מוות, מין, מגדר, הומו, אירוטי

0 פורסם על ידי - 07/04/2015 - אמנות

טאבו, שיח, הומוסקסואליות, מוות, מיניות, מגדר, אירוטיקה, מותר, אסור, בועז ארד, לאה גולדה הולטרמן, דנה גילרמן, אורי גרשוני, בועז טל, גיל יפמן, זיו קורן ועדי שמעוני, בר זלי, עמר בן צבי, חנה שביב, גוסטב קורבה

1858 - בין מותר לטאבו -1

אורי גרשוני. מר קרונאגל במבי bedded 2009

1858 – בין מותר לטאבו

מבט גברי וארוטי על גבר אחר והומוסקסואליות בחברה החרדית. בועז ארד, לאה גולדה הולטרמן, דנה גילרמן, אורי גרשוני, בועז טל, גיל יפמן, זיו קורן ועדי שמעוני בתערוכה הבוחנת את גבולות הטאבו והשיח של החברה הישראלית. מין, מיניות, מגדר, מחלה, מוות, המותר והאסור

מאת: מערכת המגזין

 

1858 - בין מותר לטאבו -5

דנה גילרמן. מקור העולם. (אחרי גוסטב קורבה ) 2004

האמנים המציגים: בועז ארד, לאה גולדה הולטרמן, דנה גילרמן, אורי גרשוני, בועז טל, גיל יפמן, זיו קורן ועדי שמעוני.
פתיחה: 16.4.15
אוצרים: בר זלי, עמר בן צבי. בהנחיית חנה שביב

בתערוכה, מציג אורי גרשוני מבט גברי וארוטי על גבר אחר, דרך הצגת אקטים מיניים. לאה גולדה הולטרמן  מהרהרת בהומוסקסואליות בחברה החרדית. עדי שמעוני, חושף בפנינו את המוסתר והמוחבא, את היחס האמביוולנטי בין הפנטזיה לסיוט. בועז ארד עוסק בנושא השואה בדרך של הומור וגיחוך. בצילומיו של בועז טל מסדרת "סרטן השד" הוא עוסק בצלקות הפיזיות והנפשיות של נשים, לאחר התמודדותן עם כריתת השד. דנה גילרמן מציגה בעבודת וידאו, גרסה משלה לציור "מקור העולם" של גוסטב קורבה באמצעות הצגת הווסת הנשית, מתנגדת למבט הגברי המחפיץ והמדיר נשים. גיל יפמן מציב אובייקטים הפולשים לחלל הגלריה ומעלה שאלות על גוף, מגדר ומיניות.

1858 - בין מותר לטאבו -3

בועז ארד. אני היטלר. וידאו 2008

בשנת 1858 הציג הצלם הבריטי גוסטב ריילנדר את עבודתו The Two Ways of Life. הצילום עורר מחלוקת רבה בקרב באי התערוכה. היצירה מציגה את שני האופנים בהם ניתן לחיות, הטוב והרע, המותר והחטא. התצלום נתפס כפרובוקטיבי, המכיל עירום נשי בוטה. התוכן השנוי במחלוקת הביא להצגת העבודה תוך כדי כיסוי חלקה השמאלי, שהציג את הנחשב אסור ומשחית. על הצופה, שרצה לצפות בחלק השמאלי של היצירה, היה להסית את הוילון.

1858 - בין מותר לטאבו -2

זיו קורן. הפיגוע בקו 5, תל אביב, אוקטובר 1994

גם באמנות הישראלית ישנם מקרים בהם עוררה עבודה ביקורת ופולמוס. דוגמא בולטת הוא הצלם מיכה קירשנר שלא אחת הביא עליו ביקורת. במקרה אחד בשנת 1982, פירסם בעיתון 'מוניטין' את "דיוקן יונה וולך", בעקבות השיר "תפילין", בו נראית וולך ישובה ולידה גבר עירום וידו כרוכה בתפלין. גם 20 שנה אחרי הפרסום הראשוני צונזר הצילום בתערוכה אחרת, באותם טיעונים, של פגיעה ברגשות הציבור.

1858 - בין מותר לטאבו -7

בועז טל. דיוקן של לוחמת 1998

חנה שביב: "התערוכה נאצרה ע"י שני סטודנטים משנה בקורס לאוצרות בהנחייתי. נושא התערוכה נבחר ע"י הסטודנטים שעברו תהליך ארוך ומורכב עד לצורתה הנוכחית.  התערוכה מורכבת מצילום, וידאו ופיסול. הסטודנטים כתבו את הטקסטים ומעורבים בכל שלבי ההפקה. מטרת שעור האוצרות, המיועד לסטודנטים משנה ג' ו ד' במחלקה לצילום מדיה וקולנוע, ליצור פתח לעניין בחברה ועשייה אמנותית וחברתית, לפתח סקרנות אקטיבית לגבי הנעשה באמנות ובחברה בארץ ובעולם ולעודד חשיבה יוצרת לצד חשיבה אקדמית, כתיבה ופיתוח תהליכים אוצרותיים".

1858 - בין מותר לטאבו -4

עדי שמעוני, ללא כותרת ,2009

נעילה: 10.5.15
הגלריה ע"ש מורל דרפלר במרכז האקדמי ויצו חיפה
רח' הגנים 21, המושבה הגרמנית, חיפה. טל. 04/8562540  א' – ה' 10:00 – 17:0
 

 

"ההגדרה של המותר ושל הטאבו היא חברתית, תלוית קבוצה, זמן וקונטקסט"

מאת: עמר בן צבי, בר זלי, אוצרים

המלכה ויקטוריה משכה באמרת שמלתה ושלחה את ידה למעקה המדרגות, מטפסת בהתרגשות לעבר חדר התצוגה. שנה לפני ביקורה, ב-1857, הציג לראשונה במנצ'סטר גוסטב ריילנדר (Rajlander) את The Two Ways of Life, היצירה אותה באה לראות. צילום המונטאז' הורכב במשך שישה שבועות מ-32 צילומים וחשיפות ועורר מחלוקת רבה בקרב באי התערוכה. היצירה מציגה את שני האופנים בהם ניתן לחיות, הטוב והרע, המותר והחטא. בצידה הימני של התמונה הוצגה הדרך החיובית: דמויות המייצגות דת, תעשייה, חיי משפחה ומעשים טובים; בעוד בצידה השמאלי של התמונה מוצגת הדרך האסורה ובה דמויות המייצגות חיי בטלה, נהנתנות, זנות, פריצות והימורים. התצלום נתפס כפרובוקטיבי, המכיל עירום נשי מובהק ובוטה. התוכן השנוי במחלוקת הביא להצגת העבודה תוך כדי כיסוי חלקה השמאלי, שהציג את האסור והמשחית. על הצופה, שהיה מעונין לצפות בחלק השמאלי של היצירה, היה להסיתו את הוילון. ביקורה של המלכה ויקטוריה, שאף רכשה עותק של העבודה כמתנה לנסיך אלברט, נתן מעמד ולגיטימיות לעבודה של ריילנדר, ובכך חדלה מלהיות מוקצה.

לטענת פוקו (Foucault), במהלך המאה ה-19 נוצר דיכוי גדול ביחס לדיון על מיניות בהשוואה למאות הקודמות. ההדחקה הגדולה הובילה למערכת שלמה של איסורים וקודי התנהגות הקשורים במין והעדפות מיניות. בדומה ליצירתו של רינלנדר, תשוקות ומאווים "כוסו בוילון" והוכנסו לחשיכה. האיסור והמידור יצרו תשוקה גדולה יותר, בעוד עיסוק גלוי ודיבור על מיניות הפכו לטאבו. הצילום  ללא כותרת,2009 (בו נראה קרנף) של עדי שמעוני, הפותח את התערוכה, מציג את הטאבו הזה. הדבר האסור שהיה חבוי בחשכה, "המפלצת", מגיח מן העלטה להתעמת איתנו. קרן קרנף מרוסקת לאבקה, נמצאת בשימוש פולחני להגברת אונות גברית. קרניו של קרנף זה מציגות דואליות לגבי יכולתה של הקרן לספק את האונות המצופה ממנה, בולטת בחוסר אונותה.

ריילנדר לא היה הצלם האחרון שייצר התנגדות בעבודותיו. בשנת 1989 הוצגה תערוכת היחיד הנודדת של הצלם רוברט מייפלת'ורפ (Mapplethorpe). הדימויים שהקציפו את המתנגדים היו בעלי תוכן הומו-ארוטי וסאדו-מזוכיסטי; בפרט דיוקן עצמי של מייפלת'ורפ עם ידית מגלב מוכנס בפי הטבעת שלו. התערבות נציגים מהקונגרס האמריקאי וארגונים שמרניים ודתיים, כגון התאחדות המשפחה האמריקנית, טענו כי התערוכה היא "לא יותר מאשר הצגה סנסציונית של חומר שעלול להיות מגונה". התערבות זו הביאה לביטול הצגת התערוכה בגלריית קורקורן לאומנות בוושינגטון, שם הייתה אמורה להציג בקיץ של אותה השנה. תקרית זאת עוררה מחלוקת רבה בעולם האמנות והעלתה שאלות ביחס לחופש הביטוי של היוצר, כגון: מהי אמנות? מה  מגדיר אותה? ומה ראוי להיות תלוי על קירות המוזיאון.

1858 - בין מותר לטאבו

אורי גרשוני. מר קרוננאגל במבי 2009

הן ריילנדר והן מייפלת'ורפ פתחו דרך חדשה לצלמים, אשר חיפשו מקום למאווים, למיניות, להוויה ולרצונות שלהם. עבודתם אפשרה מקום בעולם האמנות גם למיניות מוחצנת, מיניות הומוסקסואלית ומיניות המציגה צדדים היכולים להתפס כפטישיסטים. אורי גרשוני, בדומה למייפלת'ורפ, מציג מבט גברי וארוטי על גבר אחר. בצילום Mr. Kronnagel (Bambi), Bedded מצולם גבר עירום פסוק רגלים, שוכב על מזרן חשוף על רצפה, מענג את עצמו. בדומה לציורים של אגון שילה (Schiele) מראשית המאה, המתארים מושאי תשוקה נשיים באקט של אוננות (שילה נשפט עליהם בגין הצגת ציורים אירוטיים במקום שבו קטינים יכולים לראותם). יתרה מכך, יש ביצירתו של שילה התייחסות לגבר כמושא תשוקה בעיינים גבריות (בעיקר בפורטרטים העצמיים שלו). נקודת מבט זו, של גבר על גבר, נתפסה בראשית המאה ה-20 כחריגה מאוד ולא נורמטיבית.  כמאה שנה עברו מאז צייר שילה נשים מאוננות ועירום גברי, אך האם חדלו אלה מלהיות לא מקובלים כיום?

לטענת פוקו, הגדרתו של אדם על פי מיניותו החלה ממוסדת רק במאה ה-19. יחסים חד מיניים נחשבו לדבר שונה וחריג מתוקף היותם מערערים את ההגדרה של המבנה החברתי המקובל. בזרמים מסוימים בנצרות, באיסלם וביהדות יחסים חד מיניים נחשבים לאיסור, ייהרג ובל יעבור. ע"פ ההלכה היהודית חל איסור משכב זכר ודינו מוות בסקילה. לאה גולדה הולטרמן, מציגה בעבודותיה מבט אחר על גברים דתיים-חרדיים. הולטרמן מציגה אותם כמושא תשוקה ומודל יופי נשי. היא מהרהרת באיסור משכב זכר ועל הומוסקסואליות בחברה הדתית. בעוד הולטרמן מציגה מיניות יותר מסוייגת או מסתתרת (הדמות במסכה הוורודה), גרשוני מציג מיניות מובחנת ומופגנת. הוא מכריח את הצופה להתמודד עם המיניות באופן גלוי ביותר ואף מערב אותו כצופה פעיל באקט המיני עצמו. בשני המקרים, נותנים האמנים והיצירות מקום ולגיטימות בעצם הצגת הדברים.

1858 - בין מותר לטאבו -6

בועז ארד. i hitler. 2008 ווידאו

הציבור בישראל חי במציאות בה המוות נוכח בכל מקום. הסכסוך הישראלי-פלסטינאי גובה את מחיריו בכל יום, ומעגל השכול נוגע כמעט בכולם. ניתן לומר כי החברה בישראל חיה במצב של דחק מתמיד. באוקטובר 1994 התרחש, באוטובוס "דן" קו 5 ברחוב דיזנגוף בתל אביב, "פיגוע רב נפגעים" ראשון מסוגו. זיו קורן צילם את האוטובוס לאחר הפיצוץ: גופות הנהג והנוסעים הפזורות, כתמי הדם וחלקי האוטובוס המפוצח שהתפזרו לכל עבר. הצילום התפרסם בכלי התקשורת השונים וזעזע את הצופים. ללא צנזורה ובתיווך ישיר שיקף קורן את מציאות אותו היום כפשוטה. הועלתה ביקורת גדולה ביחס לאופן בו הוצגו גופות האנשים והזוועות בצורה ישירה כל כך. לאחר אותו אירוע הוחלט שתמונות שתפורסמנה תהיינה כאלה שלא יציגו את הדברים באופן ישיר כל כך, או שתעבורנה צנזורה באמצעות טשטוש, בכדי לאפשר לציבור לקבל אותן, מבלי זעזוע. ההצגה הבלתי אמצעית של קורן מעלה שאלות אתיות ביחס לצילום ולתפקידו כמתווך מציאות. יותר מכך, עולות שאלותבדבר הגבולות שלנו כצופים, עד כמה אנחנו מוכנים לקבל את המציאות, ומה מותר להראות לנו. סוזאן סונטאג (Susan Sontag) טוענת כי "ייצוגי מלחמה וגופות פגועות הם ישירים יותר כאשר מדובר במקומות ובאנשים רחוקים, ולפיכך מועטים הסיכויים שיהיו מוכרים. כאשר הנושאים קרובים יותר לביתנו, מצפים מהצלם לנהוג בצנעה רבה יותר…ככל שהמקום מרוחק או אקזוטי יותר, גדל הסיכוי שייזכו אותנו בתמונה חזותית מלאה של המתים והגוססים". מוסיפה על כך חוקרת התקשורת פרופ' ברבי זליזר (Barbie Zelizer) כי "טעם טוב או פגיעה במורל הלאומי גם הם חלק מהשיקולים הקשורים בהצגת תמונות המתים 'שלנו' ".

סביר להניח כי אירועי השואה הינם מהאירועים האנושיים המשמעותיים ביותר במאה ה-20. כעם, כחברה וכמדינה, השואה מלווה ומוזכרת לא אחת כטראומה וכצלקת. בועז ארד מתעסק לאורך השנים בטראומה זו, אך בדרך של הומור וגיחוך. בדרך זו הוא מנסה לייצר מהלך שיש בו משום הריפוי שבצחוק, מהלך טרפויתי להתמודדות עם הטראומה הגדולה – גדולה כל כך עד כדי חוסר מסוגלות לגעת בה. בעבודות הוידאו שלו מתעסק ארד בדמותו של היטלר בדרכים של הומור ושעשוע ומגחך את המוקצה. העיסוק בשואה היה בעבר מודחק ומודר מהשיח הציבורי, מה שהפך לא אחת את הדברים לאיומים עוד יותר. ארד מנסה במעין מנגנון פיצוי לקפוץ מעל מכשלת הטראומה המודחקת. לא זאת בלבד שהוא מתעסק בטראומה על ידי הנכחתה, הוא אף מדלג בקלילות ישר לשלב בו הוא צוחק על המת. הצופה מקבל הזמנה להתמודד עם השד, שהוחזק בחדרי חדרים, עם חיוך.

הצילום של בועז טל, "דיוקן של לוחמת", הוא דוגמא אחרת לריפוי שבהנכחה. טל דואג להנכיח באופן מוצהר את הצלקת, הפיזית והנפשית. עיסוקו החלוצי כגבר העוסק בגוף נשי אחרי התמודדות עם מחלת סרטן השד, הביא להתמודדות חברתית חדשה. קרן, חולת סרטן כרותת שד, עירומה, שוכבת באופן המאזכר יצירות מתולדות האמנות העוסקות באישה כסמל יופי. הוא אינו מנסה להסתיר את הצלקת הנמצאת במקום בו היה פעם שד, אלא להפך. היא מוצגת באופן אגבי ואינה מקבלת חשיבות יתרה. האישה מוצגת עדיין כסמל של יופי, נוח לה עם גופה הפגוע והיא מחייכת לעבר הצופה. טל מציג את הצלקת, אשר מקובל להחביא, באופן גלוי וישיר. כך, חוסר הנוחות ותחושות האשמה, מועברות אל הצופה ומשתפות אותו. המצולמת עוברת יחד עם טל תהליך של טיפול וריפוי מן המחלה אשר "לקחה" ממנה את ייצוג נשיותה, וכעת הוא מחזיר לה את תחושת הנשיות דרך התרסה מול "המקובל" ו"הנורמטיבי" – המעדיף את החבאת הצלקת ובושת האישה. 

כל מה שמורחק מן הגוף, מוצא ממנו כהפרשה והופך ל"אחר", נחשב לבזות. רוק, דם, חלב, שתן, צואה, דמעות ליחה וכיו"ב נחשבים טמא. בספירת ההפרשות מן הגוף, מספרן גבוה אצל נשים מאשר אצל גברים. כל הדתות מפרידות בשם הטומאה את האישה מן הגבר, ומותירות לגבר זכויות הנלקחות בשם הטומאה מהנשים. בעוד שלזרע הנפלט החוצה מגוף הגבר אין מעמד של טומאה, לווסת יש ויש. בחברות רבות איסור וההמנעות מפני הטמאות מהווסת אינם פחות מחמירים מאיסור גילוי עריות עם האם. עבודת הווידאו  The Origion of the World (After Gustave Courbet) של דנה גילרמן מאמתת אותנו מול הטומאה. היא מנכסת את הציור האייקוני והשערורייתי של הצייר גוסטב קורבה (Courbet), מקור העולם, המתאר תקריב של איבר מין של אישה השוכבת פסוקת רגליים אל מול הצופה. קורבה צייר את הציור בהזמנה של שליט תורכי לחדר השינה שלו, למטרת התענגות ארוטיות. המבט ביצירה המקורית הוא מבט גברי על הגוף הנשי כאובייקט. גילרמן מנפישה את הציור וגורמת לו לדמם את הוסת. הגוף חדל מלהיות סביל למבט הגברי ומתריס כנגד הצופה המתבונן. ע"י הנפשת היצירה הקנונית מותחת גילרמן ביקורת בשני אופנים – היא מתנגדת למסורת ארוכת שנים המתייחסת לאישה כאובייקט מיני, הסביל למבט הגברי המתבונן; כמו כן, היא קוראת תיגר על הקונבנציה החברתית הרואה בתכונותיה הביולוגיות של האישה עילה לנידוי וביזוי.

גם בעבודותיו של גיל יפמן Circulations (detail – blood drops) ישנה התמודדות עם הבזוי שבגוף,  עם השואף להגדיר אותו. טיפות דם ענקיות חודרות לחלל המסדרון, חוסמות אותו, ומאלצות את הצופה להמנע מהן ("ללכת בין הטיפות") ,או לבוא עמן במגע. מה שיכול להקרא כטיפות דם של ווסת יכול להיחשב כטמא. על הצופה להתחכך במגע ישיר במוקצה. הייצוג לאורגני ולפיזי יכול להיות גם ייצוג למגדיר. כשם שניתן לתהות להגדרה המגדרית הקלאסית שנגזרת מהווסת כנשית, ניתן לראות בטיפות אלה גם ייצוג לשק אשכים דווקא, כייצוג לגברי, ולתהות האם ישנה הפרדה אמיתית בייצוגים. אולי ישנה דווקא האחדה במגדר? מי קובע היכן מתחיל מגדר אחד והיכן מסתיים האחר? והאם המגדר הוא זה שצריך לקבוע עבורנו את מהלך חיינו?

בצילומו של ריילנדר הוא קבע את עצמו פעמיים, כמתלבט או כמייצג את הטוב ואת הרע. ניתן לתהות לפשר ההצגה האמביוולנטית או הדואלית הזו. ניתן לקרוא את הייצוג הריילאנדרי כייצוג לאדם, לנפשו, לגופו, למאוויו. בכל אחד מאתנו יכול להיות מן הצד הימני ומן הצד השמאלי; כנראה כי בכל אחד מאיתנו יש משניהם. ההגדרה של המותר ושל הטאבו היא חברתית, תלוית קבוצה, זמן וקונטקסט. כשם שניתן להגדיר או לבחון חברה על פי מנהגיה, ניתן לבחון ולהגדיר חברה על פי איסוריה.

אוצרים: עמר בן צבי, בר זלי

 

טאבו, שיח, הומוסקסואליות, מוות, מיניות, מגדר, אירוטיקה, מותר, אסור, בועז ארד, לאה גולדה הולטרמן, דנה גילרמן, אורי גרשוני, בועז טל, גיל יפמן, זיו קורן ועדי שמעוני, בר זלי, עמר בן צבי, חנה שביב, גוסטב קורבה

 

 

Image of a share button

אין תגובות

השאר תגובה