים. בין הגורמים לשינוי אפשר למנות את הניצחון הסוחף במלחמת ששת הימים (שהביא לדחף חברתי לחגוג ולהיפתח החוצה), ההשפעה הגוברת של מהפכת ילדי הפרחים במערב, הופעת שידורי הטלוויזיה בעברית, הרחבה והתבססות של תרבות מתנדבי חו"ל בקיבוצים (שייביאו ארצה אופנה צעירה), ההתפתחות שחלה בענף העיתונות (שהחלה להקדיש לנושא האופנה יותר טורים ויותר תמונות), ההתמקצעות בענף הפרסום, הבשלת הדור השני של תעשייני מוצרי האופנה וסוחרי האופנה, התפתחות חנויות הכולבו (שכללו אגפים לביגוד ולהנעלה), פתיחת "מרכז האופנה" במכון הייצוא הישראלי, והפקת "שבוע האופנה הישראלי" לקנייני חו"ל, כמו גם הקמת בית הספר הגבוה למדעי הטקסטיל ולאופנה “שנקר” (ב-1970). התפתחות חנויות הכולבו, שבהן נמכרו מוצרי הלבשה והנעלה תעשייתיים, דחקה לפינה, ולמעשה חיסלה בהדרגה, את החייטים הקטנים, ואיתה גם את המנהג לתפור ולסרוג בגדים וסוודרים בבית.

בתל אביב החלו צצות בזו אחר זו חנויות “בוטיק” (אז מושג חדש בישראל), שמכרו ביגוד בעיקר בסגנון אתני –”ביטניקי”, בהשפעת אופנת “ילדי הפרחים” (את המושג “בוטיק” המציאה המעצבת הלונדונית מרי קוואנט. הבוטיק הראשון, של קטי מטמור ויעל פילץ, נפתח כבר בשנת 1961 בפסאז' הוד שברחוב דיזנגוף, אך רק בסוף העשור הוא הפך למושג מפתח). חנויות הבוטיק נשאו שמות לועזיים (“דזירה”, “במבולה”, “ריפיפי” וכדומה), שהעניקו ארומה נוספת של חו"ל. המפגש של ישראלים עם החנויות הפלשתיניות בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים (בעיקר בשוק במזרח ירושלים) לצד ההשפעה ההיפית (השנאטית) הולידה אופנה אתנית "זרוקה" ששילבה פרטי לבוש ערביים, כגון צעיפי כפיה, גלביה ובעיקר רקמות מסורתיות. רחוב דיזנגוף, כיכר המדינה והמרכז החדש “לונדון מיניסטור” ברחוב אבן גבירול הפכו לחלון הראווה של השכבה המבוססת בארץ, וקבעו את קו האופנה החדשני, שהשתקף בתעשיות התקשורת (טלוויזיה ועיתונות), הפרסום והקולנוע שהתפתחו במהירות.

ההשפעה המערבית גברה והמשיכה לדחוק את מודל הצבר החלוצי. מכנסונים קצרים, בגדים הדוקים, חצאיות מיני, גרבונים, חגורות וסריגים צבעוניים, מגפים מעל גובה הברך, פריטי קישוט ואביזרי פלסטיק משלימים (למשל, משקפיים עגולים ורחבים), ריסים מלכותיים, פיאות לחיים ארוכות, שיער ארוך וצבוע ותוספות שיער – כל אלה ועוד ביטאו את ההשפעה הגוברת של תרבות האינדווידואליזם, האירוטיות, העצמאות והאסרטיביות הנשית ומרד הנעורים. לראשונה גם נוצרה לגיטימציה להידור וגינדור ועצם המושג "אופנתי" חדר לשפת התרבות והשתקף בקצב מהיר יותר של חילופי אופנות וטרנדים (מיני-מידי-מקסי וכדומה). הערה: מכנסיים קצרים לנשים ולגברים כאחד היו מקובלים בתרבות הישראלית החילונית כבר בתקופת היישוב ומבחינה זאת הם הקדימו את זמנם בהשואה להתפתחות בעולם. אולם גם כאשר נשים הלכו בזמנו עם מכנסי העבודה, הן לא שידרו אירוטיות מודעת והצהרתית. המיני כבר העביר את התשדורת הזאת ובכך שיקף את חדירתה של מהפכת המין המערבית למייסטרים הישראלי.

יש להדגיש כי את רוב חידושי הלבוש אימצו צעירים, חילוניים, תל אביביים ובעיקר בנות המין הנשי. חלק הארי של האוכלוסייה הישראלית נשאר שמרן והססן בלבושו עד שנות התשעים, ולא נענה לצו האופנה החולף. הישראלי הממוצע המשיך להתלבש “קז'ואל” עד “שלוֹכי” ורגישותו להופעה חיצונית הייתה נמוכה בהשוואה למעמד הבינוני המקביל במערב. הרוב גם העדיף לקנות בגדים בחנויות הכולבו הגדולות ולא בבוטיקים היקרים, והמשיך לחפש “מציאות” במכירות סוף העונה, בשווקים, בחנויות המפעל, במפעלי הלבשה שפשטו את הרגל, וב”בזארים” למיניהם, שבהם מכרו סחורה זולה (תרתי משמע).  גם בקרב הנשים הישראליות הייתה שכיחה ההססנות ביחס להידור יתר, ורוב הצבריות נמנעו לא רק מלבוש והנעלה המושכים תשומת לב גדולה מדי (מעטות נעלו נעליים עם עקב גבוה, אם בכלל), אלא גם מאיפור פנים (ליפסטיק, מייקאפ וכו'), מטיפוח ציפורניים (מניקור, פדיקור, לאק וכו') ומתספורות מצועצעות, מתוחכמות או פרובוקטיביות.
הערה: רק בשנות החמישים החל הליפסטיק להפוך לפריט קוסמטי בקרב נשים בארץ – וגם זאת בעיקר אצל מיעוט מקרב המהגרות האירופיות. בקרב הקיבוצניקיות איפור נחשב ממש מוקצה.

אופנה – תרבות היופי

השימוש בבושם החל להתפשט בהדרגה זמן קצר לאחר קום המדינה. בערים הגדולות, בעיקר בתל אביב, וגם בחיפה, נפתחו חנויות ופרפומריות, לרוב בבעלות עולים מרומניה, (בחיפה – בסטנטון וברחוב החלוץ, וכמובן ברחוב העצמאות, בדוכני הימאים), שמכרו בשמים במשקל מתוך בקבוקי זכוכית גדולים. נשים שעלו מצפון אפריקה, מהערים הגדולות ומבתים מבוססים, הביאו אתן בקבוקי בושם, כמו סואר דה פריס, פרינה ועוד, וסבונים ריחניים, בעיקר "מו סבון" ופודרה. בראשית שנות הששים, עם העלייה במספר הישראלים שנסעו לחו"ל, היה מקובל להביא מתנות כמו de Paris Soir בבקבוק זכוכית כחול, או Chanel 5 למבינים ממש. את השיער בבתי השחי וברגליים הסירו נשים באמצעות סוכר כבר בשנות החמישים, אבל בשנות השישים השתכללה השיטה, עם כניסתם של סכיני הגילוח.

בתוך הנישה הקטנה של עולם האופנה המקצועי בארץ, אכן החלו דברים להשתנות בשנות השבעים, והתעשייה כולה החלה לעבור תהליך התמקצעות. אחד הביטויים הראשונים לכך היה החלפת המושגים “צייר אופנה”, “אמן אופנה”, “מתכנן אופנה” ו”אופנתן” – שבהם השתמשו בארץ בשנות השישים – במושג העדכני, והיוקרתי יותר בעליל, “מעצב/ת אופנה”. למעשה, באותה תקופה הבשיל דור חדש של מעצבי אופנה וצלמי אופנה, שדרכו צלחה לא רק בשוק המקומי אלא גם בשווקים יוקרתיים בחו"ל. בין מעצבי האופנה הבולטים ניתן למנות את גדעון אוברזון, ריקי בן ארי, ג'רי מליץ, פנינה שלון, תמרה יובל, מירי שפיר, לילי דרוויש, עודד פרוביזור, עודד גרא, ליזה בוקר, יצחק אדלר, שוקי לוי, דורין פרנקפורט. בין הצלמים: פיטר הרצוג ומילה הרמתי, בן לם, סמי בן גת, ויקי אלפרין. 

תקופת השיא הייתה בין 1968 ל-1973, שבה נערכו בישראל “שבועות אופנה”, ובהם הציגו יצרנים ישראלים את חידושיהם, והגיעו אליהם קניינים ועיתונאי אופנה מובילים מכל העולם. מפעלים כמו “רקמה”, “בגד עור”, “פולגת”, “דלתא” ו”גוטקס” זכו באותה תקופה למוניטין בינלאומי על הקולקציות המקוריות שייצרו, והצליחו לחדור למיטב רשתות היוקרה באירופה ובארצות הברית (על פי אילה רז, המאיץ לתהליך זה היה העובדה שב-1976 קיבלה ישראל, כארץ מתפתחת, פטור ממכס בארצות הברית על מוצרי אופנה מסוימים, ביניהם מוצרי הלבשה מעור).
לראשונה נעשתה גם הדוגמנית לגיבורת תקשורת – בעיקר בעיתוני הנשים, אף שעדיין עם דימוי סטריאוטיפי של חתלתולה. בין החלוצות אפשר למנות את קרין דונסקי, חני פרי, חלי גולדנברג, אסתי זבקו, מירי אורן, איריס דוידסקו, בתיה דיסנצ'יק, אביבה בנאי ותמי בן עמי. גם תפוצת התמרוקים גדלה, בעיקר בעקבות התפתחות מפעל הקוסמטיקה “רבלון ישראל” (הוקם ב-1962) ובשל עליית מדרגה ביבוא מוצרים ביתיים מחו"ל. אגב, דורות של צעירים ישראלים נישקו בפעם הראשונה צוואר בריח של בושם, “צ'רלי” – הבושם מבית היוצר של רבלון, שהיה כה פופולארי בקרב בנות ישראל.

לקראת סוף שנות השבעים גדלה בהדרגה השפעתה של האופנה מחו"ל על תרבות הלבוש הישראלית – בעיקר על זו של הצעירים החילוניים. מכנסי “פֶּנְסים” (קיפלונים) ו”סן טרופז” (שכונו בארץ “מכנסי פיל” או "פדלפון"), מכנסי קורדרוי וגברדין, חולצות עם צווארון גולף, נעלי פלטפורמה לנשים (מגומי או משעם), נעלי “יגואר” חצאיות ונעלי “קיקרס” גבוהות לגברים, סנדלי ומגפי “דפנה” מפלסטיק, תחתוני מגבת הדוקים וצבעוניים לגברים (שהחליפו את תחתוני הבד הלבנים והרפויים של “אתא”), תחתוני סליפ לנשים וחזיות עם טכניקת תמיכה חדשה – כל אלה בישרו את העידן האופנתי החדש, עידן שבו החלה לרדת מגדולתה אופנת החאקי הצברית-חלוצית, כמו גם האופנה הסולידית המזרח אירופית (חליפה לגבר, חצאית פרחונית ארוכה לאישה וכיוצא באלה).
בשל הפתיחות לשוקי חו"ל התאפיינה האופנה בישראל בשנות השבעים בריבוי סגנונות. בין התופעות המרכזיות באופנה הבינ"ל אפשר למנות את השפעת הפולקלור הכלל עולמי, את החזרה למקורות ההיסטוריים של תרבויות נעלמות, ואת הופעת מעצבי האופנה היפניים במערב (בעיקר בפריז).

אופנה – צברים בג'ינס אמריקאי

הסממנים החזותיים של הצבריות, כמו גם הלשוניים, לא נעלמו לחלוטין בשנות השבעים (בעיקר אלמנטים שנלקחו מהתרבות הצבאית, המאוד מושרשת ומשפיעה בחברה הישראלית עד היום), ואף ספגו לתוכם כמה פריטים טיפוסיים חדשים שביטאו את הערכים הישנים, כגון: נעלי הבית המשובצות מצמר של “המגפר”, "מעיל הדובון" הצבאי, הסנדלים התנ"כיים (שחזרו לאופנה בשנות השבעים), “נעלי הפלדיום” (שנעשו אופנתיות לאחר שהקומנדו הימי אימץ אותם) ומשקפי ה”ריי-בן” (שזכו לפופולאריות בהשראת ההילה של טייסינו). אולם החאקי – סמל הסמלים של הצבריות – הלך ונעלם באותה תקופה מהאופק, ואיתו גם כובע הטמבל התמים. חשובה במיוחד מבחינה סוציולוגית היא העובדה, שבאותה תקופה החלו לחלחל לדפוסי הלבוש של הדור הצעיר סממני אופנה אמריקאיים. שלושה פריטי לבוש שאימצו צברי שנות השבעים תרמו למעבר ההדרגתי של הצברים ממודל האופנה ה"זרוק” הפלמ"חניקי-קיבוצניקי למודל האופנה הזרוק-אמריקאי-“היפי”: ה"טי-שרט” (חולצת הטריקו), ה”סווטשרט” והג'ינס.

חולצות הטריקו עוצבו במקור במאה ה-19 כלבוש תחתון של מדי המלחים בשגרת העבודה, אך לאחר מלחמת העולם השנייה הן החלו לעמוד בזכות עצמן, כבגד לבוש יומיומי. 12 מיליון המלחים חזרו הביתה, ולא ראו סיבה לוותר על הנוחות והקלות שהעניקה החולצה הצמודה. מאז הפכה החולצה – תוך גלגולים שונים בהוליווד (ג'יימס דין בסרט "מרד הנעורים", מרלון ברנדו בסרט "חשמלית ושמה תשוקה" ועוד) לביטוי של חירות, נעורים, מיניות ומאצ'ואיזם. עם המצאת טכניקת ההדפסים על החולצות הפכה חולצת הטי גם למדיום להבעת מסרים, הזדהות, זהות ואף מחאה פוליטית (באמצעות הסיסמאות המודפסות), ומעל לכל למדיום פרסומי ואמנותי פופולארי.

בישראל זכתה הטי-שרט לפופולאריות גדולה, הן בשל התאמתה למזג האוויר השרבי (היא ביטלה בהדרגה את השימוש בגופייה הלבנה של “אתא”), והן בשל האפשרות להיראות קצת “אמריקאי” במחיר השווה לכל נפש. בתחילת שנות השבעים עדיין היו רוב חולצות הטריקו בצבע אחיד, וכדי לשכללן הומצאה טכניקת ה"באטיק” – הדפסה ידנית ע"י טבילה בתמיסת- צבע, שנעשתה באמצעים ביתיים (ראו לעיל). כאשר נוצרה בשנות השמונים האפשרות להדפיס גופנים עבריים על החולצה (באמצעות מכונה מיוחדת) צברה הטי-שרט פופולאריות נוספת – והפכה לתג השתייכות חשוב (בוגרי יחידה צבאית, בוגרי תיכון וסתם קבוצות חברים, החלו להדפיס חולצות עם כיתוב מזהה, לרוב משעשע) ולפעמים גם למעין סטיקר מטקסטיל.

ה”סווטשרט” נולד בארה"ב במועדוני הספורט של הקולג'ים, עם התפשטות אופנת האימוניות (“טריינינג”), וגרם לדחיקת רגליהם של הסוודר והאפודה מנוף התרבות הצעירה. גם ה”סווטשרט”, כמו ה”טי-שרט” שימש עם הזמן מעין במה להתבטאות אישית וקבוצתית ולמדיום פרסומי חשוב. הן ה"טי-שרט” והן ה”סווטשרט” תרמו לדחיקת רגליה של האופנה הצברית, כיוון שהם התחרו בהצלחה בחולצת הפלנל של תנועות הנוער והוסיפו "אינגליזמים" לנוף הישראלי (דרך הכיתוב המודפס על החולצה). הן גם תרמו להתפתחות מסורת של “לבוש מהיר” (על משקל המזון המהיר), המתחלף בקצב החלפת הגרביים. גורם חשוב בהצלחת אימוץ ה”סווטשרט" היא העובדה שהוא עשוי מסריג כותנה מחמם, גמיש ומתאים למידות רבות (one size), ואילו חולצת הפלנל עשויה מאריג לא גמיש.

מכנסי הג'ינס – אחד הסמלים החשובים ביותר של הדמוקרטיה האמריקאית – באו לעולם כבר בשנת 1860, כשצעיר יהודי בן 26 בשם לוי שטראוס הגיע מבוואריה לחוף המערבי של ארה"ב מצויד בבד קאנווס, כדי למכור אוהלים לכורי הזהב. ההסבה מאוהלים למכנסי ג'ינס נעשתה מייד, על פי בקשת הלקוחות (-הכורים, שברכיהם נפצעו כתוצאה מהכריעה הממושכת בנהרות בין האבנים). מאז נקשרו להם אסוציאציות רבות,כמו קאובויס, חירות, שוויון מעמדות, תרבות נעורים, מיניות משוחררת, פמיניזם ועוד. הג'ינס נלבשו לראשונה בארץ רק בשנות החמישים, וגם אז לבשו אותם רק מתי מעט – בעיקר בוגרי הפלי"ם ששירתו בצי הסוחר, או קומץ בני מזל שקיבלו אותם במתנה מקרובים באמריקה. לימים סיפר הפסל יגאל תומרקין ליהודה קורן, כתב ידיעות אחרונות: “בכל פעם שהיינו יוצאים ל"אפטר" ורצינו להרשים את הבנות ברחוב פנורמה, היינו לובשים את הג'ינס בתורנות. וזה עבד”.

בשנות השישים רכשה “אתא” את הזיכיון לג'ינס “ליוויס” וחולצות “מנהטן”, אך המוצר המקומי לא דמה למקור ולא הצליח "לתפוס". עליה מסוימת בתפוצת הג'ינס בארץ הייתה בסוף שנות השישים, עם הגעת זרם המתנדבים לקיבוצים והעלייה בתיירות לחו"ל (הג'ינס נהיה מתנה מבוקשת בקרב צעירים). ההורים והמורים לא תמיד קיבלו את מכנסי הג'ינס בברכה, הן משום שהם ביטאו “היפיות” מרדנית (שנתפסה כמאיימת על הסדר החברתי) והן משום שבאמצעותם הצליחו הצעירים לעקוף את חוקי התלבושת האחידה של בית הספר (רוב התלבושות האחידות בבית הספר הן בצבע כחול, אך ג'ינס כחול אחד לעולם לא זהה לג'ינס כחול אחר). במחצית שנות השבעים החל יבוא הג'ינסים ה”משופשפים” המקוריים של Lee ושל Levi’s לארץ (מעניין, ואולי לא מקרי, שמי שקיבל ב-1978 את הזיכיון של חברת "ליווי'ס" עבור “אתא” לייצור הג'ינס היה מנכ"ל אתא – עמוס בן גוריון, בנו של דוד בן גוריון.

סרט הפרסומת של אורי זוהר, “Lee עושה את האנשים יפים”, שהוקרן בבתי הקולנוע בארץ ב-1975, וסרט פרסומת מוקדם יותר של בועז דוידזון, שכללו אלמנטים פרובוקטיביים – כמו אלימות וסקס – שטרם נראו עד אז בתעשיית הפרסומת בטלוויזיה, תרמו לעליה בתפוצתם של מכנסי הג'ינס, ועד סוף שנות השבעים כבר החלה הצפה של ג'ינסים בארץ, ובכלל זה זיופים מהגדה ומרצועת עזה. הפופולאריות של הג'ינס הביאה להתפתחות אופנה של פתרונות מאולתרים להארכת השימוש במכנסיים הגסים גם לאחר התבלותם. כך למשל, גזירתם למכנסים קצרים עם “פראנזים”, או הטלאת החורים בבגד בבדים צבעוניים. בשנות השמונים כבר נוספו לג'ינסים הקלאסיים (Wrangler Lee, Levi’s,) מותגים נוספים (“ג'ורדאש”, “גאס”, “פפה” ועוד) שתרמו גם הם לתפוצתו של הג'ינס בארץ, כמו בכל העולם, ולהיותו למעשה הבגד הגלובלי הראשון.

הערה: על פי כתבתו של קורן, בשנת 1997 נמכרו בישראל כחמישה מיליוני זוגות ג'ינס. על פי מחקרי שיווק, רק 10% מבני הנוער ו-15% מהמבוגרים לא לבשו ג'ינס בשנה זו. לבני 14-29 היו בממוצע שישה זוגות בארון. בתעשייה, שגלגלה אז למעלה מ-600 מיליון ש"ח בשנה, צמחו זיופים לרוב. 70% מהג'ינסים הנמכרים בארץ יוצרו ב-1997 על ידי “ליווי'ס”, והמותג הפופולארי הבא בתור הוא “קרוקר” המיוצר בישראל.

אופנה – קואליציה של הוד והדר

מכבש כור ההיתוך שהפעילה תנועת העבודה בשם ערכים ציונים-סוציאליסטיים גבה בזמנו מחיר בקרב הקבוצות שהיו מחוץ למעגל "הפנקס האדום" ו"אנשי שלומינו". ערכים, מסורות ותפישות תרבותיות בתחום המזון, הדיור, המשפחה, הדת והלבוש התקשו לשגשג ב"מדינת מפא"י". כל זה החל להשתנות עם עליית הליכוד לשלטון ב-1977.

את הליכוד העלו בוחרים שהשתייכו למה שכונה לימים "קואליצית המקופחים", לאמור: אנשי בית"ר ומחתרות הימין, הדתיים, הזעיר בורגנות העירונית ועולי ארצות האיסלאם. מעבר ל"אויב" הפליטי המשותף היו לקבוצות הללו שלושה מכנים משותפים בולטים: זיקה חיובית לדת ולמסורת היהודית, תפישה פוליטית ניצית (רפובליקנית) וחיבה אירופוצנטרית-בורגנית לכבוד ולהדר. כל אלה התמצו באופן כמעט מזוכך בדמותו ובהופעתו של המנהיג החדש: מנחם בגין. בגין היה ה"אנטי שלוך" האולטימטיבי וזה גם היה חלק מהקסם שלו אצל בוחריו ומעריציו.

אצל הדתיים, החליפות והשמלות המגוהצות, העניבות והכובעי הלבד ביטאו את הסדר והמשמעת של המאמין ואת הכבוד בפני סמכות עליונה. אצל המזרחיים החיבה ללבוש מכופתר, מעונב ואלגנטי (א-לה פרנג'י), כולל שפם מטופח ונעלי לק, התפתחה כבר בערי המוצא (בגדד, קהיר, טריפולי, מרקש וכדומה), בהשפעת הכיבוש הקולוניאלי האיטלקי, בריטי וצרפתי.
תנועת הלבוש ההדור למרכז התרבות הישראלית החדשה ביטאה את תהליך התקרבות של השוליים החברתיים למרכז וסגירת הפערים בכל השטחים.

הצברים המזרחיים (דור שני למהגרים שרובם נולדו בארץ), שחשו מקופחים ושוליים, חיפשו סגנון משלהם ומצאו אותו (בדומה למיעוטים בארה"ב) בתרבות הרוקנרול. כך נולד "הפושטק" הישראלי שלימים כונה גם "צ'חצ'ח". הוא פיתח הופעה טווסית-פומפוזית בסגנון ג'ון טרבולטה וסרטי הגנגסטרים, כלומר "שופוני יא נס": מכנסים צמודים ("טייבס"), חולצות פרחוניות הדוקות, מבליטות גוף ושרירי זרוע, עם כפתורים פרומים החושפים חזה שעיר; נעלי שפיץ ו"גורמטים" כבדים מזהב. זוגתו של ה"צ'חצ'ח" היתה ה"פר'חה" שהצטיינה במכנסיים צמודים ונמוכי גזרה, חצאיות מיני קצרצרות ונעלי פלטרפורמה גבוהות ומגושמות. במת התצוגה של האופנה הזאת היתה הדיסקוטקים ההומים ברמלה ובתל אביב, שנחשבו אז על ידי הממסד הישראלי ל"מקומות אפלים" ושליליים.

צ'חצ'ח ופרי'חה היו כינויי גנאי בפי האליטה האשכנזית הוותיקה וביטאו את הבוז שהיא רחשה (בין היתר בשל דעות קדומות) לשכבה הזאת. אבל באופן פרדוכסלי מפרספקטיבה היסטורית אפשר לומר שהצ'חצ'חים והפרח'ות הקדימו את זמנם ותעוזתם בלבוש אינדיווידואלי ויצירתי פילסה את דרכה של החברה הישראלית כולה לעידן אסתטי יצירתי ובלייני חדש.

אופנה – התעשייה דוחקת את בעלי המלאכה

במהלך שנות השמונים חלה עלייה נוספת בחשיבות האופנה והמראה החיצוני עבור הישראלים. אחת הסיבות העיקריות לשינוי היתה התפתחות מהירה, חסרת תקדים, בהיקף הנסיעות לחו"ל. ישראלים רבים יכול להרשות לעצמם בפעם הראשונה לא רק לצאת לנופש בחו"ל אלא גם לקנות בגדים בחו"ל. העובדה שבאותה עת התפתחה בעולם תעשיית החיקויים (מסין, הודו, אפריקה ודרום אמריקה) הוזילה והנגישה מוצרים רבים, ובכלל זה מוצרי הלבשה, לאוכלוסיות עצומות ברחבי העולם. הדיוטי-פרי בנמל התעופה בן גוריון הפך לקניון משגשג וחנות נעלי הספורט בו, בבעלות האחים סקאל, נהפכה לחנות שמוכרת יותר נעלי ספורט (בעיקר נייקי וריבוק) מכל חנות אחרת בעולם. במקביל גדל מאד היקף היבוא של מוצרי אופנה מחוץ לארץ, ודחק במקרים רבים את התוצרת המקומית. השפע החדש ביטל כמעט לחלוטין את מסורת התפירה והסריגה (בבית או אצל התופרת המשפחתית) שהייתה כה פופולארית בקרב נשים בעשורים הראשונים של המדינה.

לראשונה גם נוצרה תחרות בין מותגי אופנה מקומיים חדשים (“ראש אינדיאני”, “טופּר”, “דלתא”, “קליק”, “קסטרו”, “פלפל” ועוד) לבין מותגים מיובאים מחו"ל, ותחרות זו תרמה לשיפור ניכר בתוצרת המקומית. המושג “מותג אופנה” החל להיקלט בתודעת העיתונות והנוער, והוא נעשה לשיקול חשוב יותר ויותר בבחירת הבגד. הדורות הראשונים של בוגרי "שנקר" החלו להיות דומיננטיים, הן כמעצבי אופנה בחברות ותיקות שנוסדו בעשורים קודמים (דוגמת “קסטרו”), והן כמובילי הסגנון בחברות חדשות או מתחדשות.

שינוי מהפכני וסמלי במיוחד התרחש בענף הנעליים – מוצר שהפך בשנות השמונים ממוצר יקר שקונים אחת לכמה שנים למוצר מתכלה ואופנתי שקונים פעמיים ואף יותר בשנה. גם המגוון גדל: במקום זוג נעליים וסנדלים אחד ליום-יום וזוג נוסף לאירועים חגיגיים, התמלאה המגירה בבית בנעליים וסנדלים לייעודים שונים (לים, לספורט, לעבודה, לבילויים ועוד). המהפך הזה הוציא לגמלאות סנדלרים רבים, ובשלב מאוחר יותר את המקצוע כולו על סממניו המסורתיים (שרפרף, פטיש, סינר וכו'). רחוב נווה שאנן באזור התחנה המרכזית בתל אביב, ורחוב החלוץ בחיפה, הפכו לחלונות הראווה בתחום הנעליים ומוקד לעלייה לרגל מכל הארץ.

חנויות הנעלים מלאו לא רק נעלים מפירמות חדשות מחו"ל (במיוחד מאיטליה), ששילבו במוצריהן חומרים חדשים, אלא גם בנעליים מתוצרת מקומית באיכות ובסגנון שטרם נראו בארץ. כך למשל, מפעל “המגפר”, אחד מיצרני הנעליים הוותיקים בארץ, החליט להסב את שמו לשם הלועזי “מגה”, והשינוי היה יותר מסמלי. הגוון האחיד (שחור אפור, לבן, חום) של נעליים ספורטיביות הוחלף בקשת צבעונית (ובכלל זה, לראשונה צבעים מטאליים), שצבעו את הרחוב הישראלי בשלל גוונים חדשים. “נמרוד” – אחד ממפעלי הנעליים והסנדלים הראשונים במדינה- ו”גלי” (מפעל פרטי שהקימו ב-1972 האחים אורון) חוללו מהפכה-זוטא בענף הסנדלים ונעלי הילדים. "גלי" קיבלה מהחברה הגרמנית “אלפנטן” זיכיון לייצור נעליים, שכלל את חומרי הגלם ואת כל האלמנטים והעזרים הטכנולוגיים של היצרן הגרמני.

לראשונה הופיעו על מדפי החנויות סנדלים ונעלים לילדים (ואחר כך גם למבוגרים) ברמת גיפור ועמידות אירופיות, שיצרו רף חדש של איכות ונוחות. מפעל נוסף שתרם למהפכה בענף ההנעלה היה מפעל “טבע נאות” של קיבוץ “נאות מרדכי” בגליל העליון (גם הוא אחד ממפעלי הנעליים הראשונים בישראל). במחצית שנות השמונים הוחל ביבוא ארצה של קבקבי הבריאות של מפעל “בירקנשטוק” הגרמני – מוצר שהיה להיט באירופה; סנדלים עם רפידה אנטומית (רפלקסולוגית) משעם במבנה “אמבטי” שהנעימו את ההליכה. בעקבות הצלחת הנעליים המיובאות, החל מפעל "נאות" לייצר “סנדלי בריאות” משלו, תוך שיפור הגרסה הגרמנית ("נאות" קיבלו קיבלו זיכיון מבירקנשטוק להשתמש בפטנט שלהם) והסנדלים החדשים נעשו פופולאריים, וזינבו בסנדלים התנ"כיים – אחד מסמלי הצבריות המוכרים ביותר.

הערה: פגיעה נוספת בתפוצת הסנדלים התנ"כיים חלה בראשית שנות התשעים, כאשר לשוק הגיע דגם חדש של סנדלי הרים צבעוניים ועמידים -סנדלי "שורש"/"Source" (פרי תכנון של חברת “תו” הישראלית).

אופנה – פתיחת ברז היבוא

הפעם הראשונה שבה מותג לבוש מיובא הוליד גל של ביקוש המוני הייתה בראשית שנות השמונים, עם הופעת חולצות ה”לה-קוסְט” – החולצה עם סמל התנין של הפירמה הצרפתית נחשבה ליוקרתית ובאיכות גבוהה, והולידה חיקויים לרוב. שיגעון ה”לה קוסְט” היה בבחינת קדימון לתרבות המותגים שהחלה להשתלט על ישראל בשנות התשעים, ובישר שינוי מהותי ביחסם של הישראלים למותגי אופנה ולהופעה חיצונית. למעשה, כל סימני הדרך בהתפתחות האופנה והאופנתיות בארץ, שהוזכרו עד כה, היו רק קדימון למהפכת האופנה של שנות התשעים, שנלוותה לשגשוג הכלכלי. את השינוי חוללו התמורות העמוקות שהתרחשו באותן שנים בתקשורת (ובעיקר כניסת הערוץ השני), בפרסום, ובדפוסי הייצור, הצריכה והשיווק.

ב-1993, בעקבות הסכם הסחר החופשי ממכס עם האיחוד האירופי, ובעקבות התרחבות הקניונים, רשתות השיווק וחברות היבוא (“המשביר לצרכן”, “שקם גאלרי”, “פולגת” ועוד) החל גל גדול של יבוא מותגי אופנה אירופים ואמריקאיים. כך למשל: “קלווין קליין”, “גאס”, “פול אנד בר”, “מאדר קר”, "זארה”, “מנגו”, “גאפ”, “בננה ריפבליק”, “ספרינגפילד”, “פרנץ” “קונקשן”, “סטפנל”, “נקסט”, "בנטון”, “אינוור מטיניק”, “ראלף לורן”. מה שנחשב בעבר לחלום רחוק לעשירים בלבד הפך באחת לבר-השגה עבור הישראלי/ת הממוצע/ת. ההשפעה על ההופעה החיצונית הייתה מיידית. הישראלי המרושל, המרופט, השבלוני והאפרורי, נעשה נאה, מוקפד ובעיקר מערבי יותר בהופעתו.

גם הטעם החל להשתבח, והוליד דור חדש של צעירים מביני אופנה ואניני לבוש (מכירה בבוטיק או חנות בגדים נעשתה בשנים האחרונות מבוקשת מאד על ידי בני נוער כעבודה לשעות אחר הצהרים או לחופש הגדול.). הביקוש למותגים מחו"ל עלה באורח כה דרמטי, עד שישנן חברות זרות, שעבורן ישראל היא אחת המדינות החשובות ביותר לשיווק תוצרתן. כך, למשל, ישראל היא הצרכנית השלישית בגודלה בעולם של מוצרי “טימברלנד” – בכמה מוחלטים – אחרי ארצות הברית ויפן. היקף המכירות השנתי הגיע בסוף שנות התשעים ל- 80 מיליון שקל.

מהפכת האופנה נתנה את אותותיה בתחילה בעיקר בקרב המעמד המבוסס ובאזור המרכז. תל אביב הפכה תוך זמן קצר לעיר עם היצע עצום, לא רק של מותגי אופנה פופולאריים, אלא גם של מוצרי אופנת עילית עדכניים (שמלות, תיקים, תכשיטים וכו') של מיטב המעצבים ברחבי העולם (חנויות “מונו-ברנד” ו”מולטי ברנד”). כך למשל, דולצ'ה וגבנה, דונה קארן, קנזו, כריסטיאן לקרואה, איב סאן לורן, גוצ'י, ורסאצ'ה, ג'אנפרנקו פרה, קלווין קליין, פראדה, ג'יל סנדר, ז'אן פול גוטייה, הלמוט לאנג, ג'יוונשי וג'ון גאליאנו, ארמאני והוגו בוס. לא כל המותגים שרדו, ולא כל החנויות החזיקו מעמד, אך מהפכת האופנה לא איבדה את המומנטום, ועברה בהדרגה גם למעמדות הסוציו-אקונומיים הנמוכים יותר תוך שהיא יוצרת מעמד ביניים רחב מאד שאחד ממאפייניו המובהקים עם צריכה אינטנסיבית של קיטש וקלישאות (גם בתחום ההלבשה).

שפע גדול במיוחד של מוצרים ומותגים הועתר על הישראלים בתחום מוצרי הקוסמטיקה והטואלט (בתחילת שנות ה-90 החלה מגמה שיווקית חדשה בעולם הקוסמטיקה; חדירה מאסיבית של מוצרי הענף היוקרתיים (בעיקר בשמים) לרשתות השיווק הגדולות והסופרמרקטים, ושיווק של מוצרים אלו במחירים נמוכים. תופעה זו גרמה לדחיקה גדולה למדי של חנויות הקוסמטיקה היוקרתיות שהיו נפוצות מאוד בכל העולם). לצד הביגוד וההנעלה התמלאו המדפים גם באין ספור סוגים של מוצרי איפור, בשמים, דאודורנטים, סבונים, מוצרי גילוח וטיפוח שיער. האוריינטציה האסתטית והאופנתית באה לידי ביטוי גם בשפע חדש של תכשיטים ובאסתטיזציה של אביזרי גוף, שבעבר לא נחשבו בהכרח לפריט אופנתי.

שתי הדוגמאות המובהקות ביותר בקטגוריה זו הם שעוני היד והמשקפיים (משקפי הראיה ומשקפי שמש גם יחד). בשנות התשעים הופיעו חנויות ענק רבות (רובן סניף של רשתות בינלאומיות) במתחמי הקניות, והיום הן מציעות לצרכן מגוון כמעט אין סופי של שעוני יד ומשקפיים (בתוכם מיטב מותגי היוקרה העולמיים). אם לפני שלושים שנה שעון ומשקפיים היו מוצר בעיצוב אחיד שקונים פעם-פעמיים בחיים, הרי היום הם הפכו למוצרי אופנה מתוחכמים, ססגוניים ומעוצבים, עם חיי מדף קצרים. צרכנים קונים היום שעונים ומשקפי שמש כמעט בקצב שבו הם קונים בגדים, וחילופי האופנות נעשים מהירים משנה לשנה.

חוץ מחילופי האופנות, אפשר לציין גם שאנשים פשוט מחזיקים מבחר רב יותר של כל מוצר, ומגוונים ומתאימים את האקססוריז האלה לבגדים, לנעליים, לתכשיטים וכו'. כלומר, בכל תחומי הביגוד והעדיים – קונים יותר גם בגלל הרצון במבחר ובגיוון, ולא רק בגלל שמחליפים במהירות. הנה כי כן, מתוך סקרי שוק וכתבות תחקיר שפורסמו בעיתונים בשלהי שנות התשעים מתקבלת התמונה הזאת (היום, מן הסם המבחר גדול עוד יותר):

אופנה – עידן הדוגמנוּת

נושא האופנה חרג בשנות התשעים ממוספי הפנאי ועיתונות הנשים, ונעשה נושא חדשותי חשוב בכל כלי התקשורת המערביים. פתיחת ערוץ האופנה הבינלאומי – המשודר משנת 1999 גם בישראל – היא אחד הסימנים לחשיבותה העולה של האופנה בעולם. גם התקשורת הישראלית החלה להקדיש בשנות התשעים אין ספור טורים, מדורים ומוספים מיוחדים לנושאי אופנה. באפריל 1990החל הירחון “בורדה”, אחד מירחוני האופנה הפופולאריים ביותר בעולם, להופיע בעברית, והיה אחד הסימנים לתנופה שחלה גם בתחום המגזינים המקצועיים בארץ העוסקים באופנה (“בורדה” הוא הירחון המוביל בכל העולם לאופנה ולתפירה עצמית, ומודפס מדי חודש בלמעלה מארבעה מיליון עותקים וב-17 שפות).

הגדילה המשמעותית בנפח הפרסום של מוצרי האופנה הביאה לפריחה חדשה בענף הדוגמנות, והולידה שטף חדש של דוגמניות זוהרות. מקצתן דגמנו עבור סוכנויות עלית בעולם והפכו לסמלים של הצלחה ישראלית. נזכיר את חני פרי, אילנה שושן, חלי גולדנברג, דנה וקסלר, ספיר קאופמן, שירלי בן מרדכי, ימית נוי, ניקול הלפרין, פינצ'י מור, אלונה פרידמן, שרית דמיר, עדיה מאירצ'יק, סמדר קילצ'ינסקי, פזית כהן, רונית יודקביץ', ומעל כולם, מיכאלה ברקו (הדוגמנית הישראלית הבינלאומית הראשונה).

הביקוש לדוגמנות הביא בסוף שנות השמונים להקמתם של בתי ספר לדוגמנות וסוכנויות לדוגמנים ודוגמניות, שגם ארגנו תחרויות יופי. סוכנות "אימאג'" בניהולה של בטי רוקאווי נפתחה ב-1985. הסוכנות קשורה למגזין “עולם האישה”, והיא החלה לארגן בשנות התשעים את תחרויות “הפנים של שנות ה-90” ו”סופר מודל”. סוכנות look"" – פועלת מ-1988. היא יזמה וארגנה, בשיתוף פעולה עם “ידיעות אחרונות”, “לאישה” ו“ראש אחד”, את תחרויות “מלכת היופי” ו”תגלית השנה”. לאה פלטשר וקרין דונסקי ייסדו את בתי הספר הראשונים לדוגמנות.

הזיקה המתהדקת בין דוגמנות ובין התעשרות, והדמיון הגדל בין קריירה של דוגמנות לקריירה של ספורטאי/ת מקצועני/ת, בדרן/ית או איש/אשת עסקים הביאו לשינוי בדימוי הסטריאוטיפי של הדוגמנים והדוגמניות: פחות “קולב דומם” ופחות “יפה וטיפש/ה”, ויותר בעל/ת קריירה “זוהרת”, עם אישיות עצמאית, נחוש/ה להצליח ולעמוד בקשיים.

תפקיד חלוצי בשינוי התדמית הזו היה בזמנו לתמי בן עמי, דוגמנית הבית של “גוטקס”, ומי שהחזיקה שנים רבות בתואר הבלתי פורמאלי “מלכת הדוגמניות של ישראל”. עם פרישתה החלה לעסוק בשיווק מוּצרי איפור ויופי, ותרמה ליצירת הסטאטוס החדש של דוגמנית-אשת עסקים. גם מעצבי האופנה המקומיים החלו לעלות בסולם היוקרה ולהיכלל ברשימת גיבורי התרבות המקומיים. הדוגמאות הבולטות הן אביבה פיבקו, יובל כספין, עודד גרא, רזיאלה, הגרה, ששון קדם, נעמה בצלאל, ומעל כולם – מי שהפכה למלכת מדורי הרכילות התל אביביים – הבוטיקאית האקסצנטרית טוב'לה.
ה"כסף הגדול" שמתקשר לעולם הדוגמנות הבינלאומי יצר לראשונה, בתחילת שנות התשעים, מעמד של דוגמניות-על (“סופר מודלס”) גלובליות, שהשתכרו שכר גבוה מאד (קלאודיה שיפר, סינדי קרופורד, לינדה אוונגליסטה, נעמי קמפבל, כריסטי טרלינגטון, קיית מוס, הן דוגמאות בולטות). קבוצה זו ירשה במובנים רבים את ההילה התקשורתית של כוכבות הקולנוע ההוליוודיות בשנות הארבעים והחמישים.

ישראל הושפעה מהמגמה העולמית החדשה, והפכה למייצאת דוגמנים ודוגמניות מכובדת. לראשונה צמח בה גם מעמד של מעין דוגמני-על מקומיים – אותם דוגמנים ודוגמניות שהצטלמו למגזיני האופנה היוקרתיים ולסוכנויות הדוגמנים הנחשבות בעולם (כך למשל: שירז טל, ויק, מעיין קרת, מיקי ממן, יעל רייך, עמית מכטינגר, גלית גוטמן, קרן מיכאלי, ירון פינק ועוד). הם נעשו מרואיינים פופולאריים בתקשורת הישראלית ואלילי נוער נערצים. הסיבה לפופולאריות שלהם כבר לא הייתה רק האוריינטציה הפרובינציאלית המסורתית (“הם מייצגים את המדינה בכבוד”), אלא האוריינטציה הקפיטליסטית-אינדיווידואליסטית החדשה. הדוגמן והדוגמנית מייצגים עבור צעירים רבים את מודל המצוינות החדש שחודר ארצה – כסף רב, פרסום, סגנון חיים יאפי-קוסמופוליטי, והאפשרות לחוות ריגושים וחוויות מעניינות.

אין תמה אפוא שהחלום להיות דוגמן/נית הפך מאותה תקופה ואילך לחלומם התמים, ולעתים הנואש, של צעירים וצעירות רבים בישראל. לדוגמה, בראשית 1998 פרסמה חברת עלית כי היא מחפשת את “נערת המקופלת” (מוצר שוקולד) ל-1998. תוך מספר שבועות קיבלה החברה לא פחות מ-13 אלף פניות (על פי כתבה שפורסמה ב"הארץ", 23.2.1998, ד5).
ילדים בגיל בית ספר יסודי כבר מכינים לעצמם “בּוּק” (פורטפוליו של צילומים – אלבום תמונות מקצועי שאמור ליחצ"ן אותם), מתוך תקווה שיתגלו באחד הימים ויהפכו לדוגמנים מפורסמים. במקביל עולה ופורחת בשנים האחרונות התופעה של קורסי דוגמנות, שקהלם הוא בני נוער, ואפילו ילדים.
הדוגמנות כה עלתה בסולם היוקרה החברתי בארץ, עד שדוגמנים מצליחים – כמו מיכאלה ברקו, יעל בר זוהר, יעל אבקסיס, ליאור מילר, סיגל שחמון, קרן מיכאלי וסנדי בר – נעשו מבוקשים לא רק לצרכיי תצוגות אופנה ופרסום מוצרים, אלא גם למופעי בידור, להופעות בסדרות טלוויזיה ובסרטי קולנוע, ואפילו להנחיה של תכניות שיח ברדיו ובטלוויזיה.
הפופולאריות הזו והסגידה ליופי הביאו להולדת ה”דוגמגישה”. הראשונה הייתה מיכאלה ברקו, ואחריה הגיעו רבות (יעל בר-זוהר, מירי בוהדנה, גלית גוטמן ועוד).

אופנה – "נקמת הבלייזרים"

העלייה בחשיבותה של האסתטיקה האישית בסולם הערכים הישראלי נבעה לא רק מהתפתחות התקשורת ועולם הפרסום שהוזכרו לעיל, אלא גם מהשתכללות תהליך ייצור הסחורות והמוצרים הפופולאריים. אסתטיקת המוצר היא חלק מסודות השיווק, ושיפורה המתמיד יוצר מה שניתן לכנות “סביבה אסתטית”, המשפיעה גם על העובדים במפעל הייצור. גם התחרות המחריפה בשוק העבודה תרמה לעלייתו של היופי האישי בסולם הערכים בישראל. יופי הוא נכס כלכלי, משום שהוא יוצר העדפה בקבלה לעבודה ובקידום בתוך הארגון – תופעה שאזרחים רבים חשים אותה אינטואיטיבית (אפליית אנשים על בסיס מראה חיצוני הוכחה בעשרות מחקרים של פסיכולוגים חברתיים).

גם המגע המתרחב עם ארצות אחרות (דרך תיירות ועסקים) היווה גורם משפיע. אם הצבר הטיפוסי של שנות הארבעים, החמישים והשישים לא ידע כלל לקשור עניבה, וראה בבלייזר המחויט פריט מסורבל ומגוחך (לא במקרה כינה רבין בזמנו את עוזריו הנמרצים של פרס “נערי הבלייזרים”; המראה המחויט שלהם סימל עבורו ועבור בני דורו משהו מעושה וזר להוויה הישראלית הסחבקית-דוגרית – הצבאית בעליל), הרי שהיום, בעקבות תהליך הגלובליזציה, רבים מהצעירים – בעיקר מקרב הפוליטיקאים, עורכי הדין, מנהלי החברות הבכירים, הבנקאים, הברוקרים בבורסה, מגישי הטלוויזיה ואנשי ההיי-טק – אימצו את אותם סממנים של “מכובדות” מערבית תקנית בחייהם המקצועיים.

בכלל, בישראל ניתן להבחין בשנים האחרונות בשכיחות עולה של חליפות מחויטות ועניבות, גם בקרב מקצועות ואוכלוסיות שבעבר התאפיינו בלבוש עממי (כך למשל בקרב מאמני ספורט). היה זה אפוא מסימני הזמן, כאשר תרגיל הקופירייטינג המסכם שניתן ב-1996 לתלמידי מחזור ט"ו של בית הספר לפרסום ושיווק של איגוד המפרסמים והטכניון כלל הכנת רעיונות לשכנוע מנהלנים ואנשי עסקים צעירים ואמביציוזיים בני 25-35 מדוע כדאי להם – לטובת קידום הקריירה שלהם – לענוב עניבה לעבודה.

אופנה – אני וגופי עוד

חשיבותו העולה של המראה החיצוני הולידה גם תעשייה שלמה של טיפוח ו”תחזוק” עצמי. החל בתכשירים להצערת העור ולהסתרת כתמי זקנה, וכלה במכונים של רפואה פלסטית (מתיחת עור, הקטנת חזה והגדלתו, העלמת ורידים ושומות, הסרת שיער גוף, השתלת שיער ראש ועוד ועוד). על פי נתונים שפרסם “הארץ”, תעשיית היופי העולמית, על כל פלגיה – תמרוקים, מוצרי הרזיה, ניתוחים פלסטיים ועוד – גלגלה בראשית שנות התשעים, על פי ההערכות המקובלות, כ-20 מיליארד דולר בשנה (בכתבה זו נסקרה גם תופעת הסגידה ליופי והלחץ הגובר להיות יפה, שהפכו לאחד המאפיינים של העולם המערבי כולו). פרסומיהם מציפים מאז את העיתונות, ותורמים לאווירה כללית של פולחן הגוף. גם התקשורת החלה לעסוק מאותה עת באינטנסיביות הולכת וגדלה – בסמוי ובגלוי – במראה החיצוני, ומעדיפה לפרסם תמונות של “יפים” ו”יפות” ולהתפעל מהם.

מטבע הדברים,המושפעים ביותר מבולמוס האופנה והאסתטיקה הם הצעירים שגדלו לתוכן. הם גם אלה שהחלו נחשפים, יותר מכל אוכלוסייה אחרת, לפולחן החדש – בעיקר דרך סדרות טלוויזיה אמריקאיות שבהן היופי האישי החיצוני הוא כמעט העיקר (“היפים והאמיצים”, “משמר המפרץ”, “בוורלי הילס” וממשיכיהן). ערוץ 2, שנעשה מדורת השבט הישראלית, הבליט כבר מראשית דרכו את נושא היופי – בפרסומות, בתכניות הבידור והאירוח ובתוכניות אחרות. ב-1995 הכריז ארז טל על טקס בחירת נערת "גלגל המזל", תחרות דמוית תוכנית מציאוּת, שבה נבחרה המחליפה למרב לוין (התוכנית כולה שודרה בן השנים 1993 ל-2000). רגע השיא היה הבחירה בין שש מתמודדות, שריתקה למסך מיליוני צופים. התחרות הייתה אמנם גימיק פרסומי היתולי, אבל היא סימלה לא רק את השפעתו האדירה של ערוץ 2, אלא גם את הסגידה ליופי המאפיינת את הערוץ, ולמעשה את החברה הישראלית החילונית כולה.
גם ערוץ הילדים, שהשפעתו באותה עת הרקיעה שחקים, קידם את הסגידה ליופי ואת מודל ה"לוליטה” הצחקנית. כך גם עיתוני הנוער, שהפכו באותן שנים למגזינים של אופנה במסווה של מגזינים חינוכיים.

אפילו על דיבורם של צעירים החלו לחול מאותה עת חוקיה החדשים של אופנה מבית היוצר המערבי. מקצתם כבר לא אומרים “מראה” אלא “לוק” (ה”לוק הנכון”), לא “אופנה” אלא “טרנד” ולא “מעצב” אלא “סטייליסט”. (כאן נעיר: המאבק בין ה”מעצב” לבין ה”סטייליסט” חורג מהתחום הלשוני, בעיקר בשל תופעת הגלובליזציה ותרבות הרשתות הבינ"ל. בעבר היו תפקידי המעצב מוגדרים וברורים; כיום, כשהפיתוח והעיצוב נעשים בארץ, התדמיות והתחשיבים במשרד בניו יורק, והמפעלים במצרים או בסין, המעצב משמש מעין "מתאם" אופנה של מפעל/רשת מסוימת. לעומתו, הסטייליסט רואה את עצמו כמעצב-על, בכך שהוא מלקט פרטי לבוש ואבזור מכל הבא ליד, כדי ליצור את ה”פרסונה” שאותה הוא מוביל ומלווה).

המודעוּת ליופי ולאופנתיות מתחילה היום כמעט בגיל הגן. בעבר, ההורים היו “מתלבשים יפה” בעיקר למסיבות, לחגיגות משפחתיות ולטקסים רשמיים, ואילו היום אצל ילדיהם ה"התלבשות” וטיפוח ההופעה טרם היציאה מהבית, הם חלק מהוויית היומיום – טבע שני. רבים מילדי ישראל הולכים לבושים במיטב האופנה המערבית אפילו לבית הספר, ושעת הקימה בבוקר מזכירה ביותר ויותר בתים את טקס ההתלבשות והאיפור של שחקן בתיאטרון. רבים מהצעירים והצעירות לא מעיזים היום לצאת מהבית ללא בגדים ונעליים עדכניים ו“קוליים”, שקנייתם התכופה מעמיסה על התקציב המשפחתי ומולידה לא אחת עימותים קולניים עם הוריהם. בשנים האחרונות פורסמו כתבות רבות אודות מקומו המרכזי של הלבוש העדכני (על פי צו האופנה המערבי של עולם המבוגרים).

אינדיקציה נוספת לחשיבות הגדלה של האופנה היא העובדה שגיל האיפור יורד בהדרגה בקרב הבנות, וכך גם צביעת השיער וההליכה בנעליים בעלות עקבים גבוהים. ככלל, מראה הגוף הפך לקריטריון מרכזי, אם לא ראשון במעלה, בתרבות החילונית הצעירה בארץ, והדבר הוביל לעליה בשכיחותן של תופעות לוואי קשות כמו דיכאון, אנורקסיה נרווֹזה (הרעבה עצמית) ודימוי עצמי נמוך. המדיה, ובעיקר תכניות הטלוויזיה לבני הנעורים ועיתוני הנוער, מקדמים זה מספר שנים את פולחן היופי, שכבר קומם עליו רבים וטובים.

המגמות החברתיות שהשפיעו על עולם האופנה המערבי

אופנה – התפתחות המודעות השיווקית בעולם ההיפר-קפיטליסטי

“הצגת האני בחיי היומיום”, כלשונו של האנתרופולוג ארווינג גופמן (Erving Goffman), נעשתה חשובה מאד בעולמנו בשל התחרות הגוברת בשוק החופשי, והיא מקנה למראה החיצוני ("Look") חשיבות הדומה לחשיבות המיוחסת לעטיפה ולאריזה של מוצרים תעשייתיים (המטרה היא למשוך תשומת לב ולהרשים). התחרות החריפה בשוק הגלובלי מטפחת את היזמות בעסקי האופנה, והופכת את הענף לאחד הדינאמיים והיצירתיים בתקופתנו (אנשים אהבו תמיד להתלבש ולהתקשט, והם נענים להיצע ההולך וגדל של חברות האופנה בשוק). היא משתקפת גם במקצועיות הגוברת בענף ובתחכום הטכנולוגי שלו.

אופנה – זהויות מקומיות כתחליף לזהויות מסורתיות

בעולם קפיטליסטי וגלובלי, שבו נחלשות בהדרגה זהויות מסורתיות של גזע, עדה, לאום ודת, עולה חשיבותה של האופנה. זאת, בין השאר, משום שהיא מאפשרת לייצר ולשמר זהויות מקומיות (זהויות נישה) אלטרנטיביות, כגון זהות תעסוקתית או תחביבית (באמצעות תלבושות משותפות לאנשים עם מכנה משותף כזה).

אופנה – קולאז' גלובלי

תהליך הגלובליזציה ההולך ומתעצם מגדיל את החשיפה והמודעות לאופנות ולז'אנרים מגוונים ברחבי הגלובוס, והדבר משתקף בתרבות הלבוש הצעירה, שהיא “טווסית” וקרנבלית באופייה. היא שואבת ציטוטים ממקורות שונים (אתניים, תעסוקתיים וכו'), ומחברת בין מרכיבי לבוש שבעבר היו זרים ומוזרים זה לזה.
באופן כללי אפשר לומר ש קוד הלבוש המערבי קשה להגדרה ותיחום. אפשר שהמוטיב ההולם ביותר את אופיו הוא “הכל הולך” ובלבד שהדברים ייעשו מתוך מודעות עצמית ומתוך צורך להציג תדמית כלשהי (“פרסונה” בלשון הפסיכולוגיה).

אופנה – עולם מעוצב

מהפכת הטלקומוניקציה יצרה עולם רווי ביטויים חזותיים, וכתוצאה מכך התחזקה מאד הרגישות לצורה ולצבע בקרב הדור הצעיר. כיוון שהאדם נוטה להתאים עצמו לסביבה הפיזית שבה הוא חי, הלבוש המעוצב, המסוגנן והרבגוני מותאם לסביבה המעוצבת. ראוי להוסיף שמהפכת הטלקומוניקציה (טלוויזיה, מחשב, אינטרנט, טלפון סלולארי ועוד) ניכרת יותר ויותר גם במרכיבי הלבוש עצמם, השואבים רעיונות מהמדיה הדיגיטאלית.

אופנה – דמוקרטיזציה של טעמים

העולם המערבי נעשה דמוקרטי יותר, כלומר, סובלני ופתוח יותר לחריג, לשונה ולחדש. הזכות להתלבש בהתאם לטעם ולסגנון האישי היא במידה רבה תרגום של זכויות היסוד של הפרט לחירות ולביטוי אישי חופשי. הלבוש הגלובלי שובר מסגרות ומסורות ומבטא סובלנות לצורות מגוונות של ביטוי חזותי. לכן אפשר למצוא בו אינספור שילובים והדבקות, לצד מרכיב בולט של הומור ואירוניה עצמית.

אופנה – ה"דנדיות" החדשה

אינדיווידואליזם קיצוני מוליד נרקיסיזם, המתבטא בין השאר בגנדרנות והתמכרות לטיפוח עצמי. ההופעה המערבית המוקפדת (וגם רישול יכול להיות מוקפד!) והמוחצנת מבטאת אפוא גם סוג של פולחן האגו, שהתפתח בחברה המערבית הסוגדת לחופש.

Art, art school, Artists, contemporary art, Design, dress, EFIFO, efifo fashion, Fashion Design, Fashion Designer, fashion school, fashion trends, Gallery, Hair style, magazine art, Makeup, MEN FASHION, Men Suit, MEN WEAR, pants, photography, photography school, styling, Stylist, Visual Arts, Wedding Dress, Woman Fashion, WOMEN FASHION, Women Makeup, Women Wear, male model, Fashion, Style, Trend, body, Color, Passion, mystery, dream, weakness, beauty, love, compassion, power. Woman, Photography, Makeup, Model אופנת גברים, אופנה, אתר אופנה, מגזין אופנה, אופנת נשים, איפור, אמנים, אמנות, אמנות חזותית, אמנות עכשווית, בגדי גברים, בגדי נשים, בית ספר לאופנה, EFIFO בית ספר לאמנות, בית ספר לצילום, גברים, גלריה, חליפה, חצאית, טיפוח, טרנדים, מגזין אופנה, מגזין אמנות, מוזיאון, מכנסיים, סטייל, עיצוב, עיצוב שיער לנשים, פיסול, ציור, צילום, שמלה, שמלת כלה, חצאית מיני, נעלי עקב, טרנדים, טרנדים חמים, טרנדים באופנה

מתוך ויקפדיה: אופנה ומעמד חברתי

שלטי חוצות ענקיים לעידוד רכישתם של פריטי ביגוד אופנתיים. צילום: ויקפדיה

אופנה יכולה לסמל או להעיד על מעמד חברתי (לא בהכרח כלכלי). קבוצות במעמד חברתי גבוה אוהבות בדרך-כלל "להשאר באופנה" כדי להעיד על מעמדם; אלו שאינם נשארים "אופנתיים" בחברתם עשויים למצוא את עצמם מנודים חברתית ונתונים ללחץ חברתי. על חשיבות ההיצמדות לאופנה במהלך היסטוריה יכולה להעיד העובדה כי במהלך מלחמות נפוליאון בין בריטניה לצרפת, בין הפריטים המבוקשים ביותר שהיו מוברחים לאורך תעלת למאנש היו בובות קטנות, ששימשו ללמד את נשות החברה הגבוהה בלונדון מהי האופנה הנוכחית בפריז. היות שהישארות "באופנה" דורשת לעתים קרובות השקעה כספית ניכרת, אופנה משמשת גם כאמצעי להחצנת עושר. ישנם כאלה הרואים באופנה סממן של חסרונות העולם הקפיטליסטי, משום שהיא הופכת אנשים ל"צרכנים" הרוכשים דברים ללא צורך ממשי. אופנה יכולה להיות גם הצהרה חברתית. האופנה בקיבוצים והשינויים בדפוסי הלבוש שיקפו במהלך השנים את התפתחותו של הקיבוץ וכניסתן של מגמות מודרניות חיצוניות, מצד אחד – השפעתם של גורמים חברתיים, תרבותיים, טכנולוגיים, כלכליים – והיחלשותו או היעלמותו, של הגורם האידאולוגי, מצד שני. "חוש אופנה" מתייחס ליכולת לזהות אילו פריטי לבוש (או אביזרים משלימים) "נראים טוב", ואלו לא. היות שעולם האופנה כולו מבוסס על תפישה סובייקטיבית, כך גם השאלה בדבר היותו של אדם בעל "חוש אופנה" או נטול חוש זה. ישנם גם אנשים המתפרנסים כיועצי אופנה.

 

אופנה – שבירת מסגרות, בדיקת גבולות והתנסויות. מתוך האתר ״אנשים ישראל. מאת: עוז אלמוג

קוד האופנה הגלובלית כפוף לקוד התרבותי הרחב של גמישות מרבית והרפתקנות. זהו קוד החותר לבחינת אפשרויות, להרחבת גבולות, ולהפיכת הבלתי אפשרי והבלתי מקובל לאפשרי ומקובל. לכל אופנה יש ניגוד משלה, ולכל סגנון – “אנטי-סגנון”, שהוא סגנון בפני עצמו. אופנה גלובלית פירושה ליטוש ויוקרתיות, שצועדים יד ביד עם רישול מודע (“זרוק”, “פריקי”, “שאנטי”); היי-טקיות טכנולוגית חיה בשלום עם כפריות שורשית ואינדיווידואליזם בנוסח “אני הולך עם מה שבראש לי”, ומשתלבת בעדריות מותגית המקפידה לישר קו עם הצעקה האחרונה על המדפים.

הדמוקרטיה המערבית שוברת הירארכיות של גיל, מעמד, גזע ומגדר, והדבר משתקף גם בלבוש. למשל, אופנת ה"יוניסקס", שמטשטשת הבדלים בין גבריות ונשיות: נשים עם שיער קצוץ, בגדי עור וכתובות קעקע מצד אחד, וגברים עם כתונת ורודה, שיער צבוע ועגילים מצד שני. דוגמא אחרת היא שבירת המוסכמה בתחום הלבוש המשרדי. אנשי מקצועות “הצווארון הלבן" מוותרים לא רק על הלבן המעומלן, אלא מחליפים את החליפה כולה בג'ינס או קורדרוי וחולצת טריקו.

אופנה – נורמליזציה של הארוטי והסקסואלי

הליברליזם המערבי מתבטא גם בנורמליזציה של הארוטיות והסקסואליות, שנעשו בולטים מאד הן בלבוש הנשים והן בלבוש הגברים. גרביים (בעיקר טייטס) ומכנסיים הדוקים בקו חגורה נמוך, מחשופי כתפיים וחזה עמוקים, ותספורת "ספייקס" קוצנית הן דוגמאות למוטיב דומיננטי זה.

אופנה – שינוי והתחדשות מתמדת

בעולם הגלובלי הפלורליסטי, הטכנולוגי והתחרותי, השינוי הוא הדבר היציב ביותר. לכן גם בתחום האופנה שם המשחק הוא להחליף בגדים כמו תלבושות בתיאטרון. עולם האופנה הצעיר מבטא ומחזק בעת ובעונה אחת את השקפת העולם של “כל העולם במה” – שבו כולנו שחקנים, במאים ומפיקים. אסור לשעמם ולהשתעמם לרגע, ולכן אין רגע דל גם לעיניים. בשל כך התקציב האישי והמשפחתי המוקצה לביגוד וטיפוח ההופעה הולך וגדל, ויוצר לחצים כלכליים. אחד הפתרונות ללחץ הזה הוא יצירת אופנה של פשטות ומינימליזם שעלותה זולה יותר, למשל שרוואלים ומכנסי טלאים.

האופנה האקלקטית והמשתנה חליפות מבטאת בין השאר את הדחף הגובר בעולם הפוסט-מודרני לחדש כדי להתבדר, להסתקרן וליצוק תוכן ומשמעות בעולם המתרוקן מתוכן. לכן נוצר תאבון בולמוסי של קניית פרטי לבוש חדשים, לחץ חברתי לגוון עוד ועוד, ומעגל קסמים תזזיתי, שבו לא עובר זמן רב מהרגע שבו רכשת את פריט האופנה ה"קולי”, ה"מגניב" החדש, ועד להופעתו של פריט “קולי” אחר, שהופך את הופעתך ל”פָּאסֶה” – In”" ו-"Out" שמרווח הזמן ביניהם הולך ומתקצר.

בעולם רווי גירויים נוצרים עייפות ושובע של עשירים. הדרך להתמודד עם התופעה היא או לברוח מהמערכה באמצעות אימוץ סגנון חיים כפרי-בסיסי, או להמשיך "להילחם" באמצעות העלאה מתמדת של רף הגירויים הויזואליים. לכן האופנה הגלובלית לא שוקטת על השמרים, ומפתיעה כל פעם מחדש עם חיבורים והמצאות שעושים “שמח בעיניים” לאוהבי האופנה ו”עצוב” לשמרנים יותר.

אופנה – העיסוק המקצועי (פרופסיה) כמגדיר סגנון חיים

אנשים, בעיקר אנשי קריירה, מבלים היום יותר ויותר שעות במקום עבודתם, והדבר מותיר את חותמו על דפוסי האופנה שלהם. גם המעבר המהיר ממקום למקום משפיע. לכן ניכרת מגמה של ויתור על מדי שרד ואימוץ לבוש חופשי ונוח יותר – ג'ינס, טי-שרט, סוודר דק, סניקרס וכו'. ככלל, חל טשטוש הולך וגדל בין בגדי עבודה לבגדי בית ובין לבוש הדור ללבוש קליל וספורטיבי. לבוש ספורטיבי נעשה דומיננטי גם משום שהוא מבליט חמוקי גוף ומשדר צעירות ותחרותיות.

אופנה – התפתחויות טכנולוגיות בייצור ובשיווק ביגוד

גורם בעל חשיבות בהתפתחות עולם האופנה המערבי הוא ההתפתחות הטכנולוגית הגדולה שחלה בתעשיית הטקסטיל, ובראשה פיתוחם של חומרים מתקדמים, המחקים תכונות חיוביות של חומרים טבעיים, ומנטרלים תכונות שליליות שלהם. פיתוח זה נותן פתרונות חדשים בתחום הנוחות, הבריאות, האסתטיקה והעמידות. מושם דגש על פיתוח של פולימרים ומיקרופייברים המקנים לבדים יכולות כמו: נידוף זיעה בפרק זמן קצר; “נשימה”; דחיית מים וייבוש מהיר של הבדים; שמירה על חום הגוף גם כשהבדים קלילים ודקים; כושר שינוי תכונות הבד בתוך יחידת הבגד הפרטני בהתאם למיקומו על חלקי הגוף; חיבורי בדים בהדבקה (למשל, טכנולוגיה חדשה בשם Sonic Seam Technology); התאמת סיבים ובדים לפעילויות ספורטיביות מיוחדות, ועוד. פיתוח זה בא לתת פתרונות לאחד המרכיבים החשובים בעולם: Wellness (בריאות, רווחה, שלוֹמוּת), דבר המתבטא בנוחות הבדים ובקו הנקי של גימור המוצרים. מגמה נוספת העולה בקנה אחד עם מגמת ה-Wellness היא התאוששות סקטור בגדי הבית, המצויים בנישה שבין בגדי הספורט לבין הביגוד המפואר.

אופנה – דיבור ערכי כפול

האליטה החילונית בעולם המערבי, ובכלל זה האליטה החילונית בישראל, פיתחה יחס דו-ערכי לנושא הלבוש וההופעה החיצונית, כשם שפיתחה יחס דו ערכי כמעט לכל תופעה חברתית. היא מעודדת מצד אחד את פולחן האופנה (למשל, נהייה אחר מותגים) ומעמידה את ההופעה החיצונית במרכז ההוויה – בעיקר באמצעות כלי התקשורת, ומצד שני, מבקרת את תרבות החומר והחיצוניות (סגידה לקנקן ולא למה שיש בו) ואת הנרקיסיזם והרדיפה הסהרורית אחר מוצרי אופנה, שהיא תולדה של שטיפת מוח קפיטליסטית.

מתוך ויקפדיה: אופנה ודוגמנות

במשמעותה המצומצמת, "אופנה" מתייחסת בדרך כלל לאופנת הלבוש ואביזרים נלווים כגון משקפיים ותכשיטים. מגזיני אופנה לנשים לרוב עוסקים בנושאים אלה. תעשיית האופנה מקדמת את עצמה על ידי שימוש בדוגמניות: נשים יפות הלובשות את הבגדים האופנתיים ומראן מעוצב על ידי מעצבי אופנה, והן מצטלמות למגזינים או מסתובבות בתצוגות אופנה על מנת להראות לציבור את היופי של המוצר שהן מפרסמות (בגדים, תכשיטים, עיצוב שיער ועוד). כיום, הערים מילאנולונדוןפריז וניו יורק נחשבות לבירות האופנה של העולם. בערים אלה חיים ועובדים מעצבי-על של אופנה כגון ג'ורג'ו ארמניאיב סן-לורןדולצ'ה וגבאנה, שאנל שיוצר על ידי המעצבת ומייסדת חברת אופנה זו קוקו שאנל ואחרים.

 

מתוך ויקפדיה: קורבן אופנה

קורבן אופנה הוא מונח שנטען כי הוטבע על ידי אוסקר דה לה רנטה המתאר אדם שמקפיד בקיצוניות להתעדכן באופנה העכשווית. קורבנות אופנה רוכשים מותגי אופנה חדשים באופן מתמידלדברי מעצב האופנה ג'אני ורסצ'ה, "כאשר אישה משנה את המראה שלה יותר מדי מעונה לעונה, היא הופכת להיות קורבן אופנה". משמעות אחרת של המונח "קורבן אופנה" מתארת אדם שלמרות ניסיונות רבים להישמע לצו האופנה, הוא מתקשה בכך, או מצליח לאחר שהאופנה כבר התחלפה, וכך מבטא לבסוף חוסר אופנתיות בלבושוהמושג הופיע לאחר המהפכה הצרפתית בשנת 1789: "Victimes de la mode" ("קורבנות האופנה" בצרפתית) נקראו נשים צעירות שיצאו לרחוב בשמלות שיפון, ומכיוון ששמלה דקה זו אינה מחממת מספיק את הגוף, נטען כי הנשים נפטרו מאוחר יותר מדלקת ריאות. קורבנות אופנה נפגעים בעקבות רצונם להיות פופולריים וחומרנותם, ונתונים להשפעת הדעות הקדומות של החברה או האינטרס המסחרי של תעשיית האופנה, או שניהם יחד. ישנם בגדים בהתאם לצו האופנה שלבישתם עלולה לפגוע בבריאות.

Fashion, Clothing fashion, Fashion industry, Fashion trend, fashion magazine

From Wikipedia, the free encyclopedia

Models on the runway at a fashion show in 2014

Fashion is a popular style or practice, especially in clothingfootwearaccessoriesmakeup, hairstyle and body. Fashion is a distinctive and often constant trend in the style in which a person dresses. It is the prevailing styles in behaviour and the newest creations of textile designers.  Because the more technical term costume is regularly linked to the term "fashion", the use of the former has been relegated to special senses like fancy dress or masquerade wear, while "fashion" generally means clothing, including the study of it. Although aspects of fashion can be feminine or masculine, some trends are androgynous. 

Clothing fashion

Early Western travelers, traveling whether to PersiaTurkeyIndia, or China, would frequently remark on the absence of change in fashion in the respective places. The Japanese Shogun's secretary bragged (not completely accurately) to a Spanish visitor in 1609 that Japanese clothing had not changed in over a thousand years.However, there is considerable evidence in Ming China of rapidly changing fashions in Chinese clothing. Changes in costume often took place at times of economic or social change, as occurred in ancient Rome and the medieval Caliphate, followed by a long period without major changes. In 8th-century Moorish Spain, the musician Ziryab introduced to Córdoba sophisticated clothing-styles based on seasonal and daily fashions from his native Baghdad, modified by his own inspiration. Similar changes in fashion occurred in the 11th century in the Middle East following the arrival of the Turks, who introduced clothing styles from Central Asia and the Far East.

The beginning in Europe of continual and increasingly rapid change in clothing styles can be fairly reliably dated. Historians, including James Laver and Fernand Braudel, date the start of Western fashion in clothing to the middle of the 14th century, though it should be noted that they tend to rely heavily on contemporary imagery and illuminated manuscripts were not common before the fourteenth century. The most dramatic early change in fashion was a sudden drastic shortening and tightening of the male over-garment from calf-length to barely covering the buttocks, sometimes accompanied with stuffing in the chest to make it look bigger. This created the distinctive Western outline of a tailored top worn over leggings or trousers.

The pace of change accelerated considerably in the following century, and women and men's fashion, especially in the dressing and adorning of the hair, became equally complex. Art historians are therefore able to use fashion with confidence and precision to date images, often to within five years, particularly in the case of images from the 15th century. Initially, changes in fashion led to a fragmentation across the upper classes of Europe of what had previously been a very similar style of dressing and the subsequent development of distinctive national styles. These national styles remained very different until a counter-movement in the 17th to 18th centuries imposed similar styles once again, mostly originating from Ancien RégimeFrance. Though the rich usually led fashion, the increasing affluence of early modern Europe led to the bourgeoisie and even peasants following trends at a distance, but still uncomfortably close for the elites – a factor that Fernand Braudel regards as one of the main motors of changing fashion.

Albrecht Dürer's drawing contrasts a well turned out bourgeoise from Nuremberg (left) with her counterpart from Venice. The Venetian lady's high chopines make her look taller.

In the 16th century, national differences were at their most pronounced. Ten 16th century portraits of German or Italian gentlemen may show ten entirely different hats. Albrecht Dürer illustrated the differences in his actual (or composite) contrast of Nuremberg and Venetianfashions at the close of the 15th century (illustration, right). The "Spanish style" of the late 16th century began the move back to synchronicity among upper-class Europeans, and after a struggle in the mid-17th century, French styles decisively took over leadership, a process completed in the 18th century.

Though textile colors and patterns changed from year to year, the cut of a gentleman's coat and the length of his waistcoat, or the pattern to which a lady's dress was cut, changed more slowly. Men's fashions were largely derived from military models, and changes in a European male Silhouette were galvanized in theaters of European war where gentleman officers had opportunities to make notes of foreign styles such as the "Steinkirk" cravat or necktie.

Marie Antoinette, wife of Louis XVI, was a leader of fashion. Her choices, such as this 1783 white muslin dress called a chemise a la Reine, were highly influential and widely worn.

Though there had been distribution of dressed dolls from France since the 16th century and Abraham Bosse had produced engravings of fashion in the 1620s, the pace of change picked up in the 1780s with increased publication of French engravings illustrating the latest Paris styles. By 1800, all Western Europeans were dressing alike (or thought they were); local variation became first a sign of provincial culture and later a badge of the conservative peasant.

Although tailors and dressmakers were no doubt responsible for many innovations, and the textile industry certainly led many trends, the history of fashion design is normally understood to date from 1858 when the English-born Charles Frederick Worth opened the first true haute couture house in Paris. The Haute house was the name established by government for the fashion houses that met the standards of industry. These fashion houses have to adhere to standards such as keeping at least twenty employees engaged in making the clothes, showing two collections per year at fashion shows, and presenting a certain number of patterns to costumers. Since then, the idea of the fashion designer as a celebrity in his or her own right has become increasingly dominant.

The idea of unisex dressing originated in the 1960s when designers such as Pierre Cardin and Rudi Gernreich created garments, such as stretch jersey tunics or leggings, meant to be worn by both males and females. The impact of unisex expands more broadly to encompass various themes in fashion including androgyny, mass-market retail, and conceptual clothing.  The fashion trends of the 1970s, such as sheepskin jackets, flight jackets, duffel coats, and unstructured clothing influenced men to attend social gatherings without a tuxedo jacket and to accessorize in new ways. Some men's styles blended the sensuality and expressiveness despite the conservative trend, the growing gay-rights movement and an emphasis on youth allowed for a new freedom to experiment with style, fabrics such as wool crepe, which had previously been associated with women's attire was used by designers when creating male clothing.

The four major current fashion capitals are acknowledged to be ParisMilanNew York City, and London, which are all headquarters to the greatest fashion companies and are renowned for their major influence on global fashionFashion weeks are held in these cities, where designers exhibit their new clothing collections to audiences. A succession of major designers such as Coco Chanel and Yves Saint-Laurent have kept Paris as the center most watched by the rest of the world, although haute couture is now subsidized by the sale of ready-to-wear collections and perfume using the same branding.

Modern Westerners have a wide number of choices available in the selection of their clothes. What a person chooses to wear can reflect his or her personality or interests. When people who have high cultural status start to wear new or different clothes, a fashion trend may start. People who like or respect these people become influenced by their personal style and begin wearing similarly styled clothes. Fashions may vary considerably within a society according to agesocial classgenerationoccupation, and geography and may also vary over time. If an older person dresses according to the fashion young people use, he or she may look ridiculous in the eyes of both young and older people. The terms fashionista and fashion victim refer to someone who slavishly follows current fashions.

One can regard the system of sporting various fashions as a fashionlanguage incorporating various fashion statements using a grammar of fashion. (Compare some of the work of Roland Barthes.)

In recent years, Asian fashion has become increasingly significant in local and global markets. Countries such as China, Japan, India, and Pakistan have traditionally had large textile industries, which have often been drawn upon by Western designers, but now Asian clothing styles are also gaining influence based on their own ideas.

Fashion industry

Fashion model on the runaway, Romantika Fashion, Sofia, Bulgaria

The notion of a global fashion industry is a product of the modern age. Prior to the mid-19th century, most clothing was custom-made. It was handmade for individuals, either as home production or on order from dressmakers and tailors. By the beginning of the 20th century-with the rise of new technologies such as the sewing machine, the rise of global capitalism and the development of the factory system of production, and the proliferation of retail outlets such as department stores-clothing had increasingly come to be mass-produced in standard sizes and sold at fixed prices.

Although the fashion industry developed first in Europe and America, as of 2015, it is an international and highly globalized industry, with clothing often designed in one country, manufactured in another, and sold worldwide. For example, an American fashion company might source fabric in China and have the clothes manufactured in Vietnam, finished in Italy, and shipped to a warehouse in the United States for distribution to retail outlets internationally. The fashion industry has long been one of the largest employers in the United States, and it remains so in the 21st century. However, U.S. employment declined considerably as production increasingly moved overseas, especially to China. Because data on the fashion industry typically are reported for national economies and expressed in terms of the industry's many separate sectors, aggregate figures for world production of textiles and clothing are difficult to obtain. However, by any measure, the clothing industry accounts for a significant share of world economic output. The fashion industry consists of four levels:

These levels consist of many separate but interdependent sectors. These sectors are Textile Design and Production, Fashion Design and Manufacturing, Fashion Retailing, Marketing and Merchandising, Fashion Shows, and Media and Marketing. Each sector is devoted to the goal of satisfying consumer demand for apparel under conditions that enable participants in the industry to operate at a profit.

Fashion trend

Iris van Herpen 3D printing technology

Fashion trends are influenced by several factors including political, economical, social and technological. Examining these factors is called a PEST analysis. Fashion forecasters can use this information to help determine growth or decline of a particular trend. Fashion trends change daily, it can not stay unchanged

Political influences

Political culture plays a critical role in the fashion industry. Political changes are reflection of today's fashions. Most of the political events and laws are affecting fashion in a way of creating fashion trend. Considering the relationship between fashion and politics, we can see how fashion is not only a matter of aesthetic but it involves politics as well. Within political references, we can see how fashion can change.

Not only did political events make a huge impact on fashion trends but also the political figure played a critical role in forecasting the fashion trend. For example, First Lady Jacqueline Kennedy was a fashionable icon of the early 1960s who led formal dressing trend. By wearing a Chanel suit, a structural Givenchy shift dress or a soft color Cassini coat with huge buttons, it created her elegant look and led a delicate trend.

Furthermore, political revolution also made much impact on the fashion trend. For example, during the 1960s the economy had become wealthier, divorce rate was increasing and government approved the birth control pill. This revolution inspired younger generation to rebellion. In 1964, the leg-baring miniskirt has become a major fashion trend of the 1960s. Given that fashion designers began to experiment with the shapes of garment, loose sleeveless, micro-minis, flared skirts, and trumpet sleeves. In this case, mini-skirt trend became an icon of the 1960s.

Moreover, political movement built an impressive relationship with fashion trend. For instance, during Vietnam war, the youth of America made a movement that affected the whole country. In the 1960s, the fashion trend was full of fluorescent colors, prints patterns, bell-bottom jeans, fringed vests, and skirt became a protest outfit of the 1960s. This trend was called Hippie and it is still affecting current fashion trend.

Technology influences

Technology plays a large role in most aspects of today's society. Technological influences are growing more apparent in the fashion industry. Advances and new developments are shaping and creating current and future trends.

Developments such as wearable technology have become an important trend in fashion and will continue with advances such as clothing constructed with solar panels that charge devices and smart fabrics that enhance wearer comfort by changing color or texture based on environmental changes.

The fashion industry is seeing how 3D printing technology has influenced designers such as Iris Van Herpen and Kimberly Ovitz. These designers have been heavily experimenting and developing 3D printed couture pieces. As the technology grows, the 3D printers will become more accessible to designers and eventually consumers, which could potentially shape the fashion industry entirely.

Internet technology such as online retailers and social media platforms have given way for trends to be identified, marketed and sold immediately. Styles and trends are easily conveyed online to attract the trendsetters. Posts on Instagram or Facebook can easily increase awareness about new trends in fashion which can create high demand for specific items or brands, new "buy now button" technology can link these styles with direct sales.

Machine vision technology has been developed to track how fashions spread through society. The industry can now see the direct correlation on how fashion shows influence street-chic outfits. The effects can now be quantified and provide valuable feedback to fashion houses, designers and consumers regarding trends.

Military technology has played an important role in the fashion industry. The camouflage pattern in clothing was developed to help military personal be less visible to enemy forces. A trend emerged in the 1960s and camouflage fabric was introduced to street wear. The camouflage fabric trend disappeared and resurfaced several times since then. Camouflage started to appear in high fashion by the 1990s.Designers such as Valentino, Dior and Dolce & Gabbana combined camouflage into their runway and ready-to-wear collections.

A company called Hyperstealth has said to have created a technology that can make an object or person invisible. "Quantum Stealth" is a light bending technology and can mask thermal and infrared signs. The company has continued developing this technology, but due to safety and legal concerns minimal information has been released to the public. This technology will not be quickly introduced into the commercial market, but the companies other projects such as non-powered color changing camouflage materials may be. Additional projects such as using interactive or intelligent technology sources that will be embedding into textiles will adjust to surroundings such as weather. As these developments proceed, consumers may see a more modern and technical way of wearing camouflage.

Social influences

Celebrities such as Rihannahave popularised the concept of wearing Latex corset and underwear as outerwear

Fashion trend goes beyond the aesthetic values, it emerges as an expressive tool for designers to deliver their message about the society. With the influence of social media, celebrities and bloggers, their voice are easily being heard and have impact on fashion and trend at any time. Fashion and music are inseparable. Prabal Gurung highlighted the importance of music to his shows, saying "each season we want to tell a story for 10 minutes…. the perfect harmony between cloths and music allows this". Music is a representation of fashion that expresses the abstract design concept into relatable harmony for viewers.

Fashion relates to social and cultural context of an environment. According to Matika, "Elements of popular culture become fused when a person's trend is associated with a preference for a genre of music…like music, news or literature, fashion has been fused into everyday lives." Fashion is not only seen as pure aesthetic values; fashion is also a medium for performers to create an overall atmosphere and express their opinions altogether through music video. The latest music video ‘Formation’ by Beyoncé, according to Carlos, "The pop star pays homage to her Creole root…. tracing the roots of the Louisiana cultural nerve center from the post-abolition era to present day, Beyoncé catalogs the evolution of the city's vibrant style and its tumultuous history all at once. Atop a New Orleans police car in a red-and-white Gucci high-collar dress and combat boots, she sits among the ruins of Hurricane Katrina, immediately implanting herself in the biggest national debate on police brutality and race relations in modern day."

Runway shows are planned and coordinated around social media and its influence. Many invitations to such shows are based on a persons influence on social media networks

Runway show is a reflection of fashion trend and a designer's thought. For designer like Vivienne Westwood, runway show is a platform for her voice on politics and current events. For her AW15 menswear show, according to Water, "where models with severely bruised faces channeled eco-warriors on a mission to save the planet." Another recent example is a staged feminist protest march for Chanel's SS15 show, rioting models chanting words of empowerment with signs like "Feminist but feminine" and "Ladies first." According to Water, "The show tapped into Chanel's long history of championing female independence: founder Coco Chanel was a trailblazer for liberating the female body in the post-WWI era, introducing silhouettes that countered the restrictive corsets then in favour."

Economical influences

As we undergo a global economic downturn, the "Spend now, think later" belief is getting less relevant in our society. Today's consumer tends to be more mindful about consumption, looking for just enough and better, more durable options. People have also become more conscious of the impact their everyday consumption has on the environment and society. They're looking for ways to mediate their material desires with an aim to do more good in the world. A linear economy is slowly shifting to a circular one.

In today's linear economical system, manufacturers extract resources from the earth to make products that will soon be discarded in landfills, on the other hand, under the circular model, the production of goods operates like systems in nature, where the waste and demise of a substance becomes the food and source of growth for something new. Companies such as MUD Jeans, which is based in the Netherlands employs a leasing scheme for jeans. This Dutch company "represents a new consuming philosophy that is about using instead of owning," according to MUD's website. The concept also protects the company from volatile cotton prices. Consumers pay €7.50 a month for a pair of jeans; after a year, they can return the jeans to Mud, trade them for a new pair and start another year-long lease, or keep them. MUD is responsible for any repairs during the lease period.Another ethical fashion company, Patagonia set up the first multi-seller branded store on EBay in order to facilitate secondhand sales; consumers who take the Common Threads pledge can sell in this store and have their gear listed on Patagonia.com's "Used Gear" section.

China's domestic spending

Consumption as a share of gross domestic product in China has fallen for six decades, from 76 percent in 1952 to 28 percent in 2011. China plans to reduce tariffs on a number of consumer goods and expand its 72-hour transit visa plan to more cities in an effort to stimulate domestic consumption.

The announcement of import tax reductions follows changes in June 2015, when the government cut the tariffs on clothing, cosmetics and various other goods by half. Among the changes — easier tax refunds for overseas shoppers and accelerated openings of more duty-free shops in cities covered by the 72-hour visa scheme. The 72-hour visa was introduced in Beijing and Shanghai in January 2013 and has been extended to 18 Chinese cities.

According to reports at the same time, Chinese consumer spending in other countries such as Japan has slowed even though the yen has dropped. There is clearly a trend in the next 5 years that the domestic fashion market will show an increase.

Consumer's needs 

A tourist couple wearing casual clothes at Cumberland Island, 2015

Advisor to US Presidentand businesswoman Ivanka Trump (right) along with Japanese PM Shinzo Abewearing Western-style business suits, 2017

Consumers all have different needs and demands that have to be suited. A person's needs change frequently, which is why fashion trends even exist. An important factor to take into consideration when thinking of consumers’ needs is the key demographics of the customer. Gender, age, income, and even profession can help a company better understand the needs of their customers.

For example, a woman who is pregnant could be looking for diapers, baby strollers, and maternity clothes. Her needs would differ greatly from a woman with children that just went off to college or a teen entering high school.

Often consumers need to be told what they want. Fashion companies have to do their research to ensure they know their customers’ needs before developing solutions. Steve Jobs said, "You’ve got to start with the customer experience and work backwards to the technology. You cannot start with the technology and try to figure out where you are going to sell it".

The best way to understand the consumers’ needs and therefore predict fashion trends is through market research. There are two research methods: primary and secondary. Secondary methods are taking other information that has already been collected, for example using a book or an article for research. Primary research is collecting data through surveys, interviews, observation, and/or focus groups.

Benefits of primary research is specific information about a fashion brand's consumer is explored. Surveys are helpful tools; questions can be open-ended or closed-ended. A negative factor surveys and interviews present is that the answers can be biased, due to wording in the survey or on face-to-face interactions. Focus groups, about 8 to 12 people, can be beneficial because several points can be addressed in depth. However, there are drawbacks to this tactic, too. With such a small sample size, it is hard to know if the greater public would react the same way as the focus group. Observation can really help a company gain insight on what a consumer truly wants. There is less of a bias because consumers are just performing their daily tasks, not necessarily realizing they are being observed. For example, observing the public by taking street style photos of people, the consumer did not get dressed in the morning knowing that would have their photo taken necessarily. They just wear what they would normally wear. Through observation patterns can be seen, helping trend forecasters know what their target market needs and wants.

Knowing the needs of the consumers will increase a fashion companies’ sales and profits. Through research and studying the consumers’ lives the needs of the customer can be obtained and help fashion brands know what trends the consumers are ready for.

Media

The media plays a significant role when it comes to fashion. For instance, an important part of fashion is fashion journalism. Editorial critique, guidelines, and commentary can be found on television and in magazines, newspapers, fashion websites, social networks, and fashion blogs. In recent years, fashion blogging and YouTube videos have become a major outlet for spreading trends and fashion tips, creating an online culture of sharing one's style on a website or Instagram account. Through these media outlets readers and viewers all over the world can learn about fashion, making it very accessible.

At the beginning of the 20th century, fashion magazines began to include photographs of various fashion designs and became even more influential than in the past. In cities throughout the world these magazines were greatly sought after and had a profound effect on public taste in clothing. Talented illustrators drew exquisite fashion plates for the publications which covered the most recent developments in fashion and beauty. Perhaps the most famous of these magazines was La Gazette du Bon Ton, which was founded in 1912 by Lucien Vogel and regularly published until 1925 (with the exception of the war years).[citation needed]

Vogue, founded in the United States in 1892, has been the longest-lasting and most successful of the hundreds of fashion magazines that have come and gone. Increasing affluence after World War II and, most importantly, the advent of cheap color printing in the 1960s, led to a huge boost in its sales and heavy coverage of fashion in mainstream women's magazines, followed by men's magazines in the 1990s. One such example of Vogue's popularity is the younger version, Teen Vogue, which covers clothing and trends that are targeted more toward the "fashionista on a budget". Haute couture designers followed the trend by starting ready-to-wear and perfume lines which are heavily advertised in the magazines and now dwarf their original couture businesses. A recent development within fashion print media is the rise of text-based and critical magazines which aim to prove that fashion is not superficial, by creating a dialogue between fashion academia and the industry. Examples of this trend are: Fashion Theory (1997) and Vestoj (2009). Television coverage began in the 1950s with small fashion features. In the 1960s and 1970s, fashion segments on various entertainment shows became more frequent, and by the 1980s, dedicated fashion shows such as Fashion Television started to appear. FashionTV was the pioneer in this undertaking and has since grown to become the leader in both Fashion Television and new media channels.

A few days after the 2010 Fall Fashion Week in New York City came to a close, The New Islander's Fashion Editor, Genevieve Tax, criticized the fashion industry for running on a seasonal schedule of its own, largely at the expense of real-world consumers. "Because designers release their fall collections in the spring and their spring collections in the fall, fashion magazines such as Vogue always and only look forward to the upcoming season, promoting parkas come September while issuing reviews on shorts in January", she writes. "Savvy shoppers, consequently, have been conditioned to be extremely, perhaps impractically, farsighted with their buying.

The fashion industry has been the subject of numerous films and television shows, including the reality show Project Runway and the drama series Ugly Betty. Specific fashion brands have been featured in film, not only as product placement opportunities, but as bespoke items that have subsequently led to trends in fashion.

Videos in general have been very useful in promoting the fashion industry. This is evident not only from television shows directly spotlighting the fashion industry, but also movies, events and music videos which showcase fashion statements as well as promote specific brands through product placements.

Public relations and social media

Fashion public relations involves being in touch with a company's audiences and creating strong relationships with them, reaching out to media and initiating messages that project positive images of the company. Social media plays an important role in modern-day fashion public relations; enabling practitioners to reach a wide range of consumers through various platforms.

Building brand awareness and credibility is a key implication of good public relations. In some cases, great hype is built about new designers' collections before they are released into the market, due to the immense exposure generated by practitioners. Social media, such as blogs, micro blogs, podcasts, photo and video sharing sites have all become increasingly important to fashion public relations The interactive nature of these platforms allows practitioners to engage and communicate with publics in real time, and tailor their clients’ brand or campaign messages to the target audience. With blogging platforms such as Instagram, Tumblr, WordPress, and other sharing sites, bloggers have emerged as expert fashion commentators, shaping brands and having a great impact on what is ‘on trend’.  Women in the fashion public relations industry such as Sweaty Betty PR founder Roxy Jacenko and Oscar de la Renta's PR girl Erika Bearman, have acquired copious amounts of followers on their social media sites, by providing a brand identity and a behind the scenes look into the companies they work for.

Social media is changing the way practitioners deliver messages, as they are concerned with the media, and also customer relationship building. PR practitioners must provide effective communication among all platforms, in order to engage fashion publics in an industry socially connected via online shopping. Consumers have the ability to share their purchases on their personal social media pages (such as Facebook, Twitter, Instagram, etc.), and if practitioners deliver the brand message effectively and meet the needs of its publics, word-of-mouth publicity will be generated and potentially provide a wide reach for the designer and their products.

Anthropological perspective

Anthropology, the study of culture and human societies, studies fashion by asking why certain styles are deemed socially appropriate and others are not. A certain way is chosen and that becomes the fashion as defined by a certain people as a whole, so if a particular style has a meaning in an already occurring set of beliefs that style will become fashion.[55] According to Ted Polhemus and Lynn Procter, fashion can be described as adornment, of which there are two types: fashion and anti-fashion. Through the capitalization and commoditisation of clothing, accessories, and shoes, etc., what once constituted anti-fashion becomes part of fashion as the lines between fashion and anti-fashion are blurred.

The definition of fashion and anti-fashion is as follows: Anti-fashion is fixed and changes little over time. Anti-fashion is different depending on the cultural or social group one is associated with or where one lives, but within that group or locality the style changes little. Fashion is the exact opposite of anti-fashion. Fashion changes very quickly and is not affiliated with one group or area of the world but is spread out throughout the world wherever people can communicate easily with each other. For example, Queen Elizabeth II's 1953 coronation gown is an example of anti-fashion because it is traditional and does not change over any period whereas a gown from fashion designer Dior's collection of 1953 is fashion because the style will change every season as Dior comes up with a new gown to replace the old one. In the Dior gown the length, cut, fabric, and embroidery of the gown change from season to season. Anti-fashion is concerned with maintaining the status quo while fashion is concerned with social mobility. Time is expressed in terms of continuity in anti-fashion and as change in fashion. Fashion has changing modes of adornment while anti-fashion has fixed modes of adornment. Indigenous and peasant modes of adornment are an example of anti-fashion. Change in fashion is part of the larger system and is structured to be a deliberate change in style.

Today, people in rich countries are linked to people in poor countries through the commoditization and consumption of what is called fashion. People work long hours in one area of the globe to produce things that people in another part of the globe are anxious to consume. An example of this is the chain of production and consumption of Nike shoes, which are produced in Taiwan and then purchased in North America. At the production end, there is nation-building a hard working ideology that leads people to produce and entices people to consume with a vast amount of goods for the offeringCommodities are no longer just utilitarian but are fashionable, be they running shoes or sweat suits.

The change from anti-fashion to fashion because of the influence of western consumer-driven civilization can be seen in eastern Indonesia. The ikat textiles of the Ngada area of eastern Indonesia are changing because of modernization and development. Traditionally, in the Ngada area there was no idea similar to that of the Western idea of fashion, but anti-fashion in the form of traditional textiles and ways to adorn oneself were widely popular. Textiles in Indonesia have played many roles for the local people. Textiles defined a person's rank and status; certain textiles indicated being part of the ruling class. People expressed their ethnic identity and social hierarchy through textiles. Because some Indonesians bartered ikat textiles for food, the textiles constituted economic goods, and as some textile design motifs had spiritual religious meanings, textiles were also a way to communicate religious messages.

In eastern Indonesia, both the production and use of traditional textiles have been transformed as the production, use and value associated with textiles have changed due to modernization. In the past, women produced the textiles either for home consumption or to trade with others. Today, this has changed as most textiles are not being produced at home. Western goods are considered modern and are valued more than traditional goods, including the sarong, which retain a lingering association with colonialism. Now, sarongs are used only for rituals and ceremonial occasions, whereas western clothes are worn to church or government offices. Civil servants working in urban areas are more likely than peasants to make the distinction between western and traditional clothes. Following Indonesia's independence from the Dutch, people increasingly started buying factory made shirts and sarongs. In textile-producing areas the growing of cotton and production of naturally colored thread became obsolete. Traditional motifs on textiles are no longer considered the property of a certain social class or age group. Wives of government officials are promoting the use of traditional textiles in the form of western garments such as skirts, vests and blouses. This trend is also being followed by the general populace, and whoever can afford to hire a tailor is doing so to stitch traditional ikat textiles into western clothes. Thus, traditional textiles are now fashion goods and are no longer confined to the black, white and brown colour palette but come in array of colours. Traditional textiles are also being used in interior decorations and to make handbags, wallets and other accessories, which are considered fashionable by civil servants and their families. There is also a booming tourist trade in the eastern Indonesian city of Kupang where international as well as domestic tourists are eager to purchase traditionally printed western goods.

The use of traditional textiles for fashion is becoming big business in eastern Indonesia, but these traditional textiles are losing their ethnic identity markers and are being used as an item of fashion.

Intellectual property

In the fashion industry, intellectual property is not enforced as it is within the film industry and music industry. Robert Glariston, an intellectual property expert, mentioned in a fashion seminar held in LA that "Copyright law regarding clothing is a current hot-button issue in the industry. We often have to draw the line between designers being inspired by a design and those outright stealing it in different places. o take inspiration from others' designs contributes to the fashion industry's ability to establish clothing trends. For the past few years, WGSN has been a dominant source of fashion news and forecasts in encouraging fashion brands worldwide to be inspired by one another. Enticing consumers to buy clothing by establishing new trends is, some have argued, a key component of the industry's success. Intellectual property rules that interfere with this process of trend-making would, in this view, be counter-productive. On the other hand, it is often argued that the blatant theft of new ideas, unique designs, and design details by larger companies is what often contributes to the failure of many smaller or independent design companies.

Since fakes are distinguishable by their poorer quality, there is still a demand for luxury goods, and as only a trademark or logo can be copyrighted, many fashion brands make this one of the most visible aspects of the garment or accessory. In handbags, especially, the designer's brand may be woven into the fabric (or the lining fabric) from which the bag is made, making the brand an intrinsic element of the bag.

In 2005, the World Intellectual Property Organization (WIPO) held a conference calling for stricter intellectual property enforcement within the fashion industry to better protect small and medium businesses and promote competitiveness within the textile and clothing industries.[62][63]

Political activism

There has been great debate about politics' place in Fashion and traditionally, the Fashion Industry has maintained a rather apolitical stance. Considering the U.S.'s political climate in the surrounding months of the 2016 presidential election, during 2017 Fashion weeks in LondonMilanNew YorkParis and São Paulo amongst others, many designers took the opportunity to take political stances leveraging their platforms and influence to reach the masses.

Aiming to “amplify a greater message of unity, inclusion, diversity, and feminism in a fashion space”, Mara Hoffman invited the founders of the Women's March on Washington to open her show which featured modern silhouettes of utilitarian wear, described by critics as “Made for a modern warrior” and “Clothing for those who still have work to do”.Prabal Gurung debuted his collection of T-shirts featuring slogans such as “The Future is Female”, “We Will Not Be Silenced”, and “Nevertheless She Persisted”, with proceeds going to the ACLUPlanned Parenthood, and Gurung’s own charity, “Shikshya Foundation Nepal”. Similarly, The Business of Fashion launched the #TiedTogether movement on Social Media, encouraging member of the industry from editors to models, to wear a white bandana advocating for “unity, solidarity, and inclusiveness during fashion week”.

Fashion may be used to promote a cause, such as to promote healthy behavior, to raise money for a cancer cure, or to raise money for local charitiessuch as the Juvenile Protective Associationor a children's hospice.

One fashion cause is trashion, which is using trash to make clothes, jewelery, and other fashion items in order to promote awareness of pollution. There are a number of modern fashion artists such as Marina DeBris, Ann Wizer, and Nancy Judd.

Mode (statistics)

From Wikipedia, the free encyclopedia
 For other uses, see Mode.

The mode of a set of data values is the value that appears most often.[1] It is the value x at which its probability mass function takes its maximum value. In other words, it is the value that is most likely to be sampled. A mode of a continuous probability distribution is often considered to be any value x at which its probability density function has a locally maximum value, so any peak is a mode.
Like the statistical mean and median, the mode is a way of expressing, in a (usually) single number, important information about a random variable or a population. The numerical value of the mode is the same as that of the mean and median in a normal distribution, and it may be very different in highly skewed distributions.
The mode is not necessarily unique to a given discrete distribution, since the probability mass function may take the same maximum value at several points x1x2, etc. The most extreme case occurs in uniform distributions, where all values occur equally frequently.
When the probability density function of a continuous distribution has multiple local maxima it is common to refer to all of the local maxima as modes of the distribution. Such a continuous distribution is called multimodal (as opposed to unimodal).
In symmetric unimodal distributions, such as the normal distribution, the mean (if defined), median and mode all coincide. For samples, if it is known that they are drawn from a symmetric distribution, the sample mean can be used as an estimate of the population mode.

Mode of a sample

The mode of a sample is the element that occurs most often in the collection. For example, the mode of the sample [1, 3, 6, 6, 6, 6, 7, 7, 12, 12, 17] is 6. Given the list of data [1, 1, 2, 4, 4] the mode is not unique – the dataset may be said to be bimodal, while a set with more than two modes may be described as multimodal.

For a sample from a continuous distribution, such as [0.935…, 1.211…, 2.430…, 3.668…, 3.874…], the concept is unusable in its raw form, since no two values will be exactly the same, so each value will occur precisely once. In order to estimate the mode of the underlying distribution, the usual practice is to discretize the data by assigning frequency values to intervals of equal distance, as for making a histogram, effectively replacing the values by the midpoints of the intervals they are assigned to. The mode is then the value where the histogram reaches its peak. For small or middle-sized samples the outcome of this procedure is sensitive to the choice of interval width if chosen too narrow or too wide; typically one should have a sizable fraction of the data concentrated in a relatively small number of intervals (5 to 10), while the fraction of the data falling outside these intervals is also sizable. An alternate approach is kernel density estimation, which essentially blurs point samples to produce a continuous estimate of the probability density function which can provide an estimate of the mode. The algorithm requires as a first step to sort the sample in ascending order. It then computes the discrete derivative of the sorted list, and finds the indices where this derivative is positive. Next it computes the discrete derivative of this set of indices, locating the maximum of this derivative of indices, and finally evaluates the sorted sample at the point where that maximum occurs, which corresponds to the last member of the stretch of repeated values.

Comparison of mean, median and mode

Unlike mean and median, the concept of mode also makes sense for "nominal data" (i.e., not consisting of numerical values in the case of mean, or even of ordered values in the case of median). For example, taking a sample of Korean family names, one might find that "Kim" occurs more often than any other name. Then "Kim" would be the mode of the sample. In any voting system where a plurality determines victory, a single modal value determines the victor, while a multi-modal outcome would require some tie-breaking procedure to take place.

Unlike median, the concept of mode makes sense for any random variable assuming values from a vector space, including the real numbers (a one-dimensional vector space) and the integers (which can be considered embedded in the reals). For example, a distribution of points in the plane will typically have a mean and a mode, but the concept of median does not apply. The median makes sense when there is a linear order on the possible values. Generalizations of the concept of median to higher-dimensional spaces are the geometric median and the centerpoint.

Uniqueness and definedness

For some probability distributions, the expected value may be infinite or undefined, but if defined, it is unique. The mean of a (finite) sample is always defined. The median is the value such that the fractions not exceeding it and not falling below it are each at least 1/2. It is not necessarily unique, but never infinite or totally undefined. For a data sample it is the "halfway" value when the list of values is ordered in increasing value, where usually for a list of even length the numerical average is taken of the two values closest to "halfway". Finally, as said before, the mode is not necessarily unique. Certain pathological distributions (for example, the Cantor distribution) have no defined mode at all.[citation needed] For a finite data sample, the mode is one (or more) of the values in the sample.

Properties

Assuming definedness, and for simplicity uniqueness, the following are some of the most interesting properties.

  • All three measures have the following property: If the random variable (or each value from the sample) is subjected to the linear or affine transformation which replaces X by aX+b, so are the mean, median and mode.
  • Except for extremely small samples, the mode is insensitive to "outliers" (such as occasional, rare, false experimental readings). The median is also very robust in the presence of outliers, while the mean is rather sensitive.
  • In continuous unimodal distributions the median often lies between the mean and the mode, about one third of the way going from mean to mode. In a formula, median ≈ (2 × mean + mode)/3. This rule, due to Karl Pearson, often applies to slightly non-symmetric distributions that resemble a normal distribution, but it is not always true and in general the three statistics can appear in any order. For unimodal distributions, the mode is within {\displaystyle {\sqrt {3}}} standard deviations of the mean, and the root mean square deviation about the mode is between the standard deviation and twice the standard deviation.

Example for a skewed distribution

An example of a skewed distribution is personal wealth: Few people are very rich, but among those some are extremely rich. However, many are rather poor.
Comparison of meanmedian and mode of two log-normal distributions with different skewness.
A well-known class of distributions that can be arbitrarily skewed is given by the log-normal distribution. It is obtained by transforming a random variable X having a normal distribution into random variable Y = eX. Then the logarithm of random variable Y is normally distributed, hence the name.
Taking the mean μ of X to be 0, the median of Y will be 1, independent of the standard deviation σ of X. This is so because X has a symmetric distribution, so its median is also 0. The transformation from X to Y is monotonic, and so we find the median e0 = 1 for Y.
When X has standard deviation σ = 0.25, the distribution of Y is weakly skewed. Using formulas for the log-normal distribution, we find:

אופנה, עיצוב אופנה, תולדות האופנה, אופנה ישראלית, צילום אופנה, מגזין אופנה, קורבן אופנה, אופנה ומעמד חברתי, מגמות אופנתיות, טרנדים ואופנה

מתוך ויקפדיה: עיצוב אופנה הוא תחום של אמנות שימושית העוסק בעיצוב ביגוד ועזרי ביגוד. העוסק בעיצוב אופנה נקרא "מעצב אופנה" או ״אופנתן״

אופנה היא התכתיב החברתי לפרטים הנחשבים ל"נכונים", "ראויים" ו"יפים" ביותר בתחומים שונים, כגון ביגודריהוטעיצוב פנים וחוץנימוסים, ואמנות. המילה העברית אופנה חודשה על ידי חמדה בן-יהודה, על ידי תרגום בבואה למילה הלועזית "מודה". האופנה טבעה להשתנות תדיר, והיא נוצרת בדרך-כלל משיקולים שאינם רציונליים. עם זאת, מאפיינים "אופנתיים" קיימים גם בתחומים רציונליים מטבעם כגון אידאולוגיהפילוסופיה, סגנונות כתיבה או תחומי מחקר מדעי. לחברות שונות תכתיבי אופנה שונים שנובעים משיקולים שונים. כך למשל קוד הלבוש בחברה החרדית עשוי להיראות למתבונן מבחוץ כאחיד וקבוע, אולם למעשה גם כאן קיימות מגמות אופנתיות. האופנה משפיעה גם על תפיסת היופי בעיני הציבור. נשים שבעבר נתפסו כיפות עשויות להראות כעבור כמה מאות שנים (או אף כמה עשורים) כלא יפות כלל. תכתיבי אופנה בהקשר זה עשויים לגרום לבעיות כגון דימוי עצמי נמוך, אנורקסיה, ועוד.

תצוגת אופנה – בה מוצגים בגדי מעצבי אופנה. צילום: ויקפדיה

עיצוב אופנה שונה מתחום עיצוב תלבושות (למשל, בתחום הקולנוע או התיאטרון) בכך שתוצרתו מתיישנת בדרך כלל בתוך עונה אחת, או שתיים. "עונה" בתחום האופנה מוגדרת כסתיו/חורף, או אביב/קיץ. מקובל לחשוב כי עיצוב אופנה החל במאה ה-19 כאשר צ'ארלס פרדריק וורת' תפר תווית יצרן על בגדים אותם עיצב ויצר. בעוד שכל סוגי הלבוש לכל אורך ההיסטוריה נחקרים על ידי אנשי אקדמיה בתחום עיצוב התלבושות, רק בגדים שנוצרו לאחר 1858 הם לבוש שנכנס לגדר עיצוב אופנה.

רבים ממעצבי האופנה מעצבים לבוש ועזרי לבוש לצריכה כללית, חלקם מכונים "מעצבי-עילית" ועושים מלאכתם בהזמנת לקוחות פרטיים. מעצבי אופנה עילית אחרים מוכרים את תוצרתם רק בחנויות אופנה בודדות או במחלקות אופנה עילית. רוב מעצבי אופנה עובדים עבור חברות בתעשיית הביגוד ומעצבים בגדי גברים, נשים וילדים לצורכי שיווק המוני. יצירות הנושאות את תוויות היצרן של מעצבי אופנה מפורסמים, למשל קלווין קליין או ראלף לורן, הן בדרך כלל תוצרת עבודתם של צוותי מעצבים, או מעצבי אופנה בודדים העובדים תחת הנחיית מעצב אופנה ראשי.

 

"זוג תופרות ברו דה קלייר" ציור של פול סיניאק. צילום: ויקפדיה

אופנה בראשיתה

מעצב האופנה הראשון, אשר לא היה פשוט תופר שמלות, היה צ'ארלס פרדריק וורת' (1826-1895). וורת', אשר היה סוחר בדים בעברו, פתח בפריז בית אופנה (צרפתית: maison couture) שבו עיצוב ותפירת השמלות בוצעה בעיקרה על ידי גזרניות ותופרות עלומות שם. הצלחתו של וורת' הייתה כה גדולה עד שהצליח להכתיב ללקוחותיו את הלבוש הנאות לדעתו, במקום ללכת בעקבות האופנה שהוכתבה על ידי אחרים. המונח הצרפתי השגור היום, couturier, המתאר מעצב אופנה, הוטבע לראשונה כדי לתאר את עבודתו של וורת'. בתקופה זו צצו בתי אופנה שונים בפריז אשר החלו מעסיקים אומנים כדי לצייר עיצובי בגדים. הציורים היו מוצגים ללקוחות ובכך נחסך העמל והכסף הדרושים ליצירת דגם הלבוש ואלה היו נוצרים רק לאחר ההזמנה. כך גם החל הנוהג השגור היום של שרטוט דגמי אופנה על ידי אומני עיצוב, בטרם תפירתם.

אופנה בתחילת המאה ה-20

בתחילת המאה ה-20 כמעט כל תעשיית עיצוב האופנה הייתה בעיקר בפריז ומיעוטה בלונדון. ירחוני אופנה אשר פורסמו במדינות אחרות היו דואגים לשלוח את עורכיהם לתצוגות האופנה של פריז וכך נהגו גם רשתות של חנויות ביגוד אשר שלחו קניינים לעיר. חלק מרשתות אלה היו מעתיקות את דגמי האופנה האחרונים ומייצרות אותם בייצור זול והמוני למכירה קמעונאית. בתקופה זו לא הייתה הבחנה ברורה בין אופנה-עילית הנתפרת לדרישות הלקוח, לבין ביגוד בייצור המוני.
סמוך לאחר תחילת המאה ה-20 החלו ירחוני אופנה לכלול תצלומים והפכו להיות בעלי השפעה רבה יותר מבעבר על מגמות האופנה המתפתחות. בערים שונות בעולם צצו ירחוני אופנה ואלה הפכו מקובלים מאוד ובעלי השפעה ניכרת על האופנות בחברה. כמה מן המוכשרים שבמאיירי האופנה איירו בשירותם של ירחוני האופנה והביאו את בשורת ההתפתחויות האחרונות בתחום זה לקהל הרחב. אחד המפורסמים מבין ירחונים אלה היה La Gazette du Bon Ton, אשר נוסד בשנת 1912 בידי לוסיין פוגל ויצא לאור עד לשנת 1925 (להוציא הפסקה בפרסום בעת מלחמת העולם הראשונה).
מלחמת העולם השנייה הביאה לשינויים קיצוניים בתעשיית האופנה. עם תום המלחמה ירדה פריז מגודלה כמרכז האופנה העולמי. תעשיית אופנה חדשה המכוונת לשכבת גיל צעירה יותר עלתה וצמחה ובכך שינתה את מוקד תעשיית האופנה לשארית המאה ואף בתחילת המאה ה-21. ככל שהסקה מרכזית נעשתה נפוצה יותר בארצות אירופה וצפון אמריקה, גברה הנטייה לשימוש בביגוד קל יותר לאחזקה העשוי מבדים קלים יותר. כניסתם של בדים סינתטיים לשוק הגבירה נטייה זו.
אופנת העילית הפריזאית ניסתה להתגונן, אך לשווא, לנוכח האיום הכלכלי מצד תעשיית האופנה, אותה הובילו בתי החרושת לביגוד. עד מהירה נשים רבות העדיפו חיקויים זולים למוצרי אופנה העילית. העובדה כי ההכנות לייצור המוני של ביגוד אופנתי הן ארוכות יותר מאשר הגמישות המאפיינת אופנה עילית (המייצרת בכמויות קטנות לדרישות לקוח בודד), אילצה את מעצבי האופנה בתחום זה לחזות לעתים שנה מראש את מגמות האופנה בשוק. מחצית המאה ה-20 מתאפיינת במגמה של עליית כוחו של הרחוב בהכתבת מגמות אופנתיות, לעומת כוחם הבלעדי בעבר של מעצבי אופנה עילית.
במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20 החלו מגמות אופנה לחצות גבולות במהירות. עיצובים מערביים אופנתיים אומצו במהירות ברחבי תבל ומעצבי אופנה רבים, שאינם ממוצא מערב אירופאי או צפון אמריקני, רכשו השפעה רבה על מגמות האופנה. חומרי גלם סינתטיים, כגון לייקרה,ספנדקס וויסקוזה זכו לשימוש נרחב ומעצבי האופנה שצפו באופן מסורתי פני עתיד, בקשו לשלב בעיצוביהם אף את אופנות העבר.

סוגי אופנה – קטגוריות עיצוב אופנה

אופנה עילית (צרפתית: Haute couture): סוג עיצוב האופנה הבולט ביותר עד לשנות ה-50, היה ביגוד שנתפר לפי הזמנה, או "אופנה עילית" (משמעותו המילולית של המונח הצרפתי היא "תפרנות עילית"). עיצוב אופנה מסוג זה עסק בתכנון ובביצוע ביגוד לפי הזמנה של לקוח מסוים, על פי מידותיו. המונח הצרפתי Haute couture הוא שם מוגן בצרפת וניתן להשתמש בו רק לצורך תיאור מוצרים של מעצבי אופנה העומדים בתנאי לשכת האופנה הצרפתית. למרות זאת, רבים מיצרני הביגוד ביצור המוני, המיוצר במידות רבות לקנייה מיידית, עושים שימוש במונח כדי להקנות למוצריהם יוקרה וכוח משיכה. בגד המתאים להגדרת "אופנה עילית", נתפר באופן מיוחד להזמנת הלקוח ועל פי מידותיו בלבד, עשוי בדרך כלל מחומרי גלם יקרים, נתפר בקפידה רבה על איכות התפר והגימור, לעתים קרובות נעשה שימוש בשיטות עבודה ידניות ומורכבות הדורשות זמן עבודה ארוך. בעיצוב ובתפירת בגד "אופנה עילית" מושם דגש עליון על מראהו של הבגד והתאמתו לדרישות הלקוח. בגדי "אופנה עילית" יקרים במידה ניכרת מביגוד המיוצר בשיטות יצור המוני.
בגדים מן הקולב הם דרג הביניים בין "אופנה עילית" לבין ביגוד ב"יצור המוני". ביגוד זה אינו מיוצר לדרישות לקוח מסוים, אולם שימת לב רב מוקדשת לבחירת חומרי הגלם וגזירת הבד. בגדים מן הקולב מיוצרים בכמויות קטנות כדי להבטיח את יחודם ולכן מחיריהם גבוהים יחסית. עיצובי בגדים מן הקולב מוצגים בדרך כלל על ידי בתי האופנה בכל עונה במשך תקופה המכונה "שבוע האופנה". אירועים אלה נערכים בדרך כלל בערים גדולות, פעמיים בשנה, לקראת כל עונה.
יצור המוני. בתחילת המאה ה-21 רובה של תעשיית האופנה מתבססת על מכירות של בגדים בייצור המוני. בגדים בייצור המוני פונים לשווקים מגוונים של לקוחות. בגדים אלה מוכנים לשימוש ומיוצרים בכמויות גדולות ובגדלים תקניים. בדרך כלל, בגדים אלה עשויים מחומרי גלם זולים, אשר בהם נעשה שימוש יצירתי לצורך יצירת אופנת ביגוד עכשווית. מעצבי אופנה לייצור המוני מאמצים בדרך כלל מגמות אופנה אותן מכתיבים מעצבי אופנה מובילים בתחום. בדרך כלל קיים פיגור של כעונה אחת בין התפתחות מגמה אופנתית בתחום "האופנה העילית" ואופנת "בגדים מן הקולב", עד אשר מעצבי אופנת הייצור ההמוני מכירים במגמה החדשה ומאמצים אותה בגרסה זולה יותר. עקב שיקולי עלות כלכלית, בגדים בייצור המוני מיוצרים מחומרי גלם זולים יותר, תוך שימוש בשיטות גזירה ותפירה ממוכנות ולעתים אוטומטיות. לכן, המוצר הגמור יכול להימכר במחירים השווים לכל נפש. לקראת סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 קיימת מגמה בתחום עיצוב אופנה לפיה מעצבי אופנה עילית פונים יותר ויותר לתחום הייצור ההמוני ומעצבים אף בגדים זולים יותר, זאת כדי להרחיב את בסיס לקוחותיהם.

עיצוב קולקצית אופנה

השלב הראשון בעיצוב קולקציה אופנה חדשה הוא בתכנון קולקציה. בשלב זה מבצע המעצב מחקר מעמיק ויסודי באשר לכיווני העיצוב, כך שכל פריטי אוסף הלבוש החדש יתאימו וישלימו זה את זה ויבליטו קו אופנתי עקבי עם תדמיתו של המעצב, או של חברת האופנה.
ניבוי מגמות בתחום האופנה היא אחת המיומנויות הקשות ביותר לרכישה בתחום עיצוב האופנה. לצורך ניבוי מוצלח יש לבחון בזהירות עיצובים מוצלחים בעונות מן העבר, יש לחקור מגמות התפתחות בבתי אופנה אחרים וכן ללמוד על המגמות אותן מנבאים ירחוני האופנה. ניבוי מגמות אופנתיות מתבסס אף על הכרות טובה של קהל היעד והתנהגותו ביחס להתפתחויות אופנתיות בעבר. לבסוף, מעצבי אופנה טובים ניכרים בדמיונם המפותח כדי ליצור רעיונות חדשים, לעתים על פי נושא ייחודי וחדש.
בחירת נושא. נושא של קולקצית אופנה חדשה עשוי להיות תקופה היסטורית, מיקום גאוגרפי, קשת מסוימת של צבעים, סוג בד – או כל נושא אחר בעל תוכן ויזואלי משמעותי.

אופנה – דרכי עבודה 

קיימות שלוש דרכים עיקריות לעבודתם של מעצבי אופנה:
עבודה עצמאית. מעצבי אופנה עצמאיים עובדים עבור עצמם. הם מוכרים את עיצוביהם לבתי אופנה, לחנויות בגדים, או ליצרני בגדים. הבגד המוגמר נושא בדרך כלל את תווית היצרן של הקונה.
עבודה כשכירים. מעצבי אופנה המועסקים במשרה מלאה על ידי חברה אחת בתעשיית האופנה. עיצוביהם הופכים לרכוש החברה, והמעצב אינו יכול למוכרם לאיש.
חברה עצמאית. מעצבי אופנה רבים מקימים חברה עצמאית משלהם. מעצבי אופנה רבים מוצאים סיפוק רב בדרך עבודה זו שבה יצירותיהם נושאות את שמו של המעצב.

אופנה – תוכניות הכשרה 

תצוגת אופנה של יצירות תלמידי עיצוב אופנה מאוניברסיטת טקסס בשנת 2007. צילום: ויקפדיה

רבים ממעצבי האופנה בתחילת המאה ה-21 רכשו את השכלתם וכן מיומנויות עיצוב בתוכניות הכשרה של בתי ספר לאמנות. ברחבי העולם קיימים בתי ספר מקצועיים רבים בהם תוכניות להכשרת מעצבי אופנה. אחד מבתי הספר הידועים ביותר בתחום תעשיית האופנה הוא בית ספר לעיצוב מרנגוני (Marangoni) שהוקם בשנת 1935 בשלושה קמפוסים בשלוש בירות העיצוב החשובות בעולם-מילנו, פריז ולונדון. בין בוגריו הידועים נמנים: Moschino ,דולצ'ה וגבאנה. בית ספר מהחשובים לאופנהCentral Saint Martins College of Art and Design, נמצא בלונדון. בין הבוגרים הידועים של בית ספר לאופנה זה: ג'ון גליאנוסטלה מקרטני (בתו של פול מקרטני), אלכסנדר מק'קוויןשרה ברטון וחוסיין צ'אליאן. בלונדון שוכנים מספר בתי ספר נוספים נודעים לעיצוב אופנה, ביניהם: London College of Fashion, The Royal College of Arts, University of Westminster. בתי הספר הבולטים בתחום זה בארצות הברית הם ParsonsThe New School for Design, Fashion Institute of Technology, שניהם בניו יורק. בשיקגו בולט The School of the Art Institute of Chicago.

בין בתי הספר לעיצוב אופנה בישראל בעלי תוכנית הכשרה אקדמית לתואר ראשון נמצאים: בצלאלהאקדמיה לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה,שנקר – בית ספר גבוה להנדסה ולעיצוב.

 

״אופנה ישראלית״.מתוך האתר ״אנשים ישראל״. מאת: עוז אלמוג

אופנה – אופנה ורוח הזמן

תיאורטיקנים העוסקים בחקר האופנה טוענים שהיא משקפת שינויים סוציו אקונומיים, פוליטיים ותרבותיים המתרחשים לאורך ההיסטוריה, ומאיצה אותם בעת ובעונה אחת. מבנה מעמדי, סגנונות חיים, תפקידי מגדר, מסורת משפחתית – כל אלה וגורמים נוספים נותנים את אותותיהם בלבוש. היסטוריון האופנה ג'יימס לאוור כתב, שמבט מעמיק על התפתחות האופנות בהיסטוריה האנושית מגלה עד כמה השינוי האופנתי איננו אקראי כלל ועיקר. "רוח הזמן", הוא כתב, "היא ישות המלבישה עצמה בבגד המתאים לה ביותר, ודוחה את שאר האפשרויות" ( James Laver, Costume and Fashion – A Concise History).
אין זו יד המקרה, לדברי לאוור, שהצניעות של התקופה הוויקטוריאנית הולידה את השימוש במספר רב (עד 8!) של חצאיות תחתוניות מתחת לשמלה העליונה, או שהאמנציפאציה שלאחר מלה"ע הראשונה אפשרה לנערות הצעירות של שנות העשרים באמריקה לקצר את שיערן ואת חצאיותיהן – בתעוזה ובמיניות ששברו מסורת שמרנית ארוכת שנים; היה זה ביטוי חיצוני לשינוי התהומי בחייהן, שנגרם בין השאר בזכות המשכורות שהרוויחו. השחרור בביגוד הלם דפוסי התנהגות חדשים אחרים שאימצו נשים באותה עת: עישון, בחירת בן זוג לריקוד ושתיית אלכוהול בפרהסיה.
תולדות האופנה הישראלית קשורה בקשר הדוק עם התפתחויות טכנולוגיות, כלכליות ותרבותיות שחלו בעולם, ובעיקר בארה"ב ובאירופה – התפתחויות שהושפעו ממודלים של לבוש ואופנה, וגם השפיעו עליהם.

אופנה – חלוציות מול עירוניות

במערכת הדימויים הלאומית של שנותיה הראשונות של המדינה מתקשרת המילה “אופנה” עם המראה החלוצי הצברי המרושל (באופן מכוון): מכנסי החאקי הקצרים, החולצה הכחולה של תנועות הנוער הסוציאליסטיות, הסרפאן המזרח-אירופי, "שמלת הסינר" ללא שרוולים, שחצאיתה רחבה, והיא נלבשת מעל חולצה), חולצת ה”רובאשקה” הרוסית עם רקמת הצלבים, הכאפייה הבדואית על הצוואר, הסנדלים התנ"כיים של הקיבוץ, כובע הטמבל של בית הספר החקלאי, וכיוצא באלה – שהפכו במידה רבה ללבוש הלאומי של ישראל ולחלק מהדימוי המיתולוגי שנוצר סביבה לפני קום המדינה ובשנים הראשונות שלאחר הקמתה. בפועל רק מיעוט מאוכלוסיית היישוב, רובו צעירים, חברי תנועות הנוער וקיבוצניקים – לבש את אותם “מדים לאומיים”.

במבוא לספרה “חליפות העיתים”, העוסק בתולדות האופנה הישראלית, מציינת חוקרת האופנה  אילה רז, כי “רוב רובו של הציבור היהודי בארץ ישראל בתקופת טרום המדינה לא הסתפק בחולצה כחולה ואף לא בסרפאן, אלא נהג ללבוש בגדים שנתפרו על פי אופנת פריז (במסגרת האילוצים מחייבי המציאות, כמובן) ואותם חלוצים, שהשאירו על ההיסטוריה רושם בל יימחה בחולצותיהם הקרועות ובנעליהם הבלויות, לא היו אלא מיעוט. אמנם, בשנותיה הראשונות של המדינה, שנות ה”צנע” והקיצוב, הילכו רבים ברחובות בבגדי חאקי ובמכנסיים קצרים, אך לצדם נראו לא מעטים בחליפות מחויטות ובשמלות “טובות”, שעודכנו מדי שנה על פי צו האופנה”.
את הפער בין המציאות ובין הדימוי המיתולוגי בתחום הלבוש אפשר לייחס לכמה סיבות: ראשית, השפעת השלטון המנדטורי; הבריטים, כידוע מקפידים בלבושם, ואפשר שהייתה לכך השפעה כלשהי על החברה היהודית. שנית, רוב התושבים היהודיים בתקופת היישוב חיו בערים, ולפיכך אימצו לבוש בעל סממנים עירוניים, ולא כפריים. שלישית, רוב התושבים היהודיים היו מהגרים ובני מהגרים מאירופה, והביאו עמם את הרגלי הלבוש וההופעה החיצונית של ארץ מולדתם. רביעית, לא מעט מהגרים שהגיעו ארצה היו יצרנים (חייטים, רצענים, כובענים וכו') וסוחרים (בעלי חנויות ומפעלי הלבשה) בענף הלבוש והאופנה בארץ מולדתם, ומקצתם ניסו לשקם את עסקיהם בארץ כי במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נמנו היהודים עם החשובים ביצרני האופנה באירופה. בראשית המאה עסקו בענף ההלבשה בפולין בלבד לא פחות מח"י מליון יהודים) סיבה חשובה נוספת קשורה לטבע האדם, וליתר דיוק – לטבע האישה, לאמור, הדחף האסתטי של נשים, המוצא ביטוי בין השאר ברצון לגוון במלבושים ולייפות את מראן החיצוני.
תל אביב הייתה כבר בשנות העשרים לבירת האופנה הארץ-ישראלית, וכללה מספר לא מבוטל של חנויות בגדים, נעליים, כובעים, תיקים, מספרות ושאר עסקי אופנה, שמכרו מוצרים מיובאים ומקומיים.
על פי ההיסטוריון יעקב שביט, בשנת 1931 חיו בתל אביב כ-24,000 נפש, והיו בה לא פחות מ-17 מפעלי אריגה וסריגה, 16 מפעלים קטנים לרקמה ולמלאכת יד, וכן 86 בתי-מלאכה של חייטים.
אילה רז מציינת בספרה "חליפות העתים", כי "תעשיית ההלבשה בארץ בשנות ה-20 וה-30 התפתחה בקצב חסר תקדים (להוציא תקופות משבר קצרות), והמספרים ימחישו זאת: בשנת 1918 התקיימו בארץ 166 מפעלי הלבשה זעירים. עד 1928 נוספו עוד 647 מפעלי הלבשה, ועד סוף שנת 1936 הגיע מספרם הכולל ל-1083. ענפי ההלבשה ותעשיית האריגים היו במקום הראשון מבין כל המפעלים התעשייתיים במספר העובדים המועסקים" (עמ' 85).
מדור האופנה הראשון הופיע בארץ כבר ב-1904. כתבה אותו חמדה בו יהודה, אשתו של אליעזר בן יהודה, בעיתונו “השקפה”. עם הזמן הלך וגדל נפח כתבות האופנה בעיתונות הארץ-ישראלית, ובשנות השלושים והארבעים הופיעו כתבות, ואפילו מדורים שלמים בנושא זה כמעט בכל העיתונים, ובכלל זה בעיתון הפועלים “דבר", ובעיקר בכתבי העת האורבאניים "9 בערב" (שבועון שהופיע בשנים 1937-1940), "החיים הללו" (שבועון ארץ-ישראלי מצויר שיצא לאור בשנים 1935-1936), "שולמית" (עיתון מצויר דו-שבועי. יצא לאור ב-1935) ו-"כל נוע" (דו-שבועון מצויר. הופיע בשנים 1931-1934). גם בכתבי העת התעשייתיים "התעשייה" (ירחון לענייני תעשייה וכלכלה, ביטאון התאחדות בעלי התעשייה בארץ ישראל. יצא לאור בשנים 1941-1943 והופיע לסירוגין גם בשפה האנגלית תחת השם Industry of Palestine ו"הגלגל" (שבועון מטעם מיניסטריון המודיעין הבריטי, שיצא לאור בשנים 1943-1945) פורסמו לא מעט כתבות בנושא טקסטיל ואופנה. דליה בר אור, שחקרה את התפתחות האופנה הארץ-ישראלית, מציינת כי במדורי האופנה בעיתונות הארץ-ישראלית, שיצאו בתפוצה נרחבת במושג התקופה (בין 5,000 ל-15,000 עותקים של מגזין אחד בשבוע) נחשף עולם עשיר, תוסס וצבעוני של תרבות לבוש, ששירת אוכלוסיית מהגרים ששאפה לחיות חיים טובים יותר מאלו שהיו מנת חלקה בארצות מוצאה.  הכותבים במדורי האופנה טרחו והביאו אינפורמציה מעודכנת בנושאי אופנה מאירופה (בעיקר מפריז), אבל היו מודעים לפערים שבין שמלות הנשף המפוארות, שתצלומיהן הופיעו בעיתונים, לבין לבושן הצנוע והגס של הפועלות, ששיקף את הצנע הארץ-ישראלי ואת אתוס הפשטות. לכן, במקרים רבים נוספו הערות והבהרות, שנועדו להתאים את התמונה שהצטיירה בעיתון למציאות הישראלית. החל בשנת 1941 התקיימו בארץ (בעיקר בתל אביב) תערוכות אופנה מקצועיות לביגוד מוכן, שאליהם הגיעו קניינים מכל רחבי המזרח התיכון. הן כללו תצוגות של מיטב התוצרת המקומית: מכנסיים, חולצות, חליפות, מעילים, פיג'אמות, מקטורנים, עניבות, הלבשה תחתונה, בגדי ספורט, כובעים, תיקים, חגורות, פרחים מלאכותיים, מחוכים, צווארונים, נעליים, פרוות ותמרוקים.
ככל שמשפחות המהגרים התערו בפלשתינה, וככל שנוספו דורות חדשים של צברים לאוכלוסייה הישראלית, כך הלכו ונעלמו מרכיבי הלבוש האירופי, והתחזק הקו הפרולטארי-קיבוצניקי בנוף האופנה הישראלי. בשנות השישים רק מיעוט (בעיקר האוכלוסייה המבוגרת והמסורתית) עדיין חבש כובע קסקט או מגבעת לֶבֶד (כובע ה“המבורג” או ה”בורסלינו”). מיעוט בלבד גם לבש וֶוסט (מותנייה), שמלות מלמלה ארוכות, או חולצה מגוהצת למשעי, מעומלנת ומכופתרת עד צוואר (הנוהג שהשתרש בארץ הוא חולצה שבה הכפתורים העליונים אינם רכוסים). העניבה הלכה ונעלמה אף היא מנוף הארץ, וגם פקידים גבוהים, מנהלים ומנהיגי מדינה – שהיו מודל לחיקוי גם בתחום ההופעה החיצונית – נמנעו לרוב מלענדה, והעדיפו צווארון פתוח גם בלבשם חליפה או מקטורן (דוגמא לכך היא הרגלי הלבוש של דוד בן גוריון).

אופנה – השתלטות הדגם של "אתא" וה"תוצרת לכל"

הסיבה למגמה המתוארת לעיל הייתה השפעת התרבות החלוצית-צברית על העולים (הנזיריות, ה"דוגריות", הכפריות, הסוציאליזם, הפשטות, החסכנות וכו'), האקלים הישראלי החם, מיעוט המים (שמנע גידולי כותנה מקומיים, הנחוצים לתעשיית הטקסטיל, וכן הקשה על כביסה שוטפת), והאווירה המשפחתית והבלתי פורמאלית שמאפיינת את החברה הישראלית. גם המחסור הכלכלי מנע את התפתחותה של תרבות אופנה עשירה עלי פי מודלים אירופים. מרבית המשפחות כלל לא יכלו להרשות לעצמן לרכוש בגדים לעתים מזומנות, קל וחומר בגדים הדורים.
רוב המוצרים בשנות החמישים בתחום מוצרי ההלבשה וההנעלה יוצרו בדגם אחיד, ונמכרו במסגרת של “קיצוב” (אגב פיקוח על המחירים), ותחת ה”מטרייה” של חומות המכס, שהוקמו כדי לגונן על התעשייה הישראלית מפני תחרות עם תוצרת מיובאת. מפעל הטקסטיל שתרם יותר מכל מפעל אחר לאותו “תו תקן” ציוני בתחום האופנה היה מפעל “אתא”. את המפעל ייסד ב-11 בפברואר 1934 אריך מולר, וכעבור ארבע שנים הצטרף אליו הצטרף בן דודו האנס. שניהם היו מהגרים יהודים, שבבעלות משפחתם היו מפעלי טקסטיל משגשגים בצ'כיה. המודל התעשייתי שעל פיו נבנה המפעל היה מודל “עיירת מפעל”, שהתפתח באירופה במחצית המאה התשע עשרה, ולפיו מקימים עיירות סביב בתי חרושת. בעלי המפעלים דואגים מצדם למתן שירותים בסיסיים לתושבים, משפרים את מגוריהם, ומוסיפים לעיירה שטחי ירק וחקלאות. משפחת מולר הקימה את מפעל הטקסטיל, שהחל בייצור בדים, בצביעתם ואשפרתם, בכפר אתא, שבו נמצאו מים בשפע וכן שטח רחב ונוח לבניה. מקצת העובדים הובאו למפעל מצ'כיה, ואת כולם הושיבה משפחת מולר בכפר אתא. סמוך למפעל הוקמה שכונת פועלים, שהתפתחה עם הזמן ליישוב “קריית אתא”, וליד המבנים הוכשרו משקי עזר. המפעל התפתח במהירות, והפך ליצרן הטקסטיל הגדול במזה"ת כבר בשנתו הראשונה. לקראת פרוץ מלה"ע הראשונה, עם המשבר הכלכלי באירופה, יזמו בעלי המפעל ייצור מלא של מדים, בעיקר לצבא הבריטי, ובגדים לחברה האזרחית, והעסיקו קבלני משנה במקומות שונים בארץ (המפעל בכל שלבי הייצור – מהחוט ועד להנפקת המוצר הסופי). בדי אתא נמכרו בשלושה צבעים עיקריים: חאקי, כחול ולבן. הם היו חזקים ועמידים (לא נפרמו מהר, ועמדו לאורך זמן בפגעי שמש וכביסות מרובות) ווביטאו בפשטותם את האידאולוגיה הלאומית-חלוצית-סוציליסטית ואת הצבריות האנטי גלותית (ארץ-ישראליות, קרבה לטבע, עבודת כפיים, כפריות, צבאיות, דוגריות, אחווה, חספוס, סולידריות חברתיות, סוציאליזם).
מלחמת העולם השנייה תרמה לעלייה בביקוש למוצרי טקסטיל – בעיקר מצד הצבא הבריטי (אוהלים, מדים, גרביים, תחתונים וגופיות). מפעל “אתא” החל לשגשג, ופתח רשת חנויות קמעונאיות בשם “טתה”, ששיווקה את תוצרתו ישירות לצרכן (על פי ה”אני מאמין" של מולר, שגרס כי “יש לספק לצרכן את המוצר הטוב ביותר במחיר הזול ביותר”). בשנת 1948 חדל “אתא” להיות מפעל משפחתי, לאחר שחלק גדול ממניותיו נמכר לחברת “אפריקה-ישראל”, אך ניהולו והחלק הנותר ממניותיו נשארו בידי המשפחה (האנס מולר, האח, החליף את אריך מולר כמנהל).
מוצרי “אתא” (שיוצרו בתחילה משלושה סוגי בדים בלבד: “פופלין”, “דריל” ו”סאטן”) – ובעיקר מכנסי החאקי העבים, החולצה הכחולה הגסה, כובע הטמבל הפרולטארי (כובע פשוט מבד עבה, שהיה נוח לניגוב זיעה ולקיפול בכיס), התחתונים והגופיות הלבנות (ואפורות לעבודה), גרבי הצמר העבות השחורות ואפורות – נעשו לסימן ההיכר האופנתי של ארץ ישראל העובדת, ולמעשה של המפעל הציוני כולו. "המדים הלאומיים" השתקפו במוצרי תרבות מגוונים, כגון הצגות התיאטרון והופעות הבידור, תלבושת אחידה בבתי הספר ובתנועות הנוער, ספרי ילדים, כרזות ובולים. אפילו מנהיג האומה החדשה, דויד בן גוריון , הרבה להופיע במדי חאקי בציבור (כמו מנהיגים רבים אחרים), מתוך שאיפה לבטא את חיבורו המוחלט וזיהויו עם המפעל הציוני ואת האתוס של הקרבה, התנדבות, הסתפקות במועט ועממיות (מנהיגות לא מתנשאת וקרובה לעם).
כפי שהוזכר לעיל, לבוש אירופי נמכר ונלבש בארץ כבר בתקופת היישוב, אולם זיקה ממשית ועמוקה לביגוד נאה ולטעם משובח היו לאוכלוסייה זעירה בלבד. ההקפדה על המראה החיצוני, כמו גם על עידונים אחרים בחיי היום-יום, לא היו ה"צד החזק” של התרבות הישראלית הציונית. בחברה קטנה, ענייה, אנטי-אריסטוקרטית, פרטיזנית ונעדרת קודים ומנהגים של יופי חומרי (היהדות הדגישה תמיד את הרוח על חשבון החומר), לא נוצרו התנאים המתאימים להתהוות מסורת של הידור, ולא התפתחו רגישויות ומיומנויות בתחום היופי והאסתטיקה. במודעות פרסומת של מוצרי לבוש ואופנה שהופיעו בעיתונות העברית בשנות הארבעים והחמישים הודגש בדרך כלל הצד הפונקציונאלי של המוצר (נוחות, מחיר נוח) ולא הצד האסתטי. גישה זו הייתה שלטת במיוחד בתקופת הצנע, שבה רוב התוצרת בתחום ההלבשה וההנעלה הייתה מהדגמים האחידים והעממיים שנקראו “תוצרת לכל”. "לכול" היתה תולדה של הלאמת מפעלי הביגוד על ידי הממשלה ונסיון ליצור אופנה בסיסית שתביא לחסכון במשאבים. התוצאה היתה ביגוד ברמה נמוכה ובעיצוב לא מחויט שהתכלה במהירות. בשנת תש"י דווח בשנתון הממשלה כי “עד סוף ספטמבר 1949 נוצרו לפי תכנית “לכל” (מוצרים אחידים) מוצרי הלבשה מארבעה מיליון מטר של אריג, ו-200 אלף זוגות נעלים”.
כדי להתמודד עם גזירת הצנע אלתרו הנשים לבוש קצת יותר הדור מאמצעים ביתיים. אלה נתפרו בידי עקרות הבית עצמן, או בסיוע תופרות מקצועיות, מסדינים, מפות, בגדים ובדים ישנים, מפיות וכדומה. וכמובן, נשים רבות ידעו גם לרקום ולסרוג והדבר סייע להם להעשיר את המלתחה בביגוד אסתטי ומגוון יותר. מדורי האופנה בעיתונות (בעיקר "לאשה") השיאו עצות פרקטיות לנשים כיצד לתפור בגד נאה מחומרים ביתיים – והדבר סייע בזמנו לתפוצה העולה של עיתוני אופנה הללו. אלה שידם היתה משגת קנו בגדים בשוק השחור, שפרח באותה תקופה.

אופנה – התחזקות הרגישות להופעה החיצונית

גם בשיאו של מודל החלוץ והצבר נפערו סדקים בגישה הפוריטנית כלפי אופנתיות עדכנית וכלפי יופי חיצוני. כך למשל, במודעת פרסומת לסנדלי “נמרוד” מ-1956 (שהתפרסמה ב“מעריב”), לצד הפונקציונאליות של הסנדל, מוזכר גם המרכיב האופנתי (“אורגינליות”): ממחצית שנות החמישים ואילך חלה התפתחות מהירה בענף הטקסטיל והעור, והדבר תרם להרחבה מתמדת של היצע מוצרי ההלבשה וההנעלה. על פי שנתוני הממשלה, בשנת 1956 היו בישראל כ-1,150 מפעלים בענף הטקסטיל, והועסקו בהם 12,000 פועלים, שייצרו בגדים, מעילים גרביים, כובעים ומוצרי הלבשה אחרים באלפי דוגמאות (עד אמצע שנות השישים הגיע מספר המפעלים ל-1600 ומספר המועסקים בהם ל-34,000). באותה שנה פעלו בארץ לא פחות מ-350 מפעלים לייצור נעלים, כ-20 “סלונים” לנעליים, כ-100 בתי מלאכה לייצור נעלים בעבודת יד, וכ-2000 סנדלרים. 1956 גם הייתה השנה הראשונה שבה יוצרו בארץ סוליות קרפ ועקבים סינטטיים, שהביאו למהפכה בעולם ההנעלה.

הרגישות להופעה החיצונית הייתה בעיקר נחלת האוכלוסייה האמידה יותר בערים הגדולות. למעשה, במדינת ישראל התקיימה כבר בתקופת היישוב וראשית המדינה “פרובינציה זעירה” (תל אביבית ועיתונאית ביסודה) של זוהר ומודעות אופנתית (בעיקר בקרב נשים). מעצבת האופנה לולה בר נחשבת לבולטת ביותר בתחום עיצוב הביגוד של "נשות החברה" בתקופת הצנע, ובכלל זה בגדי הייצוג של רעיותיהם של כמה ממנהיגי האומה.
ב-1950 הוכתרה מלכת היופי הראשונה של ישראל (היא מרים ירון), בתחרות שהפכה עם הזמן לאחד מחגי הלאום השנתיים. השבועון “לאישה”, שיזם את התחרות, היה באותם שנים הגורם החשוב ביותר בעולם האופנה הישראלי, וייחד מקום נרחב ללבוש אופנתי ולטיפוח עצמי. בתחילה עוד ניסו לראות בתחרויות היופי ביטוי הֶרואי לעיצוב תרבות ישראלית אותנטית (הופעת יופי צברי כסימן להולדת “היהודיה החדשה”). כך למשל, ב-1956 התקיימה בישראל תחרות “צברית השנה”, ובנימוקי השופטים לבחירת הזוכה הנאווה (אופירה ארז, לימים אשת הנשיא נבון) נכתב שהיא הייתה “בולטת בחיצוניותה ובתכונותיה גם יחד […] היא נוהגת ללבוש מלבושים ישראליים עממיים […] העדיים בהם היא משתמשת, גם הם נושאים אופי ישראלי.” עם הזמן לבשה התחרות אופי פחות אידיאולוגי ויותר ספורטיבי-סקסי, והצמיחה נערות זוהר מקומיות, שסוקרו בעניין ב”העולם הזה” וב”לאישה”. מקצתן – כמו למשל זיוה שפיר-רודן – אף ניסו (ב-1957) את מזלן מעבר לים, בממלכת הזוהר ההוליוודית, אף שללא הצלחה רבה.
ב-1954 נוסדה "משכית" שנחשבת לבית האופנה הישראלית הראשון. משכית הייתה חברה ממשלתית לייצור ושיווק אוּמנות מקומית בתחומי הטקסטיל, הצורפות ועבודות עץ זית שפעלה בישראל. מוצרי החברה יוצרו על ידי אומנים מבני העלייה ההמונית מתוך שלוש מטרות, לספק לעולים תעסוקה ופרנסה, לשמר את המסורת החומרית ותרבותית של העולים ולקרב את החברה הישראלית לעלייה מתוך ערכי תרבות ואסתטיקה ולא רק מתוך תדמית של מצוקה ומחסור. בראש "משכית" ניצבה מייסדת החברה והרוח החיה בה, רות דיין, רעייתו של משה דיין. עבודות משכית, שהתבססו על דגמים ומסורות שהביאו עולי עדות המזרח הפכו ברבות השנים לשם נרדף לאומנות ישראלית מקורית.
פיני לייטרסדורף, מעצבת אופנה ילידת הונגריה נשכרה על ידי דיין לשמש כמעצבת האופנה הראשית של "משכית". גם בן זוגה, הצייר יוחנן סימון תרם הדפסים לבדי החברה. היא רקחה מהתרומות האותנטיות של היוצרים ומחינוכה הקלאסי-קוסמופוליטי עיצוב מקורי, ייחודי, ששילב את התנ"ך, קיבוץ הגלויות, נופי ארץ ישראל ואורהּ עם קו נקי ומודרני שהגדיר "ישראליות". בין עיצוביה הבולטים מעיל "מדבר" ושמלת "עין גדי".
בערים הגדולות (בעיקר תל אביב) התפתחו זעיר פה זעיר שם בועות של תרבות "סאלונית" פוסט צברית, שבהן רקדו לצלילי הרוק-אנ-רול האנטי-ממסדי והתלבשו על פי צו האופנה הצעיר בארה"ב. את בגדי החאקי הקצרים, הסנדלים התנכיים והבלורית המתבדרת של הגברים החליפו תסרוקות אלביס, מכנסים וחולצות צמודות ונעלי לק עם עקב. אצל הבנות נראו לראשונה נעלי סירה וחצאיות רחבות. את הצמה המיתולוגית של הג'דה החליף הקוקו האירוטי בסגנון ברג'יט ברדו. שומרי השערים בחברה החלוצית-צברית ראו בסלוניות סוג של בגידה והשתמדות, והיו צעירים "סוררים" שנזרקו מתנועת הנוער, ללא רחמים, רק משום שהעזו ללכת בלבוש מודרני, אירוטי ואינדווידואלי יותר.
גם בפרירפיה הישראלית – מושבי העולים, עיירות הפיתוח והמעברות – היו רבים שהתקשו לעכל את המראה החלוצי. חרף המצוקה הכלכלית והמכבש הציוני, רבים, הן מעולי ארצות אירופה והן מעולי ארצות ערב, סרבו לישר קו עם המודל החלוצי ולאפסן את החליפות, העניבות והכובעים של ארץ מוצאם. במשפחות רבות הקוד המסורתי והדתי גברו. יעברו עוד שנים רבות בטרם תאמץ החברה הישראלית את מודל הפלורליזם התרבותי ותכיר בלגיטימציה של מאכלים אתניים, אמונות, מנהגים ומסורות לבוש מגוונות.

בשנות החמישים נוסד בתל אביב בית הספר הראשון לדוגמנות ולהליכות ביוזמת לאה פלטשר, שהעמידה מאז דורות של דוגמניות. תל אביב, כאז כן עתה, הייתה בירת האופנה ומכתיבת הטעם, משום שנמצא בה הריכוז הגדול ביותר של חנויות אופנה, מספרות ומכוני יופי (שבהם קיבלו עיסוי פנים, עברו טיפול לניקוי אקנה ולסגירת נקבוביות, מסכת עשבים, מריחה בשמן ויטמין F, פדיקור, מניקור ואיפור מקצועי).
בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים התחזק הקוד החברתי של טיפוח יופי בקרב נשים, במידה רבה בהשפעת הקולנוע ההוליוודי, שבו כיכבו נערות זוהר רבות. הרזון הפך באותה תקופה לאידיאל אופנתי מבוקש, ומדורי הנשים עסקו לראשונה באינטנסיביות בשמירת משקל, בספירת קלוריות ובמתכונים לדיאטה. התשוקה לרזות הולידה תעשייה ענפה של תכשירים, גלולות ומכוני הרזיה, שהבטיחו גזרה נאה וחטובה. נפח גדול במיוחד של כתבות הוקדש בעיתוני הנשים לטיפוח עור הפנים והשיער (נושא דומיננטי עד היום), וסביבם נולדה והתפתחה עם הזמן תעשייה ענפה של מוצרים ותכשירים: “מסיכה לניקוי העור מפגמים”, “מסיכה להסרת נמשים”, “תכשיר להסרת קמטים”, “טיפולים בשיער עדין”, “תכשירים לצביעת שיער”, “ספריי לניפוח שיער” וכו'.

אופנה – הבּוטיק והבָּאטיק

התפנית המשמעותית הראשונה בתרבות האופנה והיופי הישראלית התרחשה לקראת סוף שנות השישים. בין הגורמים לשינוי אפשר למנות את הניצחון הסוחף במלחמת ששת הימים (שהביא לדחף חברתי לחגוג ולהיפתח החוצה), ההשפעה הגוברת של מהפכת ילדי הפרחים במערב, הופעת שידורי הטלוויזיה בעברית, הרחבה והתבססות של תרבות מתנדבי חו"ל בקיבוצים (שייביאו ארצה אופנה צעירה), ההתפתחות שחלה בענף העיתונות (שהחלה להקדיש לנושא האופנה יותר טורים ויותר תמונות), ההתמקצעות בענף הפרסום, הבשלת הדור השני של תעשייני מוצרי האופנה וסוחרי האופנה, התפתחות חנויות הכולבו (שכללו אגפים לביגוד ולהנעלה), פתיחת "מרכז האופנה" במכון הייצוא הישראלי, והפקת "שבוע האופנה הישראלי" לקנייני חו"ל, כמו גם הקמת בית הספר הגבוה למדעי הטקסטיל ולאופנה “שנקר” (ב-1970). התפתחות חנויות הכולבו, שבהן נמכרו מוצרי הלבשה והנעלה תעשייתיים, דחקה לפינה, ולמעשה חיסלה בהדרגה, את החייטים הקטנים, ואיתה גם את המנהג לתפור ולסרוג בגדים וסוודרים בבית.

בתל אביב החלו צצות בזו אחר זו חנויות “בוטיק” (אז מושג חדש בישראל), שמכרו ביגוד בעיקר בסגנון אתני –”ביטניקי”, בהשפעת אופנת “ילדי הפרחים” (את המושג “בוטיק” המציאה המעצבת הלונדונית מרי קוואנט. הבוטיק הראשון, של קטי מטמור ויעל פילץ, נפתח כבר בשנת 1961 בפסאז' הוד שברחוב דיזנגוף, אך רק בסוף העשור הוא הפך למושג מפתח). חנויות הבוטיק נשאו שמות לועזיים (“דזירה”, “במבולה”, “ריפיפי” וכדומה), שהעניקו ארומה נוספת של חו"ל. המפגש של ישראלים עם החנויות הפלשתיניות בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים (בעיקר בשוק במזרח ירושלים) לצד ההשפעה ההיפית (השנאטית) הולידה אופנה אתנית "זרוקה" ששילבה פרטי לבוש ערביים, כגון צעיפי כפיה, גלביה ובעיקר רקמות מסורתיות. רחוב דיזנגוף, כיכר המדינה והמרכז החדש “לונדון מיניסטור” ברחוב אבן גבירול הפכו לחלון הראווה של השכבה המבוססת בארץ, וקבעו את קו האופנה החדשני, שהשתקף בתעשיות התקשורת (טלוויזיה ועיתונות), הפרסום והקולנוע שהתפתחו במהירות.

ההשפעה המערבית גברה והמשיכה לדחוק את מודל הצבר החלוצי. מכנסונים קצרים, בגדים הדוקים, חצאיות מיני, גרבונים, חגורות וסריגים צבעוניים, מגפים מעל גובה הברך, פריטי קישוט ואביזרי פלסטיק משלימים (למשל, משקפיים עגולים ורחבים), ריסים מלכותיים, פיאות לחיים ארוכות, שיער ארוך וצבוע ותוספות שיער – כל אלה ועוד ביטאו את ההשפעה הגוברת של תרבות האינדווידואליזם, האירוטיות, העצמאות והאסרטיביות הנשית ומרד הנעורים. לראשונה גם נוצרה לגיטימציה להידור וגינדור ועצם המושג "אופנתי" חדר לשפת התרבות והשתקף בקצב מהיר יותר של חילופי אופנות וטרנדים (מיני-מידי-מקסי וכדומה). הערה: מכנסיים קצרים לנשים ולגברים כאחד היו מקובלים בתרבות הישראלית החילונית כבר בתקופת היישוב ומבחינה זאת הם הקדימו את זמנם בהשואה להתפתחות בעולם. אולם גם כאשר נשים הלכו בזמנו עם מכנסי העבודה, הן לא שידרו אירוטיות מודעת והצהרתית. המיני כבר העביר את התשדורת הזאת ובכך שיקף את חדירתה של מהפכת המין המערבית למייסטרים הישראלי.

יש להדגיש כי את רוב חידושי הלבוש אימצו צעירים, חילוניים, תל אביביים ובעיקר בנות המין הנשי. חלק הארי של האוכלוסייה הישראלית נשאר שמרן והססן בלבושו עד שנות התשעים, ולא נענה לצו האופנה החולף. הישראלי הממוצע המשיך להתלבש “קז'ואל” עד “שלוֹכי” ורגישותו להופעה חיצונית הייתה נמוכה בהשוואה למעמד הבינוני המקביל במערב. הרוב גם העדיף לקנות בגדים בחנויות הכולבו הגדולות ולא בבוטיקים היקרים, והמשיך לחפש “מציאות” במכירות סוף העונה, בשווקים, בחנויות המפעל, במפעלי הלבשה שפשטו את הרגל, וב”בזארים” למיניהם, שבהם מכרו סחורה זולה (תרתי משמע).  גם בקרב הנשים הישראליות הייתה שכיחה ההססנות ביחס להידור יתר, ורוב הצבריות נמנעו לא רק מלבוש והנעלה המושכים תשומת לב גדולה מדי (מעטות נעלו נעליים עם עקב גבוה, אם בכלל), אלא גם מאיפור פנים (ליפסטיק, מייקאפ וכו'), מטיפוח ציפורניים (מניקור, פדיקור, לאק וכו') ומתספורות מצועצעות, מתוחכמות או פרובוקטיביות.
הערה: רק בשנות החמישים החל הליפסטיק להפוך לפריט קוסמטי בקרב נשים בארץ – וגם זאת בעיקר אצל מיעוט מקרב המהגרות האירופיות. בקרב הקיבוצניקיות איפור נחשב ממש מוקצה.

אופנה – תרבות היופי

השימוש בבושם החל להתפשט בהדרגה זמן קצר לאחר קום המדינה. בערים הגדולות, בעיקר בתל אביב, וגם בחיפה, נפתחו חנויות ופרפומריות, לרוב בבעלות עולים מרומניה, (בחיפה – בסטנטון וברחוב החלוץ, וכמובן ברחוב העצמאות, בדוכני הימאים), שמכרו בשמים במשקל מתוך בקבוקי זכוכית גדולים. נשים שעלו מצפון אפריקה, מהערים הגדולות ומבתים מבוססים, הביאו אתן בקבוקי בושם, כמו סואר דה פריס, פרינה ועוד, וסבונים ריחניים, בעיקר "מו סבון" ופודרה. בראשית שנות הששים, עם העלייה במספר הישראלים שנסעו לחו"ל, היה מקובל להביא מתנות כמו de Paris Soir בבקבוק זכוכית כחול, או Chanel 5 למבינים ממש. את השיער בבתי השחי וברגליים הסירו נשים באמצעות סוכר כבר בשנות החמישים, אבל בשנות השישים השתכללה השיטה, עם כניסתם של סכיני הגילוח.

בתוך הנישה הקטנה של עולם האופנה המקצועי בארץ, אכן החלו דברים להשתנות בשנות השבעים, והתעשייה כולה החלה לעבור תהליך התמקצעות. אחד הביטויים הראשונים לכך היה החלפת המושגים “צייר אופנה”, “אמן אופנה”, “מתכנן אופנה” ו”אופנתן” – שבהם השתמשו בארץ בשנות השישים – במושג העדכני, והיוקרתי יותר בעליל, “מעצב/ת אופנה”. למעשה, באותה תקופה הבשיל דור חדש של מעצבי אופנה וצלמי אופנה, שדרכו צלחה לא רק בשוק המקומי אלא גם בשווקים יוקרתיים בחו"ל. בין מעצבי האופנה הבולטים ניתן למנות את גדעון אוברזון, ריקי בן ארי, ג'רי מליץ, פנינה שלון, תמרה יובל, מירי שפיר, לילי דרוויש, עודד פרוביזור, עודד גרא, ליזה בוקר, יצחק אדלר, שוקי לוי, דורין פרנקפורט. בין הצלמים: פיטר הרצוג ומילה הרמתי, בן לם, סמי בן גת, ויקי אלפרין. 

תקופת השיא הייתה בין 1968 ל-1973, שבה נערכו בישראל “שבועות אופנה”, ובהם הציגו יצרנים ישראלים את חידושיהם, והגיעו אליהם קניינים ועיתונאי אופנה מובילים מכל העולם. מפעלים כמו “רקמה”, “בגד עור”, “פולגת”, “דלתא” ו”גוטקס” זכו באותה תקופה למוניטין בינלאומי על הקולקציות המקוריות שייצרו, והצליחו לחדור למיטב רשתות היוקרה באירופה ובארצות הברית (על פי אילה רז, המאיץ לתהליך זה היה העובדה שב-1976 קיבלה ישראל, כארץ מתפתחת, פטור ממכס בארצות הברית על מוצרי אופנה מסוימים, ביניהם מוצרי הלבשה מעור).
לראשונה נעשתה גם הדוגמנית לגיבורת תקשורת – בעיקר בעיתוני הנשים, אף שעדיין עם דימוי סטריאוטיפי של חתלתולה. בין החלוצות אפשר למנות את קרין דונסקי, חני פרי, חלי גולדנברג, אסתי זבקו, מירי אורן, איריס דוידסקו, בתיה דיסנצ'יק, אביבה בנאי ותמי בן עמי. גם תפוצת התמרוקים גדלה, בעיקר בעקבות התפתחות מפעל הקוסמטיקה “רבלון ישראל” (הוקם ב-1962) ובשל עליית מדרגה ביבוא מוצרים ביתיים מחו"ל. אגב, דורות של צעירים ישראלים נישקו בפעם הראשונה צוואר בריח של בושם, “צ'רלי” – הבושם מבית היוצר של רבלון, שהיה כה פופולארי בקרב בנות ישראל.

לקראת סוף שנות השבעים גדלה בהדרגה השפעתה של האופנה מחו"ל על תרבות הלבוש הישראלית – בעיקר על זו של הצעירים החילוניים. מכנסי “פֶּנְסים” (קיפלונים) ו”סן טרופז” (שכונו בארץ “מכנסי פיל” או "פדלפון"), מכנסי קורדרוי וגברדין, חולצות עם צווארון גולף, נעלי פלטפורמה לנשים (מגומי או משעם), נעלי “יגואר” חצאיות ונעלי “קיקרס” גבוהות לגברים, סנדלי ומגפי “דפנה” מפלסטיק, תחתוני מגבת הדוקים וצבעוניים לגברים (שהחליפו את תחתוני הבד הלבנים והרפויים של “אתא”), תחתוני סליפ לנשים וחזיות עם טכניקת תמיכה חדשה – כל אלה בישרו את העידן האופנתי החדש, עידן שבו החלה לרדת מגדולתה אופנת החאקי הצברית-חלוצית, כמו גם האופנה הסולידית המזרח אירופית (חליפה לגבר, חצאית פרחונית ארוכה לאישה וכיוצא באלה).
בשל הפתיחות לשוקי חו"ל התאפיינה האופנה בישראל בשנות השבעים בריבוי סגנונות. בין התופעות המרכזיות באופנה הבינ"ל אפשר למנות את השפעת הפולקלור הכלל עולמי, את החזרה למקורות ההיסטוריים של תרבויות נעלמות, ואת הופעת מעצבי האופנה היפניים במערב (בעיקר בפריז).

אופנה – צברים בג'ינס אמריקאי

הסממנים החזותיים של הצבריות, כמו גם הלשוניים, לא נעלמו לחלוטין בשנות השבעים (בעיקר אלמנטים שנלקחו מהתרבות הצבאית, המאוד מושרשת ומשפיעה בחברה הישראלית עד היום), ואף ספגו לתוכם כמה פריטים טיפוסיים חדשים שביטאו את הערכים הישנים, כגון: נעלי הבית המשובצות מצמר של “המגפר”, "מעיל הדובון" הצבאי, הסנדלים התנ"כיים (שחזרו לאופנה בשנות השבעים), “נעלי הפלדיום” (שנעשו אופנתיות לאחר שהקומנדו הימי אימץ אותם) ומשקפי ה”ריי-בן” (שזכו לפופולאריות בהשראת ההילה של טייסינו). אולם החאקי – סמל הסמלים של הצבריות – הלך ונעלם באותה תקופה מהאופק, ואיתו גם כובע הטמבל התמים. חשובה במיוחד מבחינה סוציולוגית היא העובדה, שבאותה תקופה החלו לחלחל לדפוסי הלבוש של הדור הצעיר סממני אופנה אמריקאיים. שלושה פריטי לבוש שאימצו צברי שנות השבעים תרמו למעבר ההדרגתי של הצברים ממודל האופנה ה"זרוק” הפלמ"חניקי-קיבוצניקי למודל האופנה הזרוק-אמריקאי-“היפי”: ה"טי-שרט” (חולצת הטריקו), ה”סווטשרט” והג'ינס.

חולצות הטריקו עוצבו במקור במאה ה-19 כלבוש תחתון של מדי המלחים בשגרת העבודה, אך לאחר מלחמת העולם השנייה הן החלו לעמוד בזכות עצמן, כבגד לבוש יומיומי. 12 מיליון המלחים חזרו הביתה, ולא ראו סיבה לוותר על הנוחות והקלות שהעניקה החולצה הצמודה. מאז הפכה החולצה – תוך גלגולים שונים בהוליווד (ג'יימס דין בסרט "מרד הנעורים", מרלון ברנדו בסרט "חשמלית ושמה תשוקה" ועוד) לביטוי של חירות, נעורים, מיניות ומאצ'ואיזם. עם המצאת טכניקת ההדפסים על החולצות הפכה חולצת הטי גם למדיום להבעת מסרים, הזדהות, זהות ואף מחאה פוליטית (באמצעות הסיסמאות המודפסות), ומעל לכל למדיום פרסומי ואמנותי פופולארי.

בישראל זכתה הטי-שרט לפופולאריות גדולה, הן בשל התאמתה למזג האוויר השרבי (היא ביטלה בהדרגה את השימוש בגופייה הלבנה של “אתא”), והן בשל האפשרות להיראות קצת “אמריקאי” במחיר השווה לכל נפש. בתחילת שנות השבעים עדיין היו רוב חולצות הטריקו בצבע אחיד, וכדי לשכללן הומצאה טכניקת ה"באטיק” – הדפסה ידנית ע"י טבילה בתמיסת- צבע, שנעשתה באמצעים ביתיים (ראו לעיל). כאשר נוצרה בשנות השמונים האפשרות להדפיס גופנים עבריים על החולצה (באמצעות מכונה מיוחדת) צברה הטי-שרט פופולאריות נוספת – והפכה לתג השתייכות חשוב (בוגרי יחידה צבאית, בוגרי תיכון וסתם קבוצות חברים, החלו להדפיס חולצות עם כיתוב מזהה, לרוב משעשע) ולפעמים גם למעין סטיקר מטקסטיל.

ה”סווטשרט” נולד בארה"ב במועדוני הספורט של הקולג'ים, עם התפשטות אופנת האימוניות (“טריינינג”), וגרם לדחיקת רגליהם של הסוודר והאפודה מנוף התרבות הצעירה. גם ה”סווטשרט”, כמו ה”טי-שרט” שימש עם הזמן מעין במה להתבטאות אישית וקבוצתית ולמדיום פרסומי חשוב. הן ה"טי-שרט” והן ה”סווטשרט” תרמו לדחיקת רגליה של האופנה הצברית, כיוון שהם התחרו בהצלחה בחולצת הפלנל של תנועות הנוער והוסיפו "אינגליזמים" לנוף הישראלי (דרך הכיתוב המודפס על החולצה). הן גם תרמו להתפתחות מסורת של “לבוש מהיר” (על משקל המזון המהיר), המתחלף בקצב החלפת הגרביים. גורם חשוב בהצלחת אימוץ ה”סווטשרט" היא העובדה שהוא עשוי מסריג כותנה מחמם, גמיש ומתאים למידות רבות (one size), ואילו חולצת הפלנל עשויה מאריג לא גמיש.

מכנסי הג'ינס – אחד הסמלים החשובים ביותר של הדמוקרטיה האמריקאית – באו לעולם כבר בשנת 1860, כשצעיר יהודי בן 26 בשם לוי שטראוס הגיע מבוואריה לחוף המערבי של ארה"ב מצויד בבד קאנווס, כדי למכור אוהלים לכורי הזהב. ההסבה מאוהלים למכנסי ג'ינס נעשתה מייד, על פי בקשת הלקוחות (-הכורים, שברכיהם נפצעו כתוצאה מהכריעה הממושכת בנהרות בין האבנים). מאז נקשרו להם אסוציאציות רבות,כמו קאובויס, חירות, שוויון מעמדות, תרבות נעורים, מיניות משוחררת, פמיניזם ועוד. הג'ינס נלבשו לראשונה בארץ רק בשנות החמישים, וגם אז לבשו אותם רק מתי מעט – בעיקר בוגרי הפלי"ם ששירתו בצי הסוחר, או קומץ בני מזל שקיבלו אותם במתנה מקרובים באמריקה. לימים סיפר הפסל יגאל תומרקין ליהודה קורן, כתב ידיעות אחרונות: “בכל פעם שהיינו יוצאים ל"אפטר" ורצינו להרשים את הבנות ברחוב פנורמה, היינו לובשים את הג'ינס בתורנות. וזה עבד”.

בשנות השישים רכשה “אתא” את הזיכיון לג'ינס “ליוויס” וחולצות “מנהטן”, אך המוצר המקומי לא דמה למקור ולא הצליח "לתפוס". עליה מסוימת בתפוצת הג'ינס בארץ הייתה בסוף שנות השישים, עם הגעת זרם המתנדבים לקיבוצים והעלייה בתיירות לחו"ל (הג'ינס נהיה מתנה מבוקשת בקרב צעירים). ההורים והמורים לא תמיד קיבלו את מכנסי הג'ינס בברכה, הן משום שהם ביטאו “היפיות” מרדנית (שנתפסה כמאיימת על הסדר החברתי) והן משום שבאמצעותם הצליחו הצעירים לעקוף את חוקי התלבושת האחידה של בית הספר (רוב התלבושות האחידות בבית הספר הן בצבע כחול, אך ג'ינס כחול אחד לעולם לא זהה לג'ינס כחול אחר). במחצית שנות השבעים החל יבוא הג'ינסים ה”משופשפים” המקוריים של Lee ושל Levi’s לארץ (מעניין, ואולי לא מקרי, שמי שקיבל ב-1978 את הזיכיון של חברת "ליווי'ס" עבור “אתא” לייצור הג'ינס היה מנכ"ל אתא – עמוס בן גוריון, בנו של דוד בן גוריון.

סרט הפרסומת של אורי זוהר, “Lee עושה את האנשים יפים”, שהוקרן בבתי הקולנוע בארץ ב-1975, וסרט פרסומת מוקדם יותר של בועז דוידזון, שכללו אלמנטים פרובוקטיביים – כמו אלימות וסקס – שטרם נראו עד אז בתעשיית הפרסומת בטלוויזיה, תרמו לעליה בתפוצתם של מכנסי הג'ינס, ועד סוף שנות השבעים כבר החלה הצפה של ג'ינסים בארץ, ובכלל זה זיופים מהגדה ומרצועת עזה. הפופולאריות של הג'ינס הביאה להתפתחות אופנה של פתרונות מאולתרים להארכת השימוש במכנסיים הגסים גם לאחר התבלותם. כך למשל, גזירתם למכנסים קצרים עם “פראנזים”, או הטלאת החורים בבגד בבדים צבעוניים. בשנות השמונים כבר נוספו לג'ינסים הקלאסיים (Wrangler Lee, Levi’s,) מותגים נוספים (“ג'ורדאש”, “גאס”, “פפה” ועוד) שתרמו גם הם לתפוצתו של הג'ינס בארץ, כמו בכל העולם, ולהיותו למעשה הבגד הגלובלי הראשון.

הערה: על פי כתבתו של קורן, בשנת 1997 נמכרו בישראל כחמישה מיליוני זוגות ג'ינס. על פי מחקרי שיווק, רק 10% מבני הנוער ו-15% מהמבוגרים לא לבשו ג'ינס בשנה זו. לבני 14-29 היו בממוצע שישה זוגות בארון. בתעשייה, שגלגלה אז למעלה מ-600 מיליון ש"ח בשנה, צמחו זיופים לרוב. 70% מהג'ינסים הנמכרים בארץ יוצרו ב-1997 על ידי “ליווי'ס”, והמותג הפופולארי הבא בתור הוא “קרוקר” המיוצר בישראל.

אופנה – קואליציה של הוד והדר

מכבש כור ההיתוך שהפעילה תנועת העבודה בשם ערכים ציונים-סוציאליסטיים גבה בזמנו מחיר בקרב הקבוצות שהיו מחוץ למעגל "הפנקס האדום" ו"אנשי שלומינו". ערכים, מסורות ותפישות תרבותיות בתחום המזון, הדיור, המשפחה, הדת והלבוש התקשו לשגשג ב"מדינת מפא"י". כל זה החל להשתנות עם עליית הליכוד לשלטון ב-1977.

את הליכוד העלו בוחרים שהשתייכו למה שכונה לימים "קואליצית המקופחים", לאמור: אנשי בית"ר ומחתרות הימין, הדתיים, הזעיר בורגנות העירונית ועולי ארצות האיסלאם. מעבר ל"אויב" הפליטי המשותף היו לקבוצות הללו שלושה מכנים משותפים בולטים: זיקה חיובית לדת ולמסורת היהודית, תפישה פוליטית ניצית (רפובליקנית) וחיבה אירופוצנטרית-בורגנית לכבוד ולהדר. כל אלה התמצו באופן כמעט מזוכך בדמותו ובהופעתו של המנהיג החדש: מנחם בגין. בגין היה ה"אנטי שלוך" האולטימטיבי וזה גם היה חלק מהקסם שלו אצל בוחריו ומעריציו.

אצל הדתיים, החליפות והשמלות המגוהצות, העניבות והכובעי הלבד ביטאו את הסדר והמשמעת של המאמין ואת הכבוד בפני סמכות עליונה. אצל המזרחיים החיבה ללבוש מכופתר, מעונב ואלגנטי (א-לה פרנג'י), כולל שפם מטופח ונעלי לק, התפתחה כבר בערי המוצא (בגדד, קהיר, טריפולי, מרקש וכדומה), בהשפעת הכיבוש הקולוניאלי האיטלקי, בריטי וצרפתי.
תנועת הלבוש ההדור למרכז התרבות הישראלית החדשה ביטאה את תהליך התקרבות של השוליים החברתיים למרכז וסגירת הפערים בכל השטחים.

הצברים המזרחיים (דור שני למהגרים שרובם נולדו בארץ), שחשו מקופחים ושוליים, חיפשו סגנון משלהם ומצאו אותו (בדומה למיעוטים בארה"ב) בתרבות הרוקנרול. כך נולד "הפושטק" הישראלי שלימים כונה גם "צ'חצ'ח". הוא פיתח הופעה טווסית-פומפוזית בסגנון ג'ון טרבולטה וסרטי הגנגסטרים, כלומר "שופוני יא נס": מכנסים צמודים ("טייבס"), חולצות פרחוניות הדוקות, מבליטות גוף ושרירי זרוע, עם כפתורים פרומים החושפים חזה שעיר; נעלי שפיץ ו"גורמטים" כבדים מזהב. זוגתו של ה"צ'חצ'ח" היתה ה"פר'חה" שהצטיינה במכנסיים צמודים ונמוכי גזרה, חצאיות מיני קצרצרות ונעלי פלטרפורמה גבוהות ומגושמות. במת התצוגה של האופנה הזאת היתה הדיסקוטקים ההומים ברמלה ובתל אביב, שנחשבו אז על ידי הממסד הישראלי ל"מקומות אפלים" ושליליים.

צ'חצ'ח ופרי'חה היו כינויי גנאי בפי האליטה האשכנזית הוותיקה וביטאו את הבוז שהיא רחשה (בין היתר בשל דעות קדומות) לשכבה הזאת. אבל באופן פרדוכסלי מפרספקטיבה היסטורית אפשר לומר שהצ'חצ'חים והפרח'ות הקדימו את זמנם ותעוזתם בלבוש אינדיווידואלי ויצירתי פילסה את דרכה של החברה הישראלית כולה לעידן אסתטי יצירתי ובלייני חדש.

אופנה – התעשייה דוחקת את בעלי המלאכה

במהלך שנות השמונים חלה עלייה נוספת בחשיבות האופנה והמראה החיצוני עבור הישראלים. אחת הסיבות העיקריות לשינוי היתה התפתחות מהירה, חסרת תקדים, בהיקף הנסיעות לחו"ל. ישראלים רבים יכול להרשות לעצמם בפעם הראשונה לא רק לצאת לנופש בחו"ל אלא גם לקנות בגדים בחו"ל. העובדה שבאותה עת התפתחה בעולם תעשיית החיקויים (מסין, הודו, אפריקה ודרום אמריקה) הוזילה והנגישה מוצרים רבים, ובכלל זה מוצרי הלבשה, לאוכלוסיות עצומות ברחבי העולם. הדיוטי-פרי בנמל התעופה בן גוריון הפך לקניון משגשג וחנות נעלי הספורט בו, בבעלות האחים סקאל, נהפכה לחנות שמוכרת יותר נעלי ספורט (בעיקר נייקי וריבוק) מכל חנות אחרת בעולם. במקביל גדל מאד היקף היבוא של מוצרי אופנה מחוץ לארץ, ודחק במקרים רבים את התוצרת המקומית. השפע החדש ביטל כמעט לחלוטין את מסורת התפירה והסריגה (בבית או אצל התופרת המשפחתית) שהייתה כה פופולארית בקרב נשים בעשורים הראשונים של המדינה.

לראשונה גם נוצרה תחרות בין מותגי אופנה מקומיים חדשים (“ראש אינדיאני”, “טופּר”, “דלתא”, “קליק”, “קסטרו”, “פלפל” ועוד) לבין מותגים מיובאים מחו"ל, ותחרות זו תרמה לשיפור ניכר בתוצרת המקומית. המושג “מותג אופנה” החל להיקלט בתודעת העיתונות והנוער, והוא נעשה לשיקול חשוב יותר ויותר בבחירת הבגד. הדורות הראשונים של בוגרי "שנקר" החלו להיות דומיננטיים, הן כמעצבי אופנה בחברות ותיקות שנוסדו בעשורים קודמים (דוגמת “קסטרו”), והן כמובילי הסגנון בחברות חדשות או מתחדשות.

שינוי מהפכני וסמלי במיוחד התרחש בענף הנעליים – מוצר שהפך בשנות השמונים ממוצר יקר שקונים אחת לכמה שנים למוצר מתכלה ואופנתי שקונים פעמיים ואף יותר בשנה. גם המגוון גדל: במקום זוג נעליים וסנדלים אחד ליום-יום וזוג נוסף לאירועים חגיגיים, התמלאה המגירה בבית בנעליים וסנדלים לייעודים שונים (לים, לספורט, לעבודה, לבילויים ועוד). המהפך הזה הוציא לגמלאות סנדלרים רבים, ובשלב מאוחר יותר את המקצוע כולו על סממניו המסורתיים (שרפרף, פטיש, סינר וכו'). רחוב נווה שאנן באזור התחנה המרכזית בתל אביב, ורחוב החלוץ בחיפה, הפכו לחלונות הראווה בתחום הנעליים ומוקד לעלייה לרגל מכל הארץ.

חנויות הנעלים מלאו לא רק נעלים מפירמות חדשות מחו"ל (במיוחד מאיטליה), ששילבו במוצריהן חומרים חדשים, אלא גם בנעליים מתוצרת מקומית באיכות ובסגנון שטרם נראו בארץ. כך למשל, מפעל “המגפר”, אחד מיצרני הנעליים הוותיקים בארץ, החליט להסב את שמו לשם הלועזי “מגה”, והשינוי היה יותר מסמלי. הגוון האחיד (שחור אפור, לבן, חום) של נעליים ספורטיביות הוחלף בקשת צבעונית (ובכלל זה, לראשונה צבעים מטאליים), שצבעו את הרחוב הישראלי בשלל גוונים חדשים. “נמרוד” – אחד ממפעלי הנעליים והסנדלים הראשונים במדינה- ו”גלי” (מפעל פרטי שהקימו ב-1972 האחים אורון) חוללו מהפכה-זוטא בענף הסנדלים ונעלי הילדים. "גלי" קיבלה מהחברה הגרמנית “אלפנטן” זיכיון לייצור נעליים, שכלל את חומרי הגלם ואת כל האלמנטים והעזרים הטכנולוגיים של היצרן הגרמני.

לראשונה הופיעו על מדפי החנויות סנדלים ונעלים לילדים (ואחר כך גם למבוגרים) ברמת גיפור ועמידות אירופיות, שיצרו רף חדש של איכות ונוחות. מפעל נוסף שתרם למהפכה בענף ההנעלה היה מפעל “טבע נאות” של קיבוץ “נאות מרדכי” בגליל העליון (גם הוא אחד ממפעלי הנעליים הראשונים בישראל). במחצית שנות השמונים הוחל ביבוא ארצה של קבקבי הבריאות של מפעל “בירקנשטוק” הגרמני – מוצר שהיה להיט באירופה; סנדלים עם רפידה אנטומית (רפלקסולוגית) משעם במבנה “אמבטי” שהנעימו את ההליכה. בעקבות הצלחת הנעליים המיובאות, החל מפעל "נאות" לייצר “סנדלי בריאות” משלו, תוך שיפור הגרסה הגרמנית ("נאות" קיבלו קיבלו זיכיון מבירקנשטוק להשתמש בפטנט שלהם) והסנדלים החדשים נעשו פופולאריים, וזינבו בסנדלים התנ"כיים – אחד מסמלי הצבריות המוכרים ביותר.

הערה: פגיעה נוספת בתפוצת הסנדלים התנ"כיים חלה בראשית שנות התשעים, כאשר לשוק הגיע דגם חדש של סנדלי הרים צבעוניים ועמידים -סנדלי "שורש"/"Source" (פרי תכנון של חברת “תו” הישראלית).

אופנה – פתיחת ברז היבוא

הפעם הראשונה שבה מותג לבוש מיובא הוליד גל של ביקוש המוני הייתה בראשית שנות השמונים, עם הופעת חולצות ה”לה-קוסְט” – החולצה עם סמל התנין של הפירמה הצרפתית נחשבה ליוקרתית ובאיכות גבוהה, והולידה חיקויים לרוב. שיגעון ה”לה קוסְט” היה בבחינת קדימון לתרבות המותגים שהחלה להשתלט על ישראל בשנות התשעים, ובישר שינוי מהותי ביחסם של הישראלים למותגי אופנה ולהופעה חיצונית. למעשה, כל סימני הדרך בהתפתחות האופנה והאופנתיות בארץ, שהוזכרו עד כה, היו רק קדימון למהפכת האופנה של שנות התשעים, שנלוותה לשגשוג הכלכלי. את השינוי חוללו התמורות העמוקות שהתרחשו באותן שנים בתקשורת (ובעיקר כניסת הערוץ השני), בפרסום, ובדפוסי הייצור, הצריכה והשיווק.

ב-1993, בעקבות הסכם הסחר החופשי ממכס עם האיחוד האירופי, ובעקבות התרחבות הקניונים, רשתות השיווק וחברות היבוא (“המשביר לצרכן”, “שקם גאלרי”, “פולגת” ועוד) החל גל גדול של יבוא מותגי אופנה אירופים ואמריקאיים. כך למשל: “קלווין קליין”, “גאס”, “פול אנד בר”, “מאדר קר”, "זארה”, “מנגו”, “גאפ”, “בננה ריפבליק”, “ספרינגפילד”, “פרנץ” “קונקשן”, “סטפנל”, “נקסט”, "בנטון”, “אינוור מטיניק”, “ראלף לורן”. מה שנחשב בעבר לחלום רחוק לעשירים בלבד הפך באחת לבר-השגה עבור הישראלי/ת הממוצע/ת. ההשפעה על ההופעה החיצונית הייתה מיידית. הישראלי המרושל, המרופט, השבלוני והאפרורי, נעשה נאה, מוקפד ובעיקר מערבי יותר בהופעתו.

גם הטעם החל להשתבח, והוליד דור חדש של צעירים מביני אופנה ואניני לבוש (מכירה בבוטיק או חנות בגדים נעשתה בשנים האחרונות מבוקשת מאד על ידי בני נוער כעבודה לשעות אחר הצהרים או לחופש הגדול.). הביקוש למותגים מחו"ל עלה באורח כה דרמטי, עד שישנן חברות זרות, שעבורן ישראל היא אחת המדינות החשובות ביותר לשיווק תוצרתן. כך, למשל, ישראל היא הצרכנית השלישית בגודלה בעולם של מוצרי “טימברלנד” – בכמה מוחלטים – אחרי ארצות הברית ויפן. היקף המכירות השנתי הגיע בסוף שנות התשעים ל- 80 מיליון שקל.

מהפכת האופנה נתנה את אותותיה בתחילה בעיקר בקרב המעמד המבוסס ובאזור המרכז. תל אביב הפכה תוך זמן קצר לעיר עם היצע עצום, לא רק של מותגי אופנה פופולאריים, אלא גם של מוצרי אופנת עילית עדכניים (שמלות, תיקים, תכשיטים וכו') של מיטב המעצבים ברחבי העולם (חנויות “מונו-ברנד” ו”מולטי ברנד”). כך למשל, דולצ'ה וגבנה, דונה קארן, קנזו, כריסטיאן לקרואה, איב סאן לורן, גוצ'י, ורסאצ'ה, ג'אנפרנקו פרה, קלווין קליין, פראדה, ג'יל סנדר, ז'אן פול גוטייה, הלמוט לאנג, ג'יוונשי וג'ון גאליאנו, ארמאני והוגו בוס. לא כל המותגים שרדו, ולא כל החנויות החזיקו מעמד, אך מהפכת האופנה לא איבדה את המומנטום, ועברה בהדרגה גם למעמדות הסוציו-אקונומיים הנמוכים יותר תוך שהיא יוצרת מעמד ביניים רחב מאד שאחד ממאפייניו המובהקים עם צריכה אינטנסיבית של קיטש וקלישאות (גם בתחום ההלבשה).

שפע גדול במיוחד של מוצרים ומותגים הועתר על הישראלים בתחום מוצרי הקוסמטיקה והטואלט (בתחילת שנות ה-90 החלה מגמה שיווקית חדשה בעולם הקוסמטיקה; חדירה מאסיבית של מוצרי הענף היוקרתיים (בעיקר בשמים) לרשתות השיווק הגדולות והסופרמרקטים, ושיווק של מוצרים אלו במחירים נמוכים. תופעה זו גרמה לדחיקה גדולה למדי של חנויות הקוסמטיקה היוקרתיות שהיו נפוצות מאוד בכל העולם). לצד הביגוד וההנעלה התמלאו המדפים גם באין ספור סוגים של מוצרי איפור, בשמים, דאודורנטים, סבונים, מוצרי גילוח וטיפוח שיער. האוריינטציה האסתטית והאופנתית באה לידי ביטוי גם בשפע חדש של תכשיטים ובאסתטיזציה של אביזרי גוף, שבעבר לא נחשבו בהכרח לפריט אופנתי.

שתי הדוגמאות המובהקות ביותר בקטגוריה זו הם שעוני היד והמשקפיים (משקפי הראיה ומשקפי שמש גם יחד). בשנות התשעים הופיעו חנויות ענק רבות (רובן סניף של רשתות בינלאומיות) במתחמי הקניות, והיום הן מציעות לצרכן מגוון כמעט אין סופי של שעוני יד ומשקפיים (בתוכם מיטב מותגי היוקרה העולמיים). אם לפני שלושים שנה שעון ומשקפיים היו מוצר בעיצוב אחיד שקונים פעם-פעמיים בחיים, הרי היום הם הפכו למוצרי אופנה מתוחכמים, ססגוניים ומעוצבים, עם חיי מדף קצרים. צרכנים קונים היום שעונים ומשקפי שמש כמעט בקצב שבו הם קונים בגדים, וחילופי האופנות נעשים מהירים משנה לשנה.

חוץ מחילופי האופנות, אפשר לציין גם שאנשים פשוט מחזיקים מבחר רב יותר של כל מוצר, ומגוונים ומתאימים את האקססוריז האלה לבגדים, לנעליים, לתכשיטים וכו'. כלומר, בכל תחומי הביגוד והעדיים – קונים יותר גם בגלל הרצון במבחר ובגיוון, ולא רק בגלל שמחליפים במהירות. הנה כי כן, מתוך סקרי שוק וכתבות תחקיר שפורסמו בעיתונים בשלהי שנות התשעים מתקבלת התמונה הזאת (היום, מן הסם המבחר גדול עוד יותר):

אופנה – עידן הדוגמנוּת

נושא האופנה חרג בשנות התשעים ממוספי הפנאי ועיתונות הנשים, ונעשה נושא חדשותי חשוב בכל כלי התקשורת המערביים. פתיחת ערוץ האופנה הבינלאומי – המשודר משנת 1999 גם בישראל – היא אחד הסימנים לחשיבותה העולה של האופנה בעולם. גם התקשורת הישראלית החלה להקדיש בשנות התשעים אין ספור טורים, מדורים ומוספים מיוחדים לנושאי אופנה. באפריל 1990החל הירחון “בורדה”, אחד מירחוני האופנה הפופולאריים ביותר בעולם, להופיע בעברית, והיה אחד הסימנים לתנופה שחלה גם בתחום המגזינים המקצועיים בארץ העוסקים באופנה (“בורדה” הוא הירחון המוביל בכל העולם לאופנה ולתפירה עצמית, ומודפס מדי חודש בלמעלה מארבעה מיליון עותקים וב-17 שפות).

הגדילה המשמעותית בנפח הפרסום של מוצרי האופנה הביאה לפריחה חדשה בענף הדוגמנות, והולידה שטף חדש של דוגמניות זוהרות. מקצתן דגמנו עבור סוכנויות עלית בעולם והפכו לסמלים של הצלחה ישראלית. נזכיר את חני פרי, אילנה שושן, חלי גולדנברג, דנה וקסלר, ספיר קאופמן, שירלי בן מרדכי, ימית נוי, ניקול הלפרין, פינצ'י מור, אלונה פרידמן, שרית דמיר, עדיה מאירצ'יק, סמדר קילצ'ינסקי, פזית כהן, רונית יודקביץ', ומעל כולם, מיכאלה ברקו (הדוגמנית הישראלית הבינלאומית הראשונה).

הביקוש לדוגמנות הביא בסוף שנות השמונים להקמתם של בתי ספר לדוגמנות וסוכנויות לדוגמנים ודוגמניות, שגם ארגנו תחרויות יופי. סוכנות "אימאג'" בניהולה של בטי רוקאווי נפתחה ב-1985. הסוכנות קשורה למגזין “עולם האישה”, והיא החלה לארגן בשנות התשעים את תחרויות “הפנים של שנות ה-90” ו”סופר מודל”. סוכנות look"" – פועלת מ-1988. היא יזמה וארגנה, בשיתוף פעולה עם “ידיעות אחרונות”, “לאישה” ו“ראש אחד”, את תחרויות “מלכת היופי” ו”תגלית השנה”. לאה פלטשר וקרין דונסקי ייסדו את בתי הספר הראשונים לדוגמנות.

הזיקה המתהדקת בין דוגמנות ובין התעשרות, והדמיון הגדל בין קריירה של דוגמנות לקריירה של ספורטאי/ת מקצועני/ת, בדרן/ית או איש/אשת עסקים הביאו לשינוי בדימוי הסטריאוטיפי של הדוגמנים והדוגמניות: פחות “קולב דומם” ופחות “יפה וטיפש/ה”, ויותר בעל/ת קריירה “זוהרת”, עם אישיות עצמאית, נחוש/ה להצליח ולעמוד בקשיים.

תפקיד חלוצי בשינוי התדמית הזו היה בזמנו לתמי בן עמי, דוגמנית הבית של “גוטקס”, ומי שהחזיקה שנים רבות בתואר הבלתי פורמאלי “מלכת הדוגמניות של ישראל”. עם פרישתה החלה לעסוק בשיווק מוּצרי איפור ויופי, ותרמה ליצירת הסטאטוס החדש של דוגמנית-אשת עסקים. גם מעצבי האופנה המקומיים החלו לעלות בסולם היוקרה ולהיכלל ברשימת גיבורי התרבות המקומיים. הדוגמאות הבולטות הן אביבה פיבקו, יובל כספין, עודד גרא, רזיאלה, הגרה, ששון קדם, נעמה בצלאל, ומעל כולם – מי שהפכה למלכת מדורי הרכילות התל אביביים – הבוטיקאית האקסצנטרית טוב'לה.
ה"כסף הגדול" שמתקשר לעולם הדוגמנות הבינלאומי יצר לראשונה, בתחילת שנות התשעים, מעמד של דוגמניות-על (“סופר מודלס”) גלובליות, שהשתכרו שכר גבוה מאד (קלאודיה שיפר, סינדי קרופורד, לינדה אוונגליסטה, נעמי קמפבל, כריסטי טרלינגטון, קיית מוס, הן דוגמאות בולטות). קבוצה זו ירשה במובנים רבים את ההילה התקשורתית של כוכבות הקולנוע ההוליוודיות בשנות הארבעים והחמישים.

ישראל הושפעה מהמגמה העולמית החדשה, והפכה למייצאת דוגמנים ודוגמניות מכובדת. לראשונה צמח בה גם מעמד של מעין דוגמני-על מקומיים – אותם דוגמנים ודוגמניות שהצטלמו למגזיני האופנה היוקרתיים ולסוכנויות הדוגמנים הנחשבות בעולם (כך למשל: שירז טל, ויק, מעיין קרת, מיקי ממן, יעל רייך, עמית מכטינגר, גלית גוטמן, קרן מיכאלי, ירון פינק ועוד). הם נעשו מרואיינים פופולאריים בתקשורת הישראלית ואלילי נוער נערצים. הסיבה לפופולאריות שלהם כבר לא הייתה רק האוריינטציה הפרובינציאלית המסורתית (“הם מייצגים את המדינה בכבוד”), אלא האוריינטציה הקפיטליסטית-אינדיווידואליסטית החדשה. הדוגמן והדוגמנית מייצגים עבור צעירים רבים את מודל המצוינות החדש שחודר ארצה – כסף רב, פרסום, סגנון חיים יאפי-קוסמופוליטי, והאפשרות לחוות ריגושים וחוויות מעניינות.

אין תמה אפוא שהחלום להיות דוגמן/נית הפך מאותה תקופה ואילך לחלומם התמים, ולעתים הנואש, של צעירים וצעירות רבים בישראל. לדוגמה, בראשית 1998 פרסמה חברת עלית כי היא מחפשת את “נערת המקופלת” (מוצר שוקולד) ל-1998. תוך מספר שבועות קיבלה החברה לא פחות מ-13 אלף פניות (על פי כתבה שפורסמה ב"הארץ", 23.2.1998, ד5).
ילדים בגיל בית ספר יסודי כבר מכינים לעצמם “בּוּק” (פורטפוליו של צילומים – אלבום תמונות מקצועי שאמור ליחצ"ן אותם), מתוך תקווה שיתגלו באחד הימים ויהפכו לדוגמנים מפורסמים. במקביל עולה ופורחת בשנים האחרונות התופעה של קורסי דוגמנות, שקהלם הוא בני נוער, ואפילו ילדים.
הדוגמנות כה עלתה בסולם היוקרה החברתי בארץ, עד שדוגמנים מצליחים – כמו מיכאלה ברקו, יעל בר זוהר, יעל אבקסיס, ליאור מילר, סיגל שחמון, קרן מיכאלי וסנדי בר – נעשו מבוקשים לא רק לצרכיי תצוגות אופנה ופרסום מוצרים, אלא גם למופעי בידור, להופעות בסדרות טלוויזיה ובסרטי קולנוע, ואפילו להנחיה של תכניות שיח ברדיו ובטלוויזיה.
הפופולאריות הזו והסגידה ליופי הביאו להולדת ה”דוגמגישה”. הראשונה הייתה מיכאלה ברקו, ואחריה הגיעו רבות (יעל בר-זוהר, מירי בוהדנה, גלית גוטמן ועוד).

אופנה – "נקמת הבלייזרים"

העלייה בחשיבותה של האסתטיקה האישית בסולם הערכים הישראלי נבעה לא רק מהתפתחות התקשורת ועולם הפרסום שהוזכרו לעיל, אלא גם מהשתכללות תהליך ייצור הסחורות והמוצרים הפופולאריים. אסתטיקת המוצר היא חלק מסודות השיווק, ושיפורה המתמיד יוצר מה שניתן לכנות “סביבה אסתטית”, המשפיעה גם על העובדים במפעל הייצור. גם התחרות המחריפה בשוק העבודה תרמה לעלייתו של היופי האישי בסולם הערכים בישראל. יופי הוא נכס כלכלי, משום שהוא יוצר העדפה בקבלה לעבודה ובקידום בתוך הארגון – תופעה שאזרחים רבים חשים אותה אינטואיטיבית (אפליית אנשים על בסיס מראה חיצוני הוכחה בעשרות מחקרים של פסיכולוגים חברתיים).

גם המגע המתרחב עם ארצות אחרות (דרך תיירות ועסקים) היווה גורם משפיע. אם הצבר הטיפוסי של שנות הארבעים, החמישים והשישים לא ידע כלל לקשור עניבה, וראה בבלייזר המחויט פריט מסורבל ומגוחך (לא במקרה כינה רבין בזמנו את עוזריו הנמרצים של פרס “נערי הבלייזרים”; המראה המחויט שלהם סימל עבורו ועבור בני דורו משהו מעושה וזר להוויה הישראלית הסחבקית-דוגרית – הצבאית בעליל), הרי שהיום, בעקבות תהליך הגלובליזציה, רבים מהצעירים – בעיקר מקרב הפוליטיקאים, עורכי הדין, מנהלי החברות הבכירים, הבנקאים, הברוקרים בבורסה, מגישי הטלוויזיה ואנשי ההיי-טק – אימצו את אותם סממנים של “מכובדות” מערבית תקנית בחייהם המקצועיים.

בכלל, בישראל ניתן להבחין בשנים האחרונות בשכיחות עולה של חליפות מחויטות ועניבות, גם בקרב מקצועות ואוכלוסיות שבעבר התאפיינו בלבוש עממי (כך למשל בקרב מאמני ספורט). היה זה אפוא מסימני הזמן, כאשר תרגיל הקופירייטינג המסכם שניתן ב-1996 לתלמידי מחזור ט"ו של בית הספר לפרסום ושיווק של איגוד המפרסמים והטכניון כלל הכנת רעיונות לשכנוע מנהלנים ואנשי עסקים צעירים ואמביציוזיים בני 25-35 מדוע כדאי להם – לטובת קידום הקריירה שלהם – לענוב עניבה לעבודה.

אופנה – אני וגופי עוד

חשיבותו העולה של המראה החיצוני הולידה גם תעשייה שלמה של טיפוח ו”תחזוק” עצמי. החל בתכשירים להצערת העור ולהסתרת כתמי זקנה, וכלה במכונים של רפואה פלסטית (מתיחת עור, הקטנת חזה והגדלתו, העלמת ורידים ושומות, הסרת שיער גוף, השתלת שיער ראש ועוד ועוד). על פי נתונים שפרסם “הארץ”, תעשיית היופי העולמית, על כל פלגיה – תמרוקים, מוצרי הרזיה, ניתוחים פלסטיים ועוד – גלגלה בראשית שנות התשעים, על פי ההערכות המקובלות, כ-20 מיליארד דולר בשנה (בכתבה זו נסקרה גם תופעת הסגידה ליופי והלחץ הגובר להיות יפה, שהפכו לאחד המאפיינים של העולם המערבי כולו). פרסומיהם מציפים מאז את העיתונות, ותורמים לאווירה כללית של פולחן הגוף. גם התקשורת החלה לעסוק מאותה עת באינטנסיביות הולכת וגדלה – בסמוי ובגלוי – במראה החיצוני, ומעדיפה לפרסם תמונות של “יפים” ו”יפות” ולהתפעל מהם.

מטבע הדברים,המושפעים ביותר מבולמוס האופנה והאסתטיקה הם הצעירים שגדלו לתוכן. הם גם אלה שהחלו נחשפים, יותר מכל אוכלוסייה אחרת, לפולחן החדש – בעיקר דרך סדרות טלוויזיה אמריקאיות שבהן היופי האישי החיצוני הוא כמעט העיקר (“היפים והאמיצים”, “משמר המפרץ”, “בוורלי הילס” וממשיכיהן). ערוץ 2, שנעשה מדורת השבט הישראלית, הבליט כבר מראשית דרכו את נושא היופי – בפרסומות, בתכניות הבידור והאירוח ובתוכניות אחרות. ב-1995 הכריז ארז טל על טקס בחירת נערת "גלגל המזל", תחרות דמוית תוכנית מציאוּת, שבה נבחרה המחליפה למרב לוין (התוכנית כולה שודרה בן השנים 1993 ל-2000). רגע השיא היה הבחירה בין שש מתמודדות, שריתקה למסך מיליוני צופים. התחרות הייתה אמנם גימיק פרסומי היתולי, אבל היא סימלה לא רק את השפעתו האדירה של ערוץ 2, אלא גם את הסגידה ליופי המאפיינת את הערוץ, ולמעשה את החברה הישראלית החילונית כולה.
גם ערוץ הילדים, שהשפעתו באותה עת הרקיעה שחקים, קידם את הסגידה ליופי ואת מודל ה"לוליטה” הצחקנית. כך גם עיתוני הנוער, שהפכו באותן שנים למגזינים של אופנה במסווה של מגזינים חינוכיים.

אפילו על דיבורם של צעירים החלו לחול מאותה עת חוקיה החדשים של אופנה מבית היוצר המערבי. מקצתם כבר לא אומרים “מראה” אלא “לוק” (ה”לוק הנכון”), לא “אופנה” אלא “טרנד” ולא “מעצב” אלא “סטייליסט”. (כאן נעיר: המאבק בין ה”מעצב” לבין ה”סטייליסט” חורג מהתחום הלשוני, בעיקר בשל תופעת הגלובליזציה ותרבות הרשתות הבינ"ל. בעבר היו תפקידי המעצב מוגדרים וברורים; כיום, כשהפיתוח והעיצוב נעשים בארץ, התדמיות והתחשיבים במשרד בניו יורק, והמפעלים במצרים או בסין, המעצב משמש מעין "מתאם" אופנה של מפעל/רשת מסוימת. לעומתו, הסטייליסט רואה את עצמו כמעצב-על, בכך שהוא מלקט פרטי לבוש ואבזור מכל הבא ליד, כדי ליצור את ה”פרסונה” שאותה הוא מוביל ומלווה).

המודעוּת ליופי ולאופנתיות מתחילה היום כמעט בגיל הגן. בעבר, ההורים היו “מתלבשים יפה” בעיקר למסיבות, לחגיגות משפחתיות ולטקסים רשמיים, ואילו היום אצל ילדיהם ה"התלבשות” וטיפוח ההופעה טרם היציאה מהבית, הם חלק מהוויית היומיום – טבע שני. רבים מילדי ישראל הולכים לבושים במיטב האופנה המערבית אפילו לבית הספר, ושעת הקימה בבוקר מזכירה ביותר ויותר בתים את טקס ההתלבשות והאיפור של שחקן בתיאטרון. רבים מהצעירים והצעירות לא מעיזים היום לצאת מהבית ללא בגדים ונעליים עדכניים ו“קוליים”, שקנייתם התכופה מעמיסה על התקציב המשפחתי ומולידה לא אחת עימותים קולניים עם הוריהם. בשנים האחרונות פורסמו כתבות רבות אודות מקומו המרכזי של הלבוש העדכני (על פי צו האופנה המערבי של עולם המבוגרים).

אינדיקציה נוספת לחשיבות הגדלה של האופנה היא העובדה שגיל האיפור יורד בהדרגה בקרב הבנות, וכך גם צביעת השיער וההליכה בנעליים בעלות עקבים גבוהים. ככלל, מראה הגוף הפך לקריטריון מרכזי, אם לא ראשון במעלה, בתרבות החילונית הצעירה בארץ, והדבר הוביל לעליה בשכיחותן של תופעות לוואי קשות כמו דיכאון, אנורקסיה נרווֹזה (הרעבה עצמית) ודימוי עצמי נמוך. המדיה, ובעיקר תכניות הטלוויזיה לבני הנעורים ועיתוני הנוער, מקדמים זה מספר שנים את פולחן היופי, שכבר קומם עליו רבים וטובים.

המגמות החברתיות שהשפיעו על עולם האופנה המערבי

אופנה – התפתחות המודעות השיווקית בעולם ההיפר-קפיטליסטי

“הצגת האני בחיי היומיום”, כלשונו של האנתרופולוג ארווינג גופמן (Erving Goffman), נעשתה חשובה מאד בעולמנו בשל התחרות הגוברת בשוק החופשי, והיא מקנה למראה החיצוני ("Look") חשיבות הדומה לחשיבות המיוחסת לעטיפה ולאריזה של מוצרים תעשייתיים (המטרה היא למשוך תשומת לב ולהרשים). התחרות החריפה בשוק הגלובלי מטפחת את היזמות בעסקי האופנה, והופכת את הענף לאחד הדינאמיים והיצירתיים בתקופתנו (אנשים אהבו תמיד להתלבש ולהתקשט, והם נענים להיצע ההולך וגדל של חברות האופנה בשוק). היא משתקפת גם במקצועיות הגוברת בענף ובתחכום הטכנולוגי שלו.

אופנה – זהויות מקומיות כתחליף לזהויות מסורתיות

בעולם קפיטליסטי וגלובלי, שבו נחלשות בהדרגה זהויות מסורתיות של גזע, עדה, לאום ודת, עולה חשיבותה של האופנה. זאת, בין השאר, משום שהיא מאפשרת לייצר ולשמר זהויות מקומיות (זהויות נישה) אלטרנטיביות, כגון זהות תעסוקתית או תחביבית (באמצעות תלבושות משותפות לאנשים עם מכנה משותף כזה).

אופנה – קולאז' גלובלי

תהליך הגלובליזציה ההולך ומתעצם מגדיל את החשיפה והמודעות לאופנות ולז'אנרים מגוונים ברחבי הגלובוס, והדבר משתקף בתרבות הלבוש הצעירה, שהיא “טווסית” וקרנבלית באופייה. היא שואבת ציטוטים ממקורות שונים (אתניים, תעסוקתיים וכו'), ומחברת בין מרכיבי לבוש שבעבר היו זרים ומוזרים זה לזה.
באופן כללי אפשר לומר ש קוד הלבוש המערבי קשה להגדרה ותיחום. אפשר שהמוטיב ההולם ביותר את אופיו הוא “הכל הולך” ובלבד שהדברים ייעשו מתוך מודעות עצמית ומתוך צורך להציג תדמית כלשהי (“פרסונה” בלשון הפסיכולוגיה).

אופנה – עולם מעוצב

מהפכת הטלקומוניקציה יצרה עולם רווי ביטויים חזותיים, וכתוצאה מכך התחזקה מאד הרגישות לצורה ולצבע בקרב הדור הצעיר. כיוון שהאדם נוטה להתאים עצמו לסביבה הפיזית שבה הוא חי, הלבוש המעוצב, המסוגנן והרבגוני מותאם לסביבה המעוצבת. ראוי להוסיף שמהפכת הטלקומוניקציה (טלוויזיה, מחשב, אינטרנט, טלפון סלולארי ועוד) ניכרת יותר ויותר גם במרכיבי הלבוש עצמם, השואבים רעיונות מהמדיה הדיגיטאלית.

אופנה – דמוקרטיזציה של טעמים

העולם המערבי נעשה דמוקרטי יותר, כלומר, סובלני ופתוח יותר לחריג, לשונה ולחדש. הזכות להתלבש בהתאם לטעם ולסגנון האישי היא במידה רבה תרגום של זכויות היסוד של הפרט לחירות ולביטוי אישי חופשי. הלבוש הגלובלי שובר מסגרות ומסורות ומבטא סובלנות לצורות מגוונות של ביטוי חזותי. לכן אפשר למצוא בו אינספור שילובים והדבקות, לצד מרכיב בולט של הומור ואירוניה עצמית.

אופנה – ה"דנדיות" החדשה

אינדיווידואליזם קיצוני מוליד נרקיסיזם, המתבטא בין השאר בגנדרנות והתמכרות לטיפוח עצמי. ההופעה המערבית המוקפדת (וגם רישול יכול להיות מוקפד!) והמוחצנת מבטאת אפוא גם סוג של פולחן האגו, שהתפתח בחברה המערבית הסוגדת לחופש.

 

מתוך ויקפדיה: אופנה ומעמד חברתי

שלטי חוצות ענקיים לעידוד רכישתם של פריטי ביגוד אופנתיים. צילום: ויקפדיה

אופנה יכולה לסמל או להעיד על מעמד חברתי (לא בהכרח כלכלי). קבוצות במעמד חברתי גבוה אוהבות בדרך-כלל "להשאר באופנה" כדי להעיד על מעמדם; אלו שאינם נשארים "אופנתיים" בחברתם עשויים למצוא את עצמם מנודים חברתית ונתונים ללחץ חברתי. על חשיבות ההיצמדות לאופנה במהלך היסטוריה יכולה להעיד העובדה כי במהלך מלחמות נפוליאון בין בריטניה לצרפת, בין הפריטים המבוקשים ביותר שהיו מוברחים לאורך תעלת למאנש היו בובות קטנות, ששימשו ללמד את נשות החברה הגבוהה בלונדון מהי האופנה הנוכחית בפריז. היות שהישארות "באופנה" דורשת לעתים קרובות השקעה כספית ניכרת, אופנה משמשת גם כאמצעי להחצנת עושר. ישנם כאלה הרואים באופנה סממן של חסרונות העולם הקפיטליסטי, משום שהיא הופכת אנשים ל"צרכנים" הרוכשים דברים ללא צורך ממשי. אופנה יכולה להיות גם הצהרה חברתית. האופנה בקיבוצים והשינויים בדפוסי הלבוש שיקפו במהלך השנים את התפתחותו של הקיבוץ וכניסתן של מגמות מודרניות חיצוניות, מצד אחד – השפעתם של גורמים חברתיים, תרבותיים, טכנולוגיים, כלכליים – והיחלשותו או היעלמותו, של הגורם האידאולוגי, מצד שני. "חוש אופנה" מתייחס ליכולת לזהות אילו פריטי לבוש (או אביזרים משלימים) "נראים טוב", ואלו לא. היות שעולם האופנה כולו מבוסס על תפישה סובייקטיבית, כך גם השאלה בדבר היותו של אדם בעל "חוש אופנה" או נטול חוש זה. ישנם גם אנשים המתפרנסים כיועצי אופנה.

 

אופנה – שבירת מסגרות, בדיקת גבולות והתנסויות. מתוך האתר ״אנשים ישראל. מאת: עוז אלמוג

קוד האופנה הגלובלית כפוף לקוד התרבותי הרחב של גמישות מרבית והרפתקנות. זהו קוד החותר לבחינת אפשרויות, להרחבת גבולות, ולהפיכת הבלתי אפשרי והבלתי מקובל לאפשרי ומקובל. לכל אופנה יש ניגוד משלה, ולכל סגנון – “אנטי-סגנון”, שהוא סגנון בפני עצמו. אופנה גלובלית פירושה ליטוש ויוקרתיות, שצועדים יד ביד עם רישול מודע (“זרוק”, “פריקי”, “שאנטי”); היי-טקיות טכנולוגית חיה בשלום עם כפריות שורשית ואינדיווידואליזם בנוסח “אני הולך עם מה שבראש לי”, ומשתלבת בעדריות מותגית המקפידה לישר קו עם הצעקה האחרונה על המדפים.

הדמוקרטיה המערבית שוברת הירארכיות של גיל, מעמד, גזע ומגדר, והדבר משתקף גם בלבוש. למשל, אופנת ה"יוניסקס", שמטשטשת הבדלים בין גבריות ונשיות: נשים עם שיער קצוץ, בגדי עור וכתובות קעקע מצד אחד, וגברים עם כתונת ורודה, שיער צבוע ועגילים מצד שני. דוגמא אחרת היא שבירת המוסכמה בתחום הלבוש המשרדי. אנשי מקצועות “הצווארון הלבן" מוותרים לא רק על הלבן המעומלן, אלא מחליפים את החליפה כולה בג'ינס או קורדרוי וחולצת טריקו.

אופנה – נורמליזציה של הארוטי והסקסואלי

הליברליזם המערבי מתבטא גם בנורמליזציה של הארוטיות והסקסואליות, שנעשו בולטים מאד הן בלבוש הנשים והן בלבוש הגברים. גרביים (בעיקר טייטס) ומכנסיים הדוקים בקו חגורה נמוך, מחשופי כתפיים וחזה עמוקים, ותספורת "ספייקס" קוצנית הן דוגמאות למוטיב דומיננטי זה.

אופנה – שינוי והתחדשות מתמדת

בעולם הגלובלי הפלורליסטי, הטכנולוגי והתחרותי, השינוי הוא הדבר היציב ביותר. לכן גם בתחום האופנה שם המשחק הוא להחליף בגדים כמו תלבושות בתיאטרון. עולם האופנה הצעיר מבטא ומחזק בעת ובעונה אחת את השקפת העולם של “כל העולם במה” – שבו כולנו שחקנים, במאים ומפיקים. אסור לשעמם ולהשתעמם לרגע, ולכן אין רגע דל גם לעיניים. בשל כך התקציב האישי והמשפחתי המוקצה לביגוד וטיפוח ההופעה הולך וגדל, ויוצר לחצים כלכליים. אחד הפתרונות ללחץ הזה הוא יצירת אופנה של פשטות ומינימליזם שעלותה זולה יותר, למשל שרוואלים ומכנסי טלאים.

האופנה האקלקטית והמשתנה חליפות מבטאת בין השאר את הדחף הגובר בעולם הפוסט-מודרני לחדש כדי להתבדר, להסתקרן וליצוק תוכן ומשמעות בעולם המתרוקן מתוכן. לכן נוצר תאבון בולמוסי של קניית פרטי לבוש חדשים, לחץ חברתי לגוון עוד ועוד, ומעגל קסמים תזזיתי, שבו לא עובר זמן רב מהרגע שבו רכשת את פריט האופנה ה"קולי”, ה"מגניב" החדש, ועד להופעתו של פריט “קולי” אחר, שהופך את הופעתך ל”פָּאסֶה” – In”" ו-"Out" שמרווח הזמן ביניהם הולך ומתקצר.

בעולם רווי גירויים נוצרים עייפות ושובע של עשירים. הדרך להתמודד עם התופעה היא או לברוח מהמערכה באמצעות אימוץ סגנון חיים כפרי-בסיסי, או להמשיך "להילחם" באמצעות העלאה מתמדת של רף הגירויים הויזואליים. לכן האופנה הגלובלית לא שוקטת על השמרים, ומפתיעה כל פעם מחדש עם חיבורים והמצאות שעושים “שמח בעיניים” לאוהבי האופנה ו”עצוב” לשמרנים יותר.

אופנה – העיסוק המקצועי (פרופסיה) כמגדיר סגנון חיים

אנשים, בעיקר אנשי קריירה, מבלים היום יותר ויותר שעות במקום עבודתם, והדבר מותיר את חותמו על דפוסי האופנה שלהם. גם המעבר המהיר ממקום למקום משפיע. לכן ניכרת מגמה של ויתור על מדי שרד ואימוץ לבוש חופשי ונוח יותר – ג'ינס, טי-שרט, סוודר דק, סניקרס וכו'. ככלל, חל טשטוש הולך וגדל בין בגדי עבודה לבגדי בית ובין לבוש הדור ללבוש קליל וספורטיבי. לבוש ספורטיבי נעשה דומיננטי גם משום שהוא מבליט חמוקי גוף ומשדר צעירות ותחרותיות.

אופנה – התפתחויות טכנולוגיות בייצור ובשיווק ביגוד

גורם בעל חשיבות בהתפתחות עולם האופנה המערבי הוא ההתפתחות הטכנולוגית הגדולה שחלה בתעשיית הטקסטיל, ובראשה פיתוחם של חומרים מתקדמים, המחקים תכונות חיוביות של חומרים טבעיים, ומנטרלים תכונות שליליות שלהם. פיתוח זה נותן פתרונות חדשים בתחום הנוחות, הבריאות, האסתטיקה והעמידות. מושם דגש על פיתוח של פולימרים ומיקרופייברים המקנים לבדים יכולות כמו: נידוף זיעה בפרק זמן קצר; “נשימה”; דחיית מים וייבוש מהיר של הבדים; שמירה על חום הגוף גם כשהבדים קלילים ודקים; כושר שינוי תכונות הבד בתוך יחידת הבגד הפרטני בהתאם למיקומו על חלקי הגוף; חיבורי בדים בהדבקה (למשל, טכנולוגיה חדשה בשם Sonic Seam Technology); התאמת סיבים ובדים לפעילויות ספורטיביות מיוחדות, ועוד. פיתוח זה בא לתת פתרונות לאחד המרכיבים החשובים בעולם: Wellness (בריאות, רווחה, שלוֹמוּת), דבר המתבטא בנוחות הבדים ובקו הנקי של גימור המוצרים. מגמה נוספת העולה בקנה אחד עם מגמת ה-Wellness היא התאוששות סקטור בגדי הבית, המצויים בנישה שבין בגדי הספורט לבין הביגוד המפואר.

אופנה – דיבור ערכי כפול

האליטה החילונית בעולם המערבי, ובכלל זה האליטה החילונית בישראל, פיתחה יחס דו-ערכי לנושא הלבוש וההופעה החיצונית, כשם שפיתחה יחס דו ערכי כמעט לכל תופעה חברתית. היא מעודדת מצד אחד את פולחן האופנה (למשל, נהייה אחר מותגים) ומעמידה את ההופעה החיצונית במרכז ההוויה – בעיקר באמצעות כלי התקשורת, ומצד שני, מבקרת את תרבות החומר והחיצוניות (סגידה לקנקן ולא למה שיש בו) ואת הנרקיסיזם והרדיפה הסהרורית אחר מוצרי אופנה, שהיא תולדה של שטיפת מוח קפיטליסטית.

מתוך ויקפדיה: אופנה ודוגמנות

במשמעותה המצומצמת, "אופנה" מתייחסת בדרך כלל לאופנת הלבוש ואביזרים נלווים כגון משקפיים ותכשיטים. מגזיני אופנה לנשים לרוב עוסקים בנושאים אלה. תעשיית האופנה מקדמת את עצמה על ידי שימוש בדוגמניות: נשים יפות הלובשות את הבגדים האופנתיים ומראן מעוצב על ידי מעצבי אופנה, והן מצטלמות למגזינים או מסתובבות בתצוגות אופנה על מנת להראות לציבור את היופי של המוצר שהן מפרסמות (בגדים, תכשיטים, עיצוב שיער ועוד). כיום, הערים מילאנולונדוןפריז וניו יורק נחשבות לבירות האופנה של העולם. בערים אלה חיים ועובדים מעצבי-על של אופנה כגון ג'ורג'ו ארמניאיב סן-לורןדולצ'ה וגבאנה, שאנל שיוצר על ידי המעצבת ומייסדת חברת אופנה זו קוקו שאנל ואחרים.

 

מתוך ויקפדיה:קורבן אופנה

קורבן אופנה הוא מונח שנטען כי הוטבע על ידי אוסקר דה לה רנטה המתאר אדם שמקפיד בקיצוניות להתעדכן באופנה העכשווית. קורבנות אופנה רוכשים מותגיאופנה חדשים באופן מתמידלדברי מעצב האופנה ג'אני ורסצ'ה, "כאשר אישה משנה את המראה שלה יותר מדי מעונה לעונה, היא הופכת להיות קורבן אופנה". משמעות אחרת של המונח "קורבן אופנה" מתארת אדם שלמרות ניסיונות רבים להישמע לצו האופנה, הוא מתקשה בכך, או מצליח לאחר שהאופנה כבר התחלפה, וכך מבטא לבסוף חוסר אופנתיות בלבושוהמושג הופיע לאחר המהפכה הצרפתית בשנת 1789: "Victimes de la mode" ("קורבנות האופנה" בצרפתית) נקראו נשים צעירות שיצאו לרחוב בשמלות שיפון, ומכיוון ששמלה דקה זו אינה מחממת מספיק את הגוף, נטען כי הנשים נפטרו מאוחר יותר מדלקת ריאות. קורבנות אופנה נפגעים בעקבות רצונם להיות פופולריים וחומרנותם, ונתונים להשפעת הדעות הקדומות של החברה או האינטרס המסחרי של תעשיית האופנה, או שניהם יחד. ישנם בגדים בהתאם לצו האופנה שלבישתם עלולה לפגוע בבריאות.

אופנה, מגזין אופנה, מגזין אופנה אונליין, Fashion Magazine

מאת: אפי אליסי
עורך אחראי, Efifo  מגזין אופנה
http://efifo.co.il/
Efifo – בית של האופנה בישראל

אני זוכר את הימים הראשונים של Efifo. לא ידעתי מה אני רוצה להיות עד שמצאתי מקומי. Efifo הינו מגזין אופנה ישראלי המשמש במה מרכזית , יחידה ואיכותית לדור החדש של האופנה בישראל, סטודנטים (אוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת חיפה, האוניברסיטת העברית ירושלים, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב ועוד) ובוגרי אקדמיות (גואפושנקר, בצלאל, ויצו חיפה, בית ברל, מנשר, סטודיו גברא, רון קדמי, מכללת הדסה, מכון אבני, סטודיו 6B, מכללת מרים ועוד) לאופנה ובתי ספר לצילום אופנהEfifo אתר אופנה שיקי, רענן, בועט, מפתיע ופורץ גבולות ששם לו למטרה לקדם ולפתח כישרונות צעירים, נועזים, בועטים ותוססים מתחומי האופנה והצילום בישראל. מגזין אופנה שהוקם מתוך צורך עמוק ואמיתי של דור חדש בתעשיית האופנה והצילום, המבקש במה להשמיע מעליה את קולו הרם, הברור והמחדש.

שמלת כלה של גליה להב. הפקה: אפי אליסי, צילום: אלעד אדמוני. דוגמנית: נעמי אליאב לitm, יובל ביטון לאלינור שחר. איפור ועיצוב שיער: שרון פור-1

אופנהמגזין אופנה: שמלת כלה של גליה להב. הפקה: אפי אליסי, צילום: אלעד אדמוני. דוגמנית: נעמי אליאב לitm, יובל ביטון ל׳אלינור שחר׳. איפור ועיצוב שיער: שרון פור

מתחילת דרכי בעולם האופנה החלטתי להיות מגזין אופנה מחבק ומפרגן. היו שלא ראו זאת בעין יפה ואמרו: ״אתה חייב להיות  ביקורתי״. לא רציתי. ישנם מספיק מגזיני אופנה בישראל עם לשון חדה ומורעלת. כדאי שיהיה אחד שלא מלקק לאף אחד, ובו בעת אינו מקיא על בני אדם מרוע סתמי. אני לא בן אדם כזה, לא רוצה להיות כזה, ולא אהיה כזה. תמיד היו אנשים שידעו מה הכי טוב עבור Efifo. אנו מקשיבים, מפנימים, למדים מכל אחד. לעיתים מקבלים, לעתים לא.
Efifo הינו מגזין אופנה חברתי עם אג׳נדות לטובת הקהילה והחברה בישראל. אין מאחורנו משקיעים/מימון, אנו לא מסחריים ולא חייבים דין וחשבון לאיש. Efifoמגזין האופנה החופשי בישראל! למדתי מאבא שהכי טוב זה לעבוד. קשה. ואני עובד. לא נושם. נהנה מכל רגע.

שון ברייטנר לסוכנות בריק. צילום: דודי חסון -1

אופנה מגזין אופנה: שון ברייטנר לסוכנות בריק. צילום: דודי חסון

עוד מעט נדבר על גליה להב, מעצבת העל (‏1,296,641‏ עוקבים בפייסבוק ומעל מיליון וחצי עוקבים באינסטוש: galialahav) הבינלאומית שלשמה התכנסנו כאן. עוד קודם לכן  נדבר על דברים טובים, כייפים וגם כאלה פלצניים שנודף מהם יהירות וגאווה. אני זוכר אדם שכתבתי עליו מבלי להזכיר את שמו ״כמו בכל מקום ישנם אנשים קטנים שלא אוהבים שיש לידם אנשים גדולים, ועושים רעשי רקע מיותרים רק כדי שיידעו שהם קיימים״. הטיפש הזה הבין שמדובר בו. שוב, שמו לא הוזכר! כנראה שאנשים קטנים הם גם בעלי מוח קטן. הוא העלה את זה לרשת כדי לתקוף אותי. האם לא חשבת לרגע האם זה נכון? הרי לא כתבתי את שמך, איך ידעת שמדובר בך? האם אתה אכן איש קטן? ואם כן, למה לפרסם זאת?! כדי לומר לכולם זיהיתי את עצמי כאיש קטן?

חליפה של מעוז דהאן. הפקה: אפי אליסי, צילום: אלעד אדמוני. דוגמן: יובל ביטון לאלינור שחר. איפור ועיצוב שיער: שרון פור-1

אופנה מגזין אופנה: חליפה של מעוז דהאן. הפקה: אפי אליסי, צילום: אלעד אדמוני. דוגמן: יובל ביטון ל׳אלינור שחר׳. עיצוב שיער: שרון פור

לעתים אני יוצא לשטח ביוזמתי. לרוב אני מוזמן לתצוגות והשקות. אני אוהב את ׳Efifo בשטח׳. להיכנס לסטודיו של מעצבים. להריח. לממש את הבד. להתלהב מהמעצב ומהאדם. אני עושה זאת גם עם מעצבי אופנה וגם עם צלמי אופנה. Efifo הוא חיבור של הדברים שאני הכי מחובר ואוהב: כתיבה, צילום, אמנות ואופנה. היום אני מספר דרך אופנה סיפורים מהחיים וזה מרתק אותי. אני מאוד אוהב אנשים. אני איש של אנשים.

עם הרגליים על הקרקע. מעוז דהאן. צילום: יח״צ

אופנהמגזין אופנה: עם הרגליים על הקרקע. מעוז דהאן. צילום: יח״צ

אני זוכר מפגשים מרתקים ומרגשים עם אישים ומעצבי אופנה מתעשיית האופנה והאמנות ביניהם: אריאל טולדנו, יוסי קצב, מעוז דהאן, מוטי רייף, גלית גוטמן ואחרים. פגישות שהולידו ראיונות מרגשים. אני סקרן, אוהב לשאול. להיכנס לבטן של המרואיין ולכתוב מהבטן שלי. אני זוכר שהזדמנתי לביתו של מעצב האופנה (מעצב בחסד) אלירן נרגסי. כשהתחלתי להקליט את השיחה הוא אמר שהוא לא רוצה להתראיין. זה היה רגע לפני שכתבי האופנה של הביצה התל אביבית הכתירו אותו כדבר הגדול הבא. גם אני חשבתי וחושב שהוא עילוי. הוא מעולם לא הסכים לשתף פעולה עם Efifo. גם את הראיון שרציתי לקיים הוא ביקש שאנצור בזיכרון ולא אפרסם. Efifo אולי לא Vogue. אבל בטח לא מקומון רכילות צהוב. אנו שומרים על איכות ומי שחושב שהוא מעל זה, שיצליח בחיים. זה נכון גם לגבי הד מיינר והאחים מוסלין שקמים כל בוקר ואומרים לעצמם: ״היי, יד אלוהים נגעה בי. אני גאון״.

אאוטפיט של יוסי קצב. הפקה: אפי אליסי, צילום: אלעד אדמוני. דוגמן: יובל ביטון לאלינור שחר. איפור ועיצוב שיער: שרון פור

אופנהמגזין אופנה: אאוטפיט של יוסי קצב. הפקה: אפי אליסי, צילום: אלעד אדמוני. דוגמן: יובל ביטון ל׳אלינור שחר׳. עיצוב שיער: שרון פור

במהלך שנותיו הקצרות שEfifo – מגזין אופנה קיים (תינוק בן שלוש שעושה קולות של איש) נעשו אליי מספר פניות מסוכנויות דוגמנות שאעשה עליהן כתבות פריצה. עשיתי את זה עם רונן אור צרפתי, עשיתי את זה עם itm, עשיתי את זה בלעדי וראשוני כשבטי רוקאווי פתחה מחדש את New image. היחסים בין מגזין אופנה למשרדי יח״צ אופנה ולסוכנויות דוגמנות הן סוג של אחד מאכיל את השני. כמו צלחת ענקית של משפחה בדואית עמוסה וכל אחד ממלא את ידו ומאכיל את עצמו. אצלנו בתעשייה, שיש בה הטובים והרעים. אלו המתרחקים ממנה כמו מזוהר שורף, ואלו המִתְחַכְּכִים בביצה ובאבק הכובכים, כולנו אוכלים מאותה צלחת. זוהי הבועה של תעשיית האופנה הישראלית וצריך להתייחס אליה כאל כזו. לדעת היכן אתה נמצא מול מי אתה עומד. לא לבעלי ביצים קטנות ולב חלש.

נזכר בימים הראשונים של Efifoמגזין אופנה, כשחשבתי על מגזין אופנה לגברים וצילמתי הרבה הפקות בנים – מאז הפכתי סטרייט 🙂  לא, אני דו! (קוטבי) – פנה אליי בפייסבוק בחור בשם בובי גלעד. שביקש שאכתוב על סוכנות הדוגמנות שפתח ״בריק״ לבנים בלבד (יש לו בנים מאוד איכותיים, עין טובה שבוחרת נכון) הרומן היה פורה. שיתפנו פעולה ועזרנו זה לזה. אחד הג׳ינג׳ים שלו עשה משהו באיטליה (תירגעו, לא מדובר בהצלחה של סופיה מצ׳טנר של דיור) שעשה קצת באזז. ׳בריק׳ הרגיש כמו נסא״ה – סוכנות החלל הבינלאומית. כשביקשתי דוגמן להפקה, כתב לי אותו גלעד: ״אין לי בנים בשבילך״.

אני לא חף מטעויות. אם לא מנסים לא טועים ולא מצליחים. מוטי רייף אמר לי בראיון שקיימתי איתו משפט קצר שיש בו הכל: ״תעשו יותר, תדברו פחות״. זה כל כך נכון. תהילה לא מגיעה בצילום אחד או איזכור בעיתון שאיש לא מכיר באיטליה. עבודה קשה מתחילה בתחתית, בדומה לדרך בה הלכו יוסי קצב, מעוז דהאן ואריאל טולדנו שעובדים בלי לנוח, מנצלים את הכישרון שלהם, ומנסים לחיות בלי להיות פלצנים. מנפיחה לא מקיימים חיי משפחה. מעבודה קשה כן.
בעונת החתונות 2016 ביקשתי לעשות הפקת חתן כלה שכמוה לא נעשתה בישראל. בלי נווה צדק, יפו העתיקה, חומות העיר ועכו, סוסים, חופים, סלעים, ים, שקיעה. ועוד ועוד. רציתי עולם אחר.חדש, שונה ומוזר. Efifo.

קטן עליו. אלירן נרגסי צילמים מהפייסבוק ויח״צ

אופנהמגזין אופנה. קטן עליו. אלירן נרגסי צילמים מהפייסבוק ויח״צ

התרוצצתי עם הדוגמנית המדהימה נעמי אליאב מסוכנות הבוטיק itm של עמרי יערי המקסים ברחבי ישראל. לקחתי אותה איתי למעצבות העל הבינלאומיות, ענבל דרור (העולם הגדול ברחוב הירקון, תלאביב), אלון ליבנה (אגדה בצעירותו מנווה צדק הקסומה), ברטה (אימפריה בינלאומית שבסיסה, באשדוד) וגליה להב (הוט קוטור בלב רחוב הרצל בתל אביב). בחרתי את השמלות. מדדנו והמשכנו לליז מרטינז המדהימה מרמלה וללימור בן יוסף המוכשרת טילים מהוד השרון, עליה אומרת ליאת אשורי שהיא הדבר הגדול הבא. את היום התחלנו כשאספתי את נעמי אליאב מהבסיס בו שירתה בסוף העולם. סיימנו עם פלאפל ושווארמה והחזרתי אותה לביתה בחצות. גם סוג של סוף העולם שמאלה ימינה ואין לאן לחזור. את היום שאחרי עשיתי עם יובל ביטון יפה התואר של ׳אלינור שחר׳. הלכנו לבאמוס בכיכר המדינה, לפולגת בגן העיר משם למעוז דהאן, יוסי קצב ודורון אשכנזי. את השמלה מענבל דרור הייתי חייב לאסוף בבוקר יום הצילום וכששבתי לסט, ביקשתי לראות מה הצלם צילם כשנעדרתי. זה לא היה זה. הזעקתי צלם חדש. במקום בשעה 09.00, התחלנו לצלם את כל ההפקה מחדש בשעה 14.00. ההפקה קיבלה ביקורות מצויינות. אלעד אדמוני, הצלם המוכשר עשה עבודה מדהימה ולא צפויה, נועזת וחדשנית, כמו שדמיינתי ויותר מכך. הוא קיבל בעקבות ההפקה חוזה עבודה. תשאלו אותו.

גליה להב (ראו הפקה מדהימה עשינו עם גליה להב, אריאל טולדנו יוסף עם אופנה הישראלי משבוע האופנה תל אביב). שרפה את שבוע האופנה האחרון. היא מעצבת דגולה. היא קיבלה אותי ואת הדוגמנית בחום רב ויחד בחרנו את השמלה הנכונה. בלי פוזה, בלי ׳אני מעצבת על בינלאומית מצליחה׳, בלי ׳נפיחה פלצנית׳ ו׳יש לי טיסה לחלל׳. בן אדם. הבגדים שלה הם לא מהסוג שצריך לכתוב עליהם. פשוט להביט ולהתמוטט. היא עושה דברים מופלאים. הבדים מקבלים אצלה חיים שמשמחים נשים רבות ברחבי העולם.
זה בסדר להצליח, זה בסדר לומר: ׳ניצחתי׳, זה בסדר לצעוק: ׳אני מוכשר׳, זה בסדר ׳לעוף על עצמך׳. אבל באמשלכ׳ם, תישארו בני אדם. כמו כולנו. כדור הארץ עגול ובסוף פוגשים את החיים מהעבר אל ההווה. אל תתנו לאגו להוליך אתכם.

גליה להב קולקציית קוטור כלות 2017-18

בצילום: שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ -

אופנהמגזין אופנה, שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ

בצילום: שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ -932

אופנהמגזין אופנה, שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ

בצילום: שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ -90

אופנהמגזין אופנה, שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ

בצילום: שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ -65

אופנהמגזין אופנה, שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ

בצילום: שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ -366

אופנהמגזין אופנה, שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ

בצילום: שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ -1111

אופנהמגזין אופנה, שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ

בצילום: שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ -31

אופנהמגזין אופנה, שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ

בצילום: שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ -28

אופנהמגזין אופנה, שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ

בצילום: שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ -336

אופנהמגזין אופנה, שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ

בצילום: שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ -33

אופנהמגזין אופנה, שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ

בצילום: שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ -15

אופנהמגזין אופנה, שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ

בצילום: שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ -12

אופנהמגזין אופנה, שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ

בצילום: שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ -11

אופנהמגזין אופנה, שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ

בצילום: שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ -7

אופנהמגזין אופנה, שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ

בצילום: שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ -6

אופנהמגזין אופנה, שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ

בצילום: שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ -5

אופנהמגזין אופנה, שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ

בצילום: שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ -4

אופנהמגזין אופנה, שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ

בצילום: שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ -3

אופנהמגזין אופנה, שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ

בצילום: שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ -2

אופנהמגזין אופנה, שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ

בצילום: שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ -1

אופנהמגזין אופנה, שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ

שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ

אופנהמגזין אופנה, שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ

שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ

אופנהמגזין אופנה, שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ

שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ

אופנהמגזין אופנה, שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ

שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ

אופנהמגזין אופנה, שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ

שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ

אופנהמגזין אופנה, שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ

שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ

אופנהמגזין אופנה, שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ

שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ

אופנהמגזין אופנה, שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ

שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ

אופנהמגזין אופנה, שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ

שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ

אופנהמגזין אופנה, שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ

שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ

אופנהמגזין אופנה, שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ

שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ

אופנהמגזין אופנה, שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ

שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ

אופנהמגזין אופנה, שמלת כלה של גליה להב. 2017-18. צילום: יח״צ

אופנה I מגזין אופנהEfifo

אופנה

חבר חדש בא לEfifoמגזין אופנה: הכירו את איתי גורביץ׳

אחרי מעל שלוש שנים, במהלכן השתלטתי על מערכת האתר לבדי, החלטתי לצרף לEfifoמגזין אופנה, עורך אופנה:  איתי גורביץ, כתב אופנה מנוסה ומקצועי שמגיע אלינו עם ניסיון בכתיבת אופנה בגופים גדולים כמו "פנאי פלוס", "טיים אאוט תל אביב", עורך ראשי של אתר הבית של ערוץ E! ישראל, עורך במגזין אופנה אירופאי ועוד. סיבה מצוינת לשיחת היכרות

מאת: אפי אליסי
עורך אחראי, Efifo  מגזין אופנה
http://efifo.co.il/
Efifo – בית של האופנה בישראל
אופנה I מגזין אופנהEfifo

 

בצילום: איתי גורביץ

אופנה – מגזין אופנה. ״הישג מרשים לאימא פולניה״. איתי גורביץ׳

אלה מכם שמלווים אותי מתחילת דרכי בEfifo – מגזין אופנה יודעים, כי במהלך שלוש שנים אחרונות, מאז הקמת אתר האופנה, אני לבד. טוב, לא בדיוק. סביבי אנשים סופר מוכשרים שהפכו את Efifo למגזין אופנה נחשב ומוערך, שאף הגיע לחדשות, בעקבות הפקת ׳אברבנאל׳ המפורסמת שלנו שהצליחה לעורר שיח ציבורי מבורך. אז לפני הכל, זו הזדמנות מצוינת לומר תודה לכל הצלמים והצלמות, הסטייליסטים והסטייליסטיות, המאפרות והמאפרים, מעצבי ומעצבות השיער, הדוגמניות והדוגמנים שהופכים מדי יום את חיי כולנו לשיקיים ויפים יותר. אבל, בכל הקשור בכתיבה – אני לבד. אך הגיע זמן להתקדם ולהתפתח. לכן, החלטתי, לראשונה בתולדות האתר, לצרף כתב אופנה מקצועי.

״למה ללחוש לאהובך כי לצידו תרצה לבלות את חייך, אם אפשר לצעוק זאת מול כל העולם? אחלה חוויה. תנסו זאת בבית. למרות דפיקות הלב. למרות רעידות בלתי נשלטות בגוף. למרות דחף לא מוסבר של הדקה התשעים לברוח לאיזה אי בודד״

בצילום: בקרוב אצל עברי לידר. איתי גורביץ וטל דקל מתחתנים ומקודשים על ידי גל אחובסקי. צילום: ראובן שניידר

אופנה – מגזין אופנה. בקרוב אצל עברי לידר. איתי גורביץ וטל דקל מתחתנים ומקודשים על ידי גל אחובסקי. צילום: ראובן שניידר

הכירו את איתי גורביץ׳. ברזומה שלו תמצאו משרות אופנתיות, כמו כתב אופנה בכיר של מגזין "פנאי פלוס", כתב אופנה של "טיים אאוט תל אביב", עורך ראשי של אתר הבית של ערוץ E! ישראל, מגיש ועורך פינות אופנה ובידור בתחנות רדיו שונות, עריכת מדורי אופנה במגזין אופנה ולייף סטייל גרמני-רוסי, שלל הפקות טלוויזיה ועוד. למרות שמזה שנים רבות שנינו חיים ועובדים את תעשיית האופנה המקומית, נפגשנו ממש לאחרונה, במסגרת תחרות מעצבי שמלות כלה וערב – שיתוף פעולה מרגש בין Efifo – מגזין אופנה, בדי אירופה בע"מ וגואפו בית ספר למקצועות האופנה. בין שלל עיסוקיו, איתי הוא אחד מבעלי ומנהלי בית הספר, לצד בן זוגו – המעצב והמרצה טל דקל.

בצילום: איתי גורביץ עם מלכת יופי במיל׳, קארין עליה. צילום: חגי לאופר

אופנה – מגזין אופנה. ״אופנה ובידור היוו חלק בלתי נפרד מהעיסוק״. איתי גורביץ עם מלכת יופי במיל׳, קארין עליה. צילום: חגי לאופר

רגע לפני שאנחנו יוצאים לדרך, מתוך מטרה לספק לכם, הגולשים, תוכן הכי אופנתי והכי מעניין, ביקשתי מאיתי גורביץ׳ לשתף אתכם ב-10 הרגעים הכי משמעותיים בחייו. כדי שתכירו אותו קצת יותר טוב.

שלום לך, ארץ ישראל.
"העלייה הגדולה מברית המועצות? אני חלק ממנה. אני חלק מאותם בני הנוער שנאלצו, לפתע, להתמודד עם מציאות אחרת, להסתגל למנטליות אחרת, ללמוד שפה שלא דומה לשום דבר אחר. עוד בשלב ההכנות לקראת העלייה, מבלי להבין את משמעות הדבר, הרעיון קסם לי מאוד. ייתכן ולמורה לגיאוגרפיה שהעמידה אותי מול החברים לכיתה, ביקשה להצביע על מיקומה של ישראל על המפה והסבירה לכולם ששם מקומי, היה חלק לעצמת הרצון לברוח".

אני ילד אמיתי.
"בית ספר תיכון. כולם מדברים סביבי. אני שותק. צוחקים. אני שותק. מנסים לתקשר איתי. עיני עגל ודממה מוחלטת מהווים את עיקר התגובות מכיווני. כמה גמגומים בלתי ברורים במבטא מצחיק לא נחשבים. אין שפה. קשה. קשה. וכן, בזמן הזה אני אמור לשרוד את הלימודים בתיכון ואת מבחני הבגרות המאיימים להכריז עליי ככישלון לאומי. ואז זה פתאום קרה. ניצחתי את השפה! הצעה לכתוב בעיתון נוער עירוני הייתה הוכחה ברורה לכך. עכשיו אני ילד אמיתי!"

״מה שסידר לי בהמשך את ג'וב החלומות – כתב אופנה בכיר של מגזין 'פנאי פלוס'. כל פסגה נראיתה לפתע לעוד יעד שפשוט צריך להגיע אליו. גם אם הדרך לא תמיד פשוטה. הדברים פשוט קרו. כך התיישבתי על כיסא העורך הראשי של אתר הבית של ערוץ E! בישראל״

בצילום: איתי גורביץ - 1

אופנה – מגזין אופנה. ״שחקן אני לא אהיה. כנראה גם מעולם לא באמת רציתי״. איתי גורביץ׳

שחקן אני אהיה?
"את הנעורים העברתי בבאר שבע. בלי לפגוע בתושביה ובמעמדה המתחזק של העיר כבירת הנגב, כל מה שעניין אותי אחרי השירות הצבאי הוא לברוח למרכז. תל אביב הייתה היעד הרצוי. תוך כדי הכנות להרשמה ללימודי תקשורת, השתעשעתי ברעיון שכולו במה ומצלמות. כך הגעתי למבחני קבלה בבית הספר למשחק 'בית צבי'. להפתעתי, התקבלתי ואחרי זמן קצר התחלתי לשנן טקסטים של מולייר וצ'כוב ולחלום על ברודוויי. העולם הגדול פתאום הרגיש נגיש ומלטף".

אני סיימתי עם המשחקים.
"מכירים את בני מזל שור העקשנים שלא מוכנים לוותר? אהלן. נעים להכיר. זו הייתה הסיבה, כנראה, בגללה לא ממש קיבלתי את ההחלטה של גרי בילו ז"ל, אז מנהל 'בית צבי', להיפרד ממני אחרי שנתיים של לימודים. במהלך שנה נוספת בבית ספר אחר הבנתי שצדק האיש והודעתי על פרישה. הפעם מרצוני החופשי. שחקן אני לא אהיה. כנראה גם מעולם לא באמת רציתי".

״כולם מדברים סביבי. אני שותק. צוחקים. אני שותק. מנסים לתקשר איתי. עיני עגל ודממה מוחלטת מהווים את עיקר התגובות מכיווני. כמה גמגומים בלתי ברורים במבטא מצחיק לא נחשבים. אין שפה״

בצילום: איתי גורביץ. צילום: שרון בק

אופנה – מגזין אופנה. ״הישג מרשים לאימא פולניה״. איתי גורביץ. צילום: שרון בק

יש קשת בענן.
"עבודות מזדמנות נטולות אחריות ומחויבות. שעות מרובות בים, ברים ומועדונים של העיר הגדולה. אם נתעלם מהעתיד שלא היה ברור באותם הימים, אפשר לומר שתקופה של חוסר וודאות שאחרי פרישה מהלימודים הייתה אחת היפות בחיי. 'בא לך לכתוב קצת לעיתון הקשת?' שאלה אותי חברה באחד הבילויים מתחת לשמש הקיצית של תל אביב. במהרה הפכתי לכתב ראשי ועורך מדורי אופנה, לילה ותרבות של מה שהסתמן באותה התקופה כמגזין מוביל לקהילה הגאה. אז, בעצם, הבנתי שמילים ואני נועדנו לחיות ביחד".

אתה כתב אופנה בכיר.
"אל דאגה. לא אלאה אתכם ברזומה המקצועי שלי. הוא ארוך. ובחלק מהמקרים אף משעמם. אתם יודעים, אנשים חייבים להתפרנס. אך לצד שלל חלטורות ששימחו בעיקר את מנהל הבנק, אופנה ובידור תמיד היוו חלק בלתי נפרד מהעיסוק. תפנית משמעותית הגיעה במהלך עבודה לצידה של העורכת נירית וייס. תחילה ככתב אופנה של מגזין 'טיים אאוט תל אביב', מה שסידר לי בהמשך את ג'וב החלומות – כתב אופנה בכיר של מגזין 'פנאי פלוס'. כל פסגה נראיתה לפתע לעוד יעד שפשוט צריך להגיע אליו. גם אם הדרך לא תמיד פשוטה".

״אחרי ארבע שנים חזרנו הביתה. לא, לא נגמרה לנו הויזה. ותודה לצד האיטלקי של בן זוגי. לא, לא נגמר לנו הכסף. גרמניה דאגה לפרנסה ואף לתקציבים יפים לפיתוח מותג בגדי גברים שהקמנו בברלין״

 

בתמונה: איתי גורביץ ובן זוגו טל דקל. גרמניה. צילום: ג'ניפר אוסבורן - 1

אופנה – מגזין אופנה. ״לפעמים מומלץ לשחק על הדשא של השכן כדי להבין שהדשא שלך נעים יותר". איתי גורביץ ובן זוגו טל דקל. גרמניה. צילום: ג'ניפר אוסבורן

אתה עורך ראשי.
"הדברים פשוט קרו. כך התיישבתי על כיסא העורך הראשי של אתר הבית של ערוץ E! בישראל. הישג מרשים לאימא פולניה תוצרת רוסיה (שלא במקרה אני בנה), שהבינה שפרישה מלימודים וסוף העולם הם שני דברים שונים לחלוטין".

חתונה זה דבר אישי?
"לא כששואלים זוג גייז שמחליטים להצטרף לחתונה ראוותנית שנערכה במצעד הגאווה, במסגרת חגיגות מאה שנה לתל אביב. כי למה למלמל משהו בקשר לזכויות שלנו בחיים, אם אפשר לצעוק זאת מול 100,000 איש וכלי תקשורת ישראלים ובינלאומיים? למה ללחוש לאהובך כי לצידו תרצה לבלות את חייך, אם אפשר לצעוק זאת מול כל העולם? אחלה חוויה. תנסו זאת בבית. למרות דפיקות הלב. למרות רעידות בלתי נשלטות בגוף. למרות דחף לא מוסבר של הדקה התשעים לברוח לאיזה אי בודד".

״כל אחד וילדיו. לשלי קוראים ׳גואפו׳ (GUAPO). ויש לו שני אבות – אנוכי וטל דקל. גואפו נולד במהלך מגורים בגרמניה, אז כמותג אופנה, מה שהתפתח עם חזרה לארץ לבית ספר למקצועות האופנה״

 

בצילום: חתונת המאה. איתי גורביץ וטל דקל שוברים את הכוס. צילום: ראובן שניידר

אופנה – מגזין אופנה. ״למה למלמל משהו בקשר לזכויות שלנו בחיים, אם אפשר לצעוק זאת מול 100,000 איש וכלי תקשורת ישראלים ובינלאומיים״. איתי גורביץ וטל דקל שוברים את הכוס. צילום: ראובן שניידר

הולך אל הלא נודע.
"הרבה גבות הורמו כשתכנית לעזוב הכל בתמורה לכרטיס לכיוון אחד עברה משלב הדיבורים לשלב המעשים. מה? אתם בשיא הקריירה. אתה עורך ראשי של אתר בידור מוכר. בן זוגך מרצה מצטיין ומבוקש לאופנה, מעצב עולה… תעצרו את הכל? שאלות מטרידות חזרו על עצמן שוב ושוב. התשובה, למרות הפחדים שעלו, הייתה כן! סוגרים את הבאסטה, תופסים שלוש מזוודות ונוסעים. בירת גרמניה, ברלין, נבחרה לשמש כיעד לטיול אל הלא נודע".

אין לי ארץ אחרת.
"אחרי ארבע שנים חזרנו הביתה. לא, לא נגמרה לנו הויזה. ותודה לצד האיטלקי של בן זוגי. לא, לא נגמר לנו הכסף. גרמניה דאגה לפרנסה ואף לתקציבים יפים לפיתוח מותג בגדי גברים שהקמנו בברלין. מסתבר שלפעמים מומלץ לשחק על הדשא של השכן כדי להבין שהדשא שלך נעים יותר".

בצילום: איתי גורביץ וטל דקל. צילום: ראובן שניידר

אופנה – מגזין אופנה. ״בן זוגך מרצה מצטיין ומבוקש לאופנה, מעצב עולה… תעצרו את הכל?״ איתי גורביץ וטל דקל. צילום: ראובן שניידר

בייבי נולד. קראנו לו גואפו. "כל אחד וילדיו. לשלי קוראים ׳גואפו׳ (GUAPO). ויש לו שני אבות – אנוכי וטל דקל. ׳גואפו׳ נולד במהלך מגורים בגרמניה, אז כמותג אופנה, מה שהתפתח עם חזרה לארץ לבית ספר למקצועות האופנה. תציצו באינסטוש ובפייסבוש שלנו. נחמד שם".
האינסטוש של ׳גואפו׳: https://www.instagram.com/guapofashion/
הפייסבוק של ׳גואפו׳: https://www.facebook.com/guapofashionschool
המייל של איתי גורביץ: info@guapo-fashion.com

עכשיו, אחרי שהכרנו, כל שנותר לי הוא לאחל לנו בהצלחה ולהבטיח לכם, הגולשים, חוויות חדשות ב-Efifo – מגזין אופנה.


אופנה

הדוגמנית שירה בר מצטרפת לEfifoמגזין אופנה

אפי אליסי, עורך Efifoמגזין אופנה, בחר בשירה בר (Shira Bar), דוגמנית יפיפיה בת 23, כוכבת אינסטגרם ומעצבת בגדי ים כמי שתסקר ותכתוב ב-Efifo על השקות ואירועי אופנה. שירה בר: ״זכות גדולה עבורי לסקר עבור מגזין האופנה האינטרנטי הנחשק״. אפי אליסי: ״שירה בר הופכת להיות מסקרת אירועי האופנה היפה בישראל״

 

בצילום: שירה בר (Shira Bar). צילום: יח״צ 4

אופנהמגזין אופנה – שירה בר (Shira Bar). צילום: יח״צ

מאת מערכת Efifo

שירה בר (Shira Bar), דוגמנית יפיפיה בת ה-23 נכנסה ל-100 המהממות של ׳בלייזר׳ באינסטגרם, ובעצמה מתפעלת חשבון אינסטגרם תוסס שחצה 50k. בנוסף, שירה בר הינה מעצבת אופנת בגדי ים שעיצוביה מגיעים מאג׳נדה חברתית חשובה. קיצר, יש לנו את מסקרת ההשקות והאירועי האופנה היפה בישראל.

 

בצילום: שירה בר (Shira Bar). צילום: יח״צ 2

אופנהמגזין אופנה. שירה בר (Shira Bar). צילום: יח״צ

תגובתה של שירה בר (Shira Bar), המיוצגת בסכונות הדוגמנים והטאלנטים של רונן אור צרפתי: ״למדתי אופנה, אני חיה ונושמת אופנה, בה אני מתאהבת כל פעם מחדש, התרגשתי מהפנייה של אפי אליסי, עורך Efifoמגזין אופנה, שאסקר ואכתוב עבורEfifoמגזין אופנה על השקות ואירועי אופנה.
הבנתי שהנה יש מקום לדיעה האופנתית חברתית שלי. אני עוסקת באופנה כל חיי. למדתי להפריד בין הסטייל האישי שלי לסגנונות אחרים. וכן, אני יכולה לאהוב בגד גם אם אני עצמי לא אסכים ללבוש אותו. (הוא הרי יתאים לים של בחורות אחרות). אז אני כאן. סובייקטיבית ועדיין אובייקטיבית.
את אפי אליסי, עורךEfifoמגזין אופנה, פגשתי לפני מספר חודשים. מהרגע הראשון הבנתי שהוא מיוחד, שונה ואחר. הצטלמתי כדוגמנית להפקת אופנה עבורEfifoמגזין אופנה. זוהי זכות גדולה עבורי לסקר עבור Efifoמגזין אופנה נחשק״.

בצילום: שירה בר (Shira Bar). צילום: יח״צ

אופנהמגזין אופנה. שירה בר (Shira Bar). צילום: יח״צ

אפי אליסי, עורך Efifoמגזין אופנה: ״שירה בר (Shira Bar), אישה חזקה שלא נתנה למחלת האנורקסיה לשנות לה את החיים שתכננה לעצמה. היא ניצחה את האנורקסיה ומגשימה את החלומות שלה. היא דוגמה ומופת לאישה החדשה. אני מעריץ נשים אינטלגנטיות, ורגישות לזולת. נשים שלא פוחדות מעצמן ובטח לא מאחרים. אני מאוד שמח שהנציגה שלEfifoמגזין אופנה בהשקות הנוצצות ובאירועי האופנה תהיה שירה בר (Shira Bar) שהיא גם דוגמנית יפיפיה ואולי הופכת להיות כתבת אירועי האופנה היפה בישראל״.

רוצים להכיר את שירה בר יותר? הנה ראיון שקיימנו איתה לפני מספר חודשים: שירה בר ניצחה את האנרוקסיה

 

בצילום: שירה בר (Shira Bar). צילום: יח״צ

אופנהמגזין אופנה. שירה בר (Shira Bar). צילום: יח״צ

אופנה I מגזין אופנהEfifo

אופנה

אושיות סטייל מסמנות תגליות בתעשיית האופנה

תעשיית ההוט קוטור הישראלית מתפתחת בצעדי ענק ומולידה מדי יום קולות חדשים ומרעננים ״המאיימים״ לכבוש את הפסגה. פנינו לאושיות אופנה וסטייל כדי לברר מי הם השמות הכי נכונים. מיכל פורטמן, מיטל ברונר, לי גרין, מיי גרף, שיראל אברהמי, דקלה שרעבי, מירי בן דוד ליוי מהמרות על: טל כחלון, יסכה זיסקינד, טלי ומריאנה, זויה סנדלר, אליאנה תורג'מן, אייזנשטיין, מושקי רסקין, יהודית חן, יעקב דוק

בתמונה: תצוגת אופנה של ענבל דרור (Inbal Dror). ביוטי סיטי 2017. צילום: גל גולץ (Gal Goltz) - 22

אופנה – מגזין אופנה. בקרוב אצלהם. שמלת כלה של מעצבת העל ענבל דרור שכובשת את העולם הגדול. צילום: גל גולץ

האושיה: מיכל פורטמן
בעלת הבלוג ״מטריושקה״, המתמחה בתחומי האופנה והלייף סטייל, סטייליסטית ואושיית רשת מובילה. שופטת בתחרות מעצבי שמלות כלה וערב צעירים
http://www.portmanmichal.com/

תמונה: שמלת כלה של טל כחלון. צילום : דניאל אלסטר, שיער: לירז אגם, איפור: חן אלקבץ, דוגמנית: לי-מאי יושיע

אופנה – מגזין אופנה. שמלת כלה של טל כחלון. צילום : דניאל אלסטר, שיער: לירז אגם, איפור: חן אלקבץ, דוגמנית: לי-מאי יושיע

הבחירה שלי: טל כחלון
נמקי והסבירי: "היום בנות לא מחכות להצעת נישואין כדי לחפש את שמלת הכלה שלהן. אני, למשל, עוברת על הרבה תמונות של מעצבי שמלות כלה, יש לי כבר לוח השראה משלי. נכון לעכשיו, יש שניים שהצליחו לרגש אותי. לכל אחד מהם יש קו עיצובי ואופי משלו, ולכל אחד מהם יש את הייחודיות שלו. הם מביאים משהו חדש, מרענן, שונה וזה ממש לא מובן מאליו. כמה מהתמונות שלהם שראיתי באינסטגרם, צילמתי מסך ושמרתי לעצמי. וכשאני עושה את זה – זה אומר הרבה".
תנו לי עוד מטל כחלון – אתר: http://www.talkahlon.com, אינסטגרם – tal_kahlon_bridal_couture

 

האושיה: שיראל אברהמי
יזמית אופנה, מייסדת אתר אופנה ״צנועה״
www.shirelavrahami.com

בתמונה: שמלת כלה של יסכה זיסקינד. צילום טל עבודי, סטיילינג: שיראל אברהמי, איפור ושיער: שי הללי זיו

אופנה – מגזין אופנה. שמלת כלה של יסכה זיסקינד. צילום טל עבודי, סטיילינג: שיראל אברהמי, איפור ושיער: שי הללי זיו

הבחירה שלי: יסכה זיסקינד
מעצבת שמלות כלה חרדית מבני ברק.
נמקי והסבירי: "יסכה עובדת עם לקוחות חרדיות שאין להן גישה לאינטרנט לרוב ומנגישה להן את האופנה העולמית לתוך שערי העיר החרדית. לאחרונה, היא הפיקה קטלוג אופנה שפונה גם לחרדיות שנמצאות ברשתות החברתיות, מה שגרם לקהל נוסף להכיר את המעצבת המיוחדת הזו שמתרגמת את אופנת הכלות הטרנדית לאופנת הכלות החרדיות."
תנו לי עוד מיסכה זיסקינד: פייסבוק – Yisca ziskind

 

האושיה: דקלה שרעבי
מאפרת כלות וערב מקצועית, זוכת פרס אוסקר ישראלי לשנת 2013
http://www.diklasharabi.com/

שמלות כלה של טלי ומריאנה. צילום: דניאל אלסטר, efifo, שמלת כלה

אופנה – מגזין אופנה. שמלת כלה של טלי ומריאנה. צילום: דניאל אלסטר

הבחירה שלי: טלי ומריאנה
נמקי והסבירי: "הן שתי מעצבות אופנה. זאת אומרת, שני מוחות, שתי אמניות. כשאני מסתכלת על העבודות שלהן, אני מרגישה שיש פה משהו חדשני, עדכני, משהו שלא רואים אצל כולם. אני גם מאוד מתחברת לסגנון העיצובי שלהן – שילוב בין אופנת עבר לאופנה עכשווית".
תנו לי עוד מטלי ומריאנה: www.taliandmarianna.com

 

האושיה: עינת רוטפוס
מייסדת גילדת המעצבים הישראלית
http://designersguild.co.il/

בתמונה: חולצה ושמלה של אלינה. צילום: מני פל

אופנה – מגזין אופנה. חולצה ושמלה של אלינה. צילום: מני פל

בצילום: ז׳קט של זויה סנדלר, חולצה של אלינה. צילום: מני פל

אופנה – מגזין אופנה. ז׳קט של זויה סנדלר, חולצה של אלינה. צילום: מני פל

הבחירה שלי: זויה סנדלר, אליאנה תורג'מן
נמקי והסבירי: "לא פשוט לבחור במעצב אחד. אז בחרתי בשתי מעצבות אופנה, בגלל הסגנונות השונים. אליאנה מתמקדת בעיצוב אופנה קלאסי, בהתאמה מושלמת לגוף שמדגישים את הנשיות. עיצובי האופנה שלה מתמקדים בנשים גבוהות ודקיקות והופכים אותן לעדינות יותר. זויה, מצד שני, מוסיפה טוויסטים אוונגרדיים לעיצובי האופנה שלה. הן מבחינת גזרות שונות, כמו א-סימטרי ותפוח, והן מבחינת משחקים בלתי שגרתיים עם בדים, כמו שילוב בין קטיפה לטול. זויה שוברת מוסכמות, וזה מתבטא, למשל, באאוטפיט לערב שבנוי סביב מכנסיים. יש לה אוברול עם שובל מאחורה שהיא כבר שוקלת לעשות בלבן כאלטרנטיבה לשמלת כלה. מה שמשותף לשתי מעצבות האופנה האלה זו הקפדה על תפירה איכותית וחשיבה תמידית על הלקוחה".
תנו לי עוד מזויה סנדלר: פייסבוק – zoya.sandler.fashion
תנו לי עוד מאליאנה תורג'מן: אינסטגרם – eliana.fashion.studio, פייסבוק – ElianaStudioFashion
*ניתן למצוא אותן גם בחנות גילדת המעצבים בדיזינגוף סנטר שער 6 בנין ב'

 

האושיה: לי גרין
סטייליסטית ובלוגרית אופנה
http://wantstobeafashionista.blogspot.co.il

בתמונה: שמלת כלה של יעקב דוק. צילום: שחף מרגלית

אופנה – מגזין אופנה. שמלת כלה של יעקב דוק. צילום: שחף מרגלית

הבחירה שלי: יעקב דוק
מעצב שמלות כלה וערב
נמקי והסבירי: "יעקב דוק הכין עבורי את כל השמלות לאירוע בר המצווה הקודם שלנו. נחשפתי לעבודה מדויקת, סבלנות והקשבה יוצאות דופן. העיצובים שלו מיוחדים ולא שגרתיים. מלבד לקוחות ישראליות, מגיעות אליו לסטודיו ברחוב דיזנגוף בתל אביב המון כלות מחו״ל, בין היתר מצרפת, שנהנות מהשפה המשותפת – החל בבחירת בדים וכלה באריזת השמלות שנשלחות אליהן עד הבית".
תנו לי עוד מיעקב דוק: http://www.jacobdouk.co.il/

 

האושיה: מיטל ברונר
סטייליסטית אישית, מרצה ומפיקת אופנה

הבחירה שלי: אייזנשטיין
נמקי והסבירי: "אייזנשטייין בעיניי מדהימות. מלאות בשיק וגלאם אין סופי. הכי לא חתונת קצפות, מדויקות, הולכות על גזרות אלטרנטיביות. אם זה אוברולים, שני חלקים ולאו דווקא שמלות. בעבודה שלהן ניכר שימוש במגוון רחב של בדים – פייטים, פרנזים, טאפט ועוד, מה שיוצר מבחר מגוון רחב של גזרות ושילובים, אבל יחד עם זאת יש מסגרת אחת ברורה: אורבני, ניו יורק שיק אמיתי. בקלות הייתי נוסעת ומתחתנת עם אוברול שלהן בסיטי הול במנהטן".
תנו לי עוד מאיינשטיין: פייסבוק – Eisen.Stein.Fashion, אינסטגרם – eisen_stein

 

האושיה: מיי גרף
סטייליסטית ובלוגרית אופנה
http://www.maywearit.com/

בצילום: שמלת ערב של דנה מליק. צילום: אפרת וייסמן

אופנה – מגזין אופנה. שמלת ערב של דנה מליק. צילום: אפרת וייסמן

הבחירה שלי: דנה מליק למותג NUMA
נמקי והסבירי: "היא מצליחה לעצב שמלות ערב לנשים במגוון רחב מאוד של מידות בלי ליפול לבנאליות ולמה ש'מקובל' לעצב לנשים במידות גדולות, ולהישאר בו זמנית אופנתית, שיקית וגם מחמיאה לגוף הנשי על כל צורותיו".
תנו לי עוד מנומה: פייסבוק – NUMAFASHION, אינסטגרם – numafashion

 

האושיה: מירי בן דוד ליוי
עיתונאית ובלוגרית אופנה, בעלת בלוג ״החצאית״
http://mirilivi.com/

בצילום: שמלת כלה של מושקי רסקין. צילום: יחזקאל איטקין

אופנה – מגזין אופנה. שמלת כלה של מושקי רסקין. צילום: יחזקאל איטקין

הבחירה שלי: מושקי רסקין, יהודית חן
נמקי והסבירי: "בחרתי בשתי מעצבות שונות מהמגזר שלי, המגזר הדתי. מושקי רסקין מצליחה לשלב בין קו עיצובי צנוע לסטייל וטרנדיות. יש לה קו מאוד אצילי כשהשמירה על גדרי הצניעות רק מאצילה את העיצובים. אני רואה בסגנון שלה הרבה אלמנטים אירופאיים, כל כלה שלה היא כמו נסיכה מאגדות. כל זה מגיע בשילוב של עבודה איכותית ומחירים מאוד סבירים. את יהודית חן בחרתי מאותה הסיבה, ובזכות התפירה ברמת הוט קוטור. יהודית היא גם כמו התופרות של פעם, לא מתעסקת בשיווק, אפילו אין לה אינסטגרם. מגיעים אליה מפה לאוזן וזה עובד. כלות מעידות שהיא מכילה את הלחצים והמתחים שלהן באופן יוצא דופן".
תנו לי עוד ממושקי רסקין: אינסטגרם – mushkiraskin, פייסבוק – mushkismalotkalah
תנו לי עוד מיהודית חן: כמו שנאמר, יהודית מתמקדת בשיווק בסגנון של פעם – מפה לאוזן.

בצילום: שמלת כלה של יהודית חן. צילום: יוסי שחר

אופנה – מגזין אופנה. שמלת כלה של יהודית חןצילום: יוסי שחר

מאת: אפי אליסי
עורך אחראי, Efifo  מגזין אופנה
http://efifo.co.il/
Efifo – בית של האופנה בישראל
אופנה I מגזין אופנהEfifo

אופנה

Efifoאופנה I מגזין אופנהFashion Magazine

Efifo מגזין אופנה ישראלי המשמש במה איכותית לדור החדש של האופנה בישראל. מעצבי אופנה, צלמי אופנה, סטודנטים ובוגרי אקדמיות לאופנה ובתי ספר לצילום אופנהEfifo מגזין אופנה שיקי, רענן, בועט, מפתיע ופורץ גבולות.Efifo מגזין אופנה מוקדש כולו לאופנה –  הפקות אופנה של הכישרונות הגדולים בתעשיית האופנה הישראלית המתפתחת, ראיונות עם מעצבי אופנה ומכתיבי אופנה, יוצרים וכוכבים. Efifo מגזין אופנה ששם לו למטרה קודם כול לקדם ולפתח כישרונות צעירים, נועזים, בועטים ותוססים מתחומי האופנה והצילום בישראל. האתר הוקם מתוך צורך עמוק ואמיתי של דור חדש בתעשיית האופנה והצילום, המבקש במה להשמיע מעליה את קולו הרם, הברור והמחדש. Efifo מגזין אופנה יוזם ותורם למען התפתחות וחדשנות של עולם האופנה בישראל עם דגש מיוחד על קהילת המעצבים/ות, הצלמים/ות, הדוגמנים/יות והסטייליסטים/יות, מעצבי השיער ואנשי האיפור.

אפי אליסי. עורך אחראי, Efifo  מגזין אופנה

עורך Efifo  מגזין אופנה  ומייסדו, אפי אליסי, מביא איתו שנים ארוכות של עשייה וניסיון רב במרחבי התקשורת, האופנה והאמנות –  ככותב, כמעצב וכעורך אופנה. אפי אליסי החל את דרכו המקצועית בניו יורק, שם עבד ויצר עם צלמי אופנה מובילים כדיוויד לה שאפל שהיה תקופת מה בן זוגו, ונאן גולדין שאף צילמה אותו יחד עם צלמי אופנה נוספים לספרי צילום שפורסמו. הפורטרטים שלו מופיעים ב-Moma ובגלריות בלונדון.

אפי אליסי, צילום: נאן גולדין

אופנה – מגזין אופנה. אפי אליסי, ניו יורק 1991, צילום: Nan Goldin

אפי אליסי למד אמנות עיצוב, צייר במשך שנים ארוכות ואף מכר את יצירותיו לאספני אמנות בניו יורק. (אנקדוטה: ערב אחד נשלחה אליו לימוזינה ארוכה מטעמו של אספן אמנות ידוע שהביאה אותו אל טירה מסתורית בה התגורר האספן. אליסי לא פגש בו מעולם. העוזר האישי של אותו אספן הכניס אותו לחדר שבו אפסן האספן את העבודות, והגיש לו צ׳ק מכובד בעבור שתי יצירות שרכש האספן האלמוני).

אפי אליסי הביא לארץ את מגזין Cosmopolitan ועיצב את הפורמט הישראלי הראשון של המגזין, בצמוד לשלוחה המרכזית של "קוסמופולטן" האמריקאי. הפורמט הישראלי שעיצב זכה לשבחים מהשלוחה המרכזית האמריקאית. משם עבר למגזין "את", ובמשך חמש שנים היה הארטדירקטור של המגזין והביא את "את" לשיאים חדשים. עיקר התמחותו היתה עריכה של כתבות אופנה. במהלך השנים ב"את" שיתף פעולה עם צמרת אנשי תעשיית האופנה, צלמי האופנה והסטייליסטים המובילים בישראל.

אתר תרבות, אופנה וסטייל

אפי אליסי, עורך אחראי. Efifo מגזין אופנה

בנוסף עסק אפי אליסי בכתיבה עיתונאית בעיתון "מעריב", שם ראיין וכתב כתבות רוחב עם יהודה לוייפתח קליין, טום קשתי, שיר אלמליח, אדיר גץ ומיכל ינאי. כל הכתבות זכו לשער במוספי התרבות בהם פורסמו. אפי אליסי מביא איתו ניסיון מקצועי רב בתחום האופנה, ומקדיש חלק ניכר מזמנו לקידום דור העתיד של עולם האופנה הישראלי. הוא רואה בכך אג׳נדה ושליחות. לאפי ולבן זוגו יריב, שותפו לחיים ולעשייה מעל שני עשורים, שני ילדים: רואי ויאן.

אופנה I מגזין אופנהEfifo

Art, art school, Artists, contemporary art, Design, dress, EFIFO, efifo fashion, Fashion Design, Fashion Designer, fashion school, fashion trends, Gallery, Hair style, magazine art, Makeup, MEN FASHION, Men Suit, MEN WEAR, pants, photography, photography school, styling, Stylist, Visual Arts, Wedding Dress, Woman Fashion, WOMEN FASHION, Women Makeup, Women Wear, male model, Fashion, Style, Trend, body, Color, Passion, mystery, dream, weakness, beauty, love, compassion, power. Woman, Photography, Makeup, Model אופנת גברים, אופנה, אתר אופנה, מגזין אופנה, אופנת נשים, איפור, אמנים, אמנות, אמנות חזותית, אמנות עכשווית, בגדי גברים, בגדי נשים, בית ספר לאופנה, EFIFO בית ספר לאמנות, בית ספר לצילום, גברים, גלריה, חליפה, חצאית, טיפוח, טרנדים, מגזין אופנה, מגזין אמנות, מוזיאון, מכנסיים, סטייל, עיצוב, עיצוב שיער לנשים, פיסול, ציור, צילום, שמלה, שמלת כלה, חצאית מיני, נעלי עקב, טרנדים, טרנדים חמים, טרנדים באופנה

הכוכבים מצטלמים לEfifoאופנה I מגזין אופנהFashion Magazine

שגיא ברייטנר, אופנה, מגזין אופנה, Efifo, Fashion, Fashion Magazine, אתר אופנה - 3

אופנהמגזין אופנה. שגיא ברייטנר

יונתן בשן, מור פולנוהר, אופנה, מגזין אופנה, Efifo, Fashion, Fashion Magazine, אתר אופנה - 1

אופנה – מגזין אופנה. יונתן בשן, מור פולנוהר

אליאנה תדהר, אופנה, מגזין אופנה, Efifo, Fashion, Fashion Magazine, אתר אופנה - 1

אופנהמגזין אופנה. אליאנה תדהר

אריאל מורטמן, תמר עמית יוסף, אופנה, מגזין אופנה, Efifo, Fashion, Fashion Magazine, אתר אופנה - 1

אופנהמגזין אופנה. אריאל מורטמן, תמר עמית יוסף

דורון ביטון וקטריקס, אופנה, מגזין אופנה, Efifo, Fashion, Fashion Magazine, אתר אופנה - 3

אופנהמגזין אופנה. דורון ביטון וקטריקס

גלית גיאת, אופנה, מגזין אופנה, Efifo, Fashion, Fashion Magazine, אתר אופנה - 1

אופנהמגזין אופנה. גלית גיאת

גיא זוארץ, אופנה, מגזין אופנה, Efifo, Fashion, Fashion Magazine, אתר אופנה - 1

אופנהמגזין אופנה. גיא זוארץ

Image of a share button

אין תגובות

השאר תגובה