מוזיאון ארץ ישראל

0 פורסם על ידי - 05/10/2014 - אמנות

כזה עוד לא היה. כל האמנות של ישראל בדף אחד. מאות אמנים מהארץ ומהעולם מציגים בעשרות רבות של תערוכות חדשות המוצגות במוזיאונים ובגלריות ברחבי המדינה. סקירת ענק

 

עבודה של מריו סנטה מריה

מריו סנטה מריה. ME,ME, MIRROR . גלריית חוף הריביירה, בת ים

 

 "שעת סיפור/היה או לא היה"

שבעה מיצבי וידאו של ססקיה אולדה וולברס, איה-ליסה אטילה, קאמי אנרו, יעל ברתנא, טליה הופמן, היינאל נמט, סיימון פוג'יווארה. ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו
"שעת סיפור" –  הוא שמה המתעתע של תערוכה המציגה אמנות וידאו כגרסה עכשווית, מבלבלת ותובענית, של מה שהיה פעם נחלתם של מספרי סיפורים. "היה או לא היה"- כותרת המשנה, מפנה אל חוסר הוודאות בעבודות המוצגות ומבהירה שסיפור כפשוטו לא נשמע שם.
כל אחד ממיצבי הוידאו בתערוכה בביתן הלנה רובינשטיין מהווה תחנה במסלול הסיפורים הנגללים דרך ההקרנות בחלל החשוך. כל תחנת סיפור תנסה להשאיר את הצופים מוקסמים ומסוקרנים, אך גם במצב מתמיד של ספק – היה או לא היה?
השפות שיישמעו ברחבי הביתן הן אנגלית, גרמנית, פינית, עברית, ערבית והונגרית. הדימויים צולמו במגוון טכניקות ועברו לא פעם תיווך של פעלולים דיגיטליים. הקולות הדוברים נעים בין טון מלטף ופתייני, סמכותי ודעתני, לבין קולות אופראיים מזמרים. בין דימויים נעים לבין קולות דוברים מבקשים הסרטים לספר משהו – מעשה שהיה, או שאולי היה, מעשה שככל הנראה לא היה ולא נברא ובכל זאת מדוע לא לספרו, סיפור מונומנטאלי וטראגי או סיפורון קטן.  ההשקעה מאחורי הפקת הסיפור נמצאת לעיתים, ביחס הפוך למידת האמת שבו. דבר וודאי עולה מכל המקרים: כאשר אמנים מספרים סיפור הם אינם מספרים אותו כפשוטו. הם עושים שימוש במבנה הסיפורי רק על מנת לפרקו מבפנים. הם מקלפים אותו בשיטתיות ממאפייניו – הסיפור אינו ליניארי, הנסתר רב על הנגלה, המניפולציה מרימה ראש. הסרטים צולמו כמעט כולם במהלך השנה האחרונה. שישה מהם מוצגים לראשונה בארץ

מיצבי הוידאו: שעת סיפור/היה או לא היה

1. קאמי אנרו Camille Henrot, Grosse Fatigue, 2013
קאמי אנרו (נ. בפריז, 1978, חיה ועובדת בניו יורק) מספרת ב- Grosse Fatigue ("עייפות גדולה") את הסיפור הגדול מכולם – סיפור הבריאה. בניגוד בולט לעייפות העולה מכותרת העבודה, הסרט מתנהל בקצב קדחתני. כמות עצומה של מידע חזותי ומילולי חולפת לנגד עינינו. העין אינה מספיקה להכיל את כל הדימויים הרצים על פני המסך, המוח אינו מצליח לעכל את כל המידע שנרשם לפניו. כיאה לאבי כל הסיפורים, סיפור הבריאה (או כפי שהוא מוכר בשפת המדע: היווצרות היקום) מתהדר בגרסאות רבות – בודהיסטית, מצרית, יהודית, מוסלמית ומדעית כזאת או אחרת – וקאמי אנרו כמו מנסה לדחוס את כולן בזמן הקצר העומד לרשותה. לשם כך היא עושה שימוש במידע רב, בדימויים ובמסך מחשב על כל פעלוליו וגם בפתיינות הסוחפת של קול נשי ובציפורני אצבעות נשיות, צבועות בלק בצבעים מתחלפים. החלונות המרובים שנפתחים על המסך, עם שטף הדימויים והמידע שחולף מול עיננו, משאירים אותנו שבויים בקסם הסיפור, שאין לדעת מה ממנו אמת, מה אגדה ומה מיתוס. "עייפות גדולה" הוצגה לראשונה בביאנלה בונציה, 2013, וזיכתה את אנרו בפרס "אריה הכסף" בקטגוריה "האמן הצעיר המבטיח".

2. איהליסה אטילה Eija-Liisa Ahtila, הבשורה, 2010
איה-ליסה אטילה (נ. בפינלנד, 1959, חיה ועובדת בהלסינקי)  היא אחת מאמניות הווידאו המוערכות הפועלות היום. סרטיה מאופיינים באווירה מיוחדת הנעה בין אמת לדמיון ובדיה. בעבודה "הבשורה", המצולמת מ-3 זוויות שונות ומוקרנת על 3 מסכים, היא מצלמת חזרה לקראת המחזה של סצנת "הבשורה", אחת הסצנות הידועות ביותר באמנות המערבית: המלאך גבריאל מבשר לבתולה מריה על הולדת ישו. השחקנים – רובם אינם מקצועיים – מתכוננים להעלות את ההצגה הקצרה בחג המולד. דמותו של סנטה קלאוס הפוסעת בשלג, כמו נוכחותם של עורב, חמור ויונים מעמיקה את מימד האגדה של המתרחש.

עבודה של יעל ברתנא

יעל ברתנא, התופת Inferno, 2013

3. יעל ברתנאהתופת Inferno, 2013
לאור סרטיה הקודמים של יעל ברתנא (נ. בישראל, 1970, חיה ועובדת בברלין ובתל אביב) אין לדעת האם בבסיס הסיפור יש גרעין של אמת, או שמא כולו בדוי. הסרט מספר את סיפור הקמתו של בית המקדש השלישי בסאו פאולו, קריסתו, ומה שנשאר ממנו – כותל מערבי חדש ותעשיית מזכרות. את ההשראה מצאה ברתנא במחקריה על גילויי דתיות עכשוויים ב"כנסייה העולמית של מלכות האל", אשר נוסדה בברזיל ב-1977 וכיום מונה כ-12 מיליון מאמינים. מקור השראה נוסף היווה ציור של הצייר האיטלקי Francesco Hayez הריסת בית המקדש בירושלים מ-1867. הסרט ממשיך את חקירתה של ברתנא בעקבות טקסים ופולחנים, המתקיימים במקומות שונים בעולם; האסתטיקה של הסרט ממשיכה את האווירה החגיגית, מלאת הפאתוס, שאפיינה את הטרילוגיה הפולנית שלה, בתוספת אלמנטים פנטסטיים, כמו הליקופטרים החגים בשמיים ונושאים איתם את מנורת שבעת הקנים וארון הקודש שהובאו לכאורה מארץ הקודש. המניפולציה הדיגיטלית הופכת את המתרחש  לסיפור על גבול המדע הבדיוני. הסרט מציע שילוב מוזר של פולחניות ומשיחיות לצד פטליזם של היסטוריה החוזרת על עצמה עם הרס בית המקדש השלישי.

4. ססקיה אולדה וולברספראידוליה, 2013
Saskia Olde Wolbers (נ. 1971, הולנד, חיה ועובדת בלונדון). המונח Pareidolia מתייחס לתופעה פסיכולוגית שבה אנשים מזהים דימויים בצורות מעורפלות. דוגמאות קלאסיות לתופעה: דמויות אדם או בעלי חיים שאנחנו מזהים בעננים או על הירח. ססקיה אולדה וולברס משתמשת במונח הזה כדי לדבר על הפרשנות הנזילה שלנו למציאות. היא מתייחסת לספר זן באמנות הקשת שנכתב על ידי הפילוסוף הגרמני אויגן הריגל בעקבות שהותו ביפן. במרכז הספר מתאר הריגל מקרה שנכח בו: מורו הרוחני, רב-אמן באמנות הקשת, ירה באולם חשוך חץ אשר פלח את החץ הקודם. "האל הוא שירה"! אמר רב-האמן היפני, לפי דיווח של הריגל בספרו. אלא שהריגל לא ידע יפנית, ובאירוע לא נכח מתורגמן. מה באמת קרה שם? מה הבין הריגל? מה הסיקו מכך קוראי המהדורה האנגלית של הספר, שזכתה להצלחה רבה בשנים שלאחר-המלחמה? ססקיה אולדה וולברס בונה את סרטה כאנימציה המבוססת על דמותו של המתרגם הנעדר והאלטר-אגו שלו, המופיע בצורת ציפור.

5. סיימון פוג'יווארהפייטה בסטודיו (תסביך קינג קונג), 2013
סיימון פוג'יווארה (Simon Fujiwara, נ. בלונדון, 1982, חי ועובד בברלין) מנסה לשחזר צילום אבוד שזכור לו מילדותו – צילום של אמו הבריטית, לבושה בביקיני, בזרועות חבר לבנוני. הצילום צולם על חוף ים סמוך לקזינו מחוץ לבירות, שם עבדה אמו כרקדנית קברט בשנות ה-60 המאוחרות. האמן מנסה להעמיד מחדש את הצילום, תוך חיפוש אחר הדוגמנים המתאימים, ונשאב אגב כך לחקר שכבות עמוקות יותר – פוליטיות, מיניות, גזעניות, יחסי מערב-מזרח – העולות מן הצילום. הסרט בנוי בפורמט של ראיון שפוג'יווארה מנהל עם עצמו, מה שמקצין את ממד האבסורד המובלע בעצם הניסיון ליצור מחדש את הצילום האבוד (שכלל לא ברור האם בכלל היה קיים). כמו תמיד בעבודות של פוג'יווארה נקודת המוצא האישית-משפחתית מסתברת כמסווה לחקירה עקרונית ורחבה יותר

6. טליה הופמןגויאבה, 2014 
טליה הופמן (נ. ב גרמניה, 1979, חיה ויוצרת בתל אביב) צילמה בשוט אחד, בן 11 דקות, בחור ובחורה ההולכים לאורך שביל בנוף הררי ומרהיב. האזור המצולם הוא ליד כפר מנדא בגליל, הבחור הוא שחקן ערבי, הבחורה שחקנית ישראלית. הם מדברים על זיכרון ועל שכחה, והדיאלוג ביניהם מתנהל כך שאין לדעת בבירור האם הם מתייחסים לזיכרון אהבתם הפרטית או לזיכרון לאומי רחב. תחילת השיחה מזכירה את הפתיחה של הירושימה אהובתי ובהמשך היא עשויה להזכיר קטעים מסרטים צרפתיים אחרים, במיוחד של אריק רוהמר. הוא הולך אחריה, היא אחריו, שניהם מדברים לסירוגין עברית וערבית, מידי פעם הם נעצרים, טון הדיבור נע בין רכות לתוקפנות, המילים רוויות געגוע או האשמה, והגויאבה המופיעה פתאום מתוך השיחה אינה אלא משל למה זוכרים, ואיך זוכרים. הדרך המשותפת של השניים לאורך השביל מתנהלת, למעשה, כמאבק על שימור הזיכרון – מי זוכר ומי מספר, כיצד ולשם מה.

7. היינאל נמטעדות שקר (גרסה 3), 2013 
היינל נמט (Hajnal Németh, נ. בהונגריה, 1972, חיה ועובדת בברלין) מציגה ב-False Testimony אירוע היסטורי שהתרחש בהונגריה בסוף המאה ה-19: ב-1882 נעלמה ילדה מאחד הכפרים. המקרה הוביל למשפט מפורסם שהתקיים ב-1883 ובו הואשמו 14 גברים יהודים ברצח הילדה כחלק מטקס דתי. הם יצאו זכאים, אך המשפט הוביל להתפרצות האנטישמיות בהונגריה. נמט עושה שימוש בסרט ההונגרי  Version מ-1981 אשר גולל את המקרה, וממקמת את ההתרחשות כחזרה לאופרה. הזמרים הסולנים הם שני גברים ונער, אשר עושים חזרות על עדות השקר של הנער. חברי המקהלה יושבים סביב שולחנות, לפניהם ספרים ומחשבים. הסיפור נרקם כשירה אופראית, אך ממוקם באווירה יומיומית של חדר ספריה עכשווי. עלילת השווא מהמאה ה-19 מתגלגלת לסרט מסוף המאה ה-20 ומשם עוברת לעבודת וידאו מתחילת המאה ה-21, המתמקדת כולה בשכלול השקר והצגתו המושכת.

אוצרת: רותי דירקטור
נעילה:  1.11.14
ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו (שד' תרס"ט 6, תל אביב)

 

"מתרחק ממשהו, נועץ בו את עיניו"

תערוכה חדשה לפסל יאיר ברק בגלריה לפיסול ע"ש רות וברוך רפפורט, מוזיאון תל אביב, הבניין הראשי.

האמת לאמיתה מראה הצבה

האמת לאמיתה, מראה הצבה. יאיר ברק

בחמש־עשרה השנים האחרונות יצר יאיר ברק גוף עבודה רחב ומגובש הממקם אותו בין הקולות החשובים והמעניינים של הצילום המקומי. תערוכתו במוזיאון פורשת מנעד עשייה רחב המשקף באמצעות תכניו הצילומיים את עיסוקו המעמיק של ברק בסוגיות של כוח, של ייצוגים היסטוריים מוסדיים ושל טבעו הרעיוני והחזותי של מדיום הצילום. לצד עבודות המצייתות בתבניתן לסוגת הצילום המסורתי,  ברק "פולש" לטריטוריות של מיצב ושל פיסול, ומרחיב בכך את שדה השיח של עבודתו. כתב החידה שמציע ברק בעבודתו, תובע עיון מעמיק וקריאה מדוקדקת, ומזמין את הצופה למסע מרתק בממלכת הדימוי ובעולמו של המושג במבוכי תרבות המערב. התערוכה, המקפלת לתוכה יופי רב לצד מלנכוליה שקטה, נפתחת בשאון פרץ מים אדירים הניתכים בחוזקה אל מי אגם, ומסתיימת בדממה טורדת שמהדהדת מעל שורה ארוכה של תצלומים פיוטיים, מהם ישירים המנכיחים בפשטותם מפגשים מזדמנים ולכאורה נטולי תוקף בין מבט לאובייקט, ומהם פרומים ומשובשים התובעים מהצופה מלאכת מחשבת של קילוף ופענוח.

יאיר ברק

חממות. יאיר ברק

נילי גורן: הצילום, המשמש בסיס לחשיבה ביקורתית, עוסק, על־פי ברק,  בפעולה של התרחקות ולא של התקרבות. הוא בוחן בעבודותיו מרחקי צילום שונים הנעים בין התקרבות לנסיגה מתוך שמירת המבט הנעוץ באובייקט הנייח ובכך מתגרה הצילום שלו באפשרות השכחה. הסדרה "מתרחק ממשהו, נועץ בו את עיניו" שראשיתה ב־2008  היא מעין אינדקס לצילום של ברק. הסדרה החמקמקה, שנמנעת מאחידות נושאית, היא אסופה של תצלומים שהם מעין הערות שוליים לצילום של ברק ומייצגים במובהק את הפן הקלאסי בעבודתו ביחס למסורת. רוב התצלומים צולמו בשעת שיטוט והיתקלות מקרית, והם נחלקים בבירור לתצלומים של מקומות ואובייקטים בעלי משמעות פורמלית –  היסטורית, הקשרית ונרטיבית –  ותצלומים שבהם המבט לכאורה כופה משמעות על האובייקט ה"תמים". שתי הקטגוריות נטמעות זו בזו, מגלות באותה מידה רק את הנראה לעין ומוסרות את אותם סיפורים חלולים שיש להם מבנים אבל אין בהם תכולה, ובמובן הזה גם אין להם תכלית. אי אפשר למקם את הצילום, אפילו לא בזמן.

אוצרת: נילי גורן
פתיחה: 08.10.14
נעילה: 07.02.15 

 

"מוזיאון על הדשא"

הפנינג חוויתי לכל המשפחה בגן הפסלים. מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית

הפנינג חוויתי לכל המשפחה בגן הפסלים. מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית

הפנינג חוויתי לכל המשפחה בגן הפסלים. מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית

ביום ראשון 12 באוקטובר 2014, חוה"מ סוכות תשע"ה, החל מהשעה 16:00 יקיים מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, הפנינג חוויתי ויצירתי למשפחות בגן הפסלים של המוזיאון.מסלולים חווייתיים בהשראת הפסלים שיובילו אמנים מתחומים שונים,יזמינו את הקהל לגלות  את הגן הקסום דרך תיפוף, תנועה ,יוגה, פיסול וצילום. דרך ההתנסויות ייבחנו הילדים מושגים כמו: קצב, שיווי משקל והתבוננות.במהלך ההפנינג ובין הפעילויות וההדרכות ההל יוזמן להשתתף במיצב מתפתח של בניית סוכה אלטרנטיבית. אזור מיוחד בדשא של גן הפסלים יוקצה לפיקניק משפחות משותף – הקהל מוזמן להביא סלי פיקניק ומחצלות מהבית.מוזיאון הרצליה יפתח את שעריו ללא תשלום במהלך ההפנינג. הקהל הרחב מוזמן לבקר בתערוכות החדשות תחת הכותרת "בחזרה לברלין" הכוללות עבודות ציור, פיסול, צילום ווידאו של אמנים ישראלים ובינלאומיים. בשעה 19:00 יתקיים שיח גלריה פתוח בהנחיית  ד"ר איה לוריא אוצרת ראשית ומנהלת המוזיאון. הפנינג "מוזיאון על הדשא" מתקיים בהובלת צוות מוז"ה – אגף החינוך של מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית וכחלק מאירועי "בית פתוח" שיתקיימו בעיר בחוה"מ סוכות.
חוה"מ סוכות, יום ראשון, 12.10.14 החל מהשעה 16:00
ההפנינג פתוח לקהל ללא תשלום וכולל כניסה חופשית למוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית (רחוב הבנים 4,  הרצליה)/

 

"לוסידה"

תערוכה חדשה לאלינור סאם העוסקת בגבול בין צלילות הדמיון לתעתועי המציאות. המיצב מורכב מרישומים, קיפולי נייר דבק, תאורה וסאונד. מתחם התחנה הראשונה, ירושלים

לוסידה

"לוסידה". אלינור סאם

החומר
מסקינגטייפ המתעתע בצופה כמו קוסם.  במבט ראשון לא מבינים ממה עשויים הפסלים. החומר משנה את צורתו ואת תפקודו. הפס השטוח, מקבל נפח, צורה, חיים. אלפי פרחי מסקינגטייפ דבוקים יחדיו, כמו תאים בגוף החי ושילוב של אור וצבע, הם חומרי הגלם במיצב הרב חושי של פיסול, רישום, אור וקול .

הקונספט
בין חצר קדמית הגלויה לכל העובר ברחוב – לחצר האחורית, שם חיים תשוקות, פחדים וסודות. במקום בין חדות המחשבה לקהות הבנתנו יהפוך החומר הפשוט עורו.האובייקטים בונים חזית שקרית של בית, יפה, טוב מאיר ומטופח. מאחוריה,  בחצר האחורית, משתקפת האמת. בדור הפייסבוק שמראה הכל ולא מראה כלום. שמראה רק את החזית וקובר את האמת כפי שהיא בלי כחל ושרק, מבקשת אלינור סאם ליצור שקיפות למציאות שלעיתים הולכת ומחמירה ככל שמסתירים אותה. התערוכה מציעה לפתוח, להראות את מה שמוסתר מאחורי הקיר החיצוני. להחצין את פנים הבית. סיפור על אמת ושקר, גלוי ונסתר, ציבורי ואישי.
"ה'קאמרה לוסידה', היא מכשיר אופטי מהמאה ה 19 שהופכת אובייקט לדו מימד ומגישה לצייר את הנוף על מצע שטוח. אלינור סאם  משתמשת במסקינגטייפ כדי לייצר את הקסם של הפיכת הדו מימד לתלת מימד, השטוח הופך לנפוח, הרעיוני לגשמי. הדמיון למציאות, הרישומים לפסלים.

אוצרת: איילת אמוראי- בירן
מתחם התחנה הראשונה (ככר דוד רמז 4, ירושלים)
שעות פתיחה: א-ה 10:00-22:00, ו' – 10.00 – 18.00
נעילה:  17.10.14

אירוע התערוכה בפייסבוק

 

האמנית אלינור סאם

"האמת שלי, הלכלוך שלי". אלינור סאם.צילום: אביב בן

אלינור סאם

ילידת ירושלים, דור שמיני למשפחה ספרדית-בוכרית. בת של עתונאי גרמני היושב בישראל. נינה  של ראש עיריית ברלין שהודח על ידי היטלר בגלל יחסו הטוב ליהודים והוגלה לאוסלו. צאצאית של הבַּדַּאי הגרמני המפורסם בעולם – הברון מינכהאוזן.בוגרת המחלקה לאמנות בבצלאל ותכנית החילופים ב-UDK, ברלין. יצירותיה מתייחסות למצב רגשי נתון כמו בדידות או אהבה והקו הדק שבין האישי לאוניברסלי. סימן ההיכר ליצירתה בתקופה האחרונה הוא המסקינגטייפ (נייר דבק), איתו היא מותחת את גבולות היכולת של החומר הפשוט ורותמת אותו להגשמת יצירתה.
סאם: "הרישומים בחזית  והפסלים בחצר האחורית הם האמת שלי, הבית שלי, הלכלוך שלי."

 

 ME,ME, MIRROR

בתערוכה הבינלאומית צפויים לקחת חלק כ-15 אמנים צעירים מרחבי העולם

עבודה של טליה לוין

טליה לוין

התערוכה תעסוק בנושא מוטיב המראה בתרבויות שונות. בהיסטוריה התרבותית המראה מייצגת לא רק יהירות, תאווה ונרקיסיזם, אלא גם הכרה, מודעות ואמת. היום אנו צופים בעצמנו לא רק דרך מראות, אבל גם דרך תמונות ממצלמות וסמארטפונים. העיסוק בתצפית עצמית וביקורת עצמית הפכו לעיסוקים השמורים במידה רבה, אם לא לגמרי, לעולם המדיה החברתית. אנו מעצבים מחדש את העצמי שלנו על ידי שינוי התמונה הווירטואלית שלנו בעיניהם של אחרים. אנחנו כבר הפכנו הסמל האישי הווירטואלי שלנו ביקום דיגיטלי.

 

עבודה של כריסטיאן שוורצוולד

כריסטיאן שוורצוולד

היוצרים יוצאים מתוך הנחה כי האינדיבידואל הופך למשהו נזיל, כלומר משתנה מתמונה לתמונה, ומאבד את מצבו הסטטי ולבסוף נספג בתהליך אינסופי של שינויים. אמנים שואפים להתחבר לקשרים תרבותיים, דתיים, פוליטיים ואידיאולוגיים בתמונות שהופקו באופן דיגיטלי ובכך ליצור מעין מיצג מחודש של אנושיות אוטופית.
שי פרדו, מנהל המכון לאמנות בת ים: "כיו"ר אגודת אמני בת ים, אני מאוד שמח על האפשרות לארח ולשתף פעולה עם אוצרים ואמנים מחו"ל, במיוחד משכונת נוייקלן- ברלין, שהיא גם העיר התאומה של בת ים . העיר הפכה בשנים האחרונות לבית פורה עבור יוצרים צעירים, והיא מעניקה הרבה תמיכה ועידוד בתחום התרבות והאמנות".

אוצרת: קטרין אובראוך
כניסה חופשית
שעות פתיחה: ימי חמישי, שישי ושבת, בין השעות 16:00 – 20:00
(בערב סוכות התערוכה תהיה סגורה)
נעילה: 1.11.14
גלריית חוף הריביירה (רח' נורדאו פינת בן גוריון בת ים)

 

"ממקום למקום"

במסגרת תערוכות מתחלפות של אמנים ישראלים מארח טרקלין המלך דוד, אל על , נתב"ג, תערוכת פסלים של האמנית אילנה פתאל

פסל של אילנה פתאל

"ממקום למקום". פסל של האמנית אילנה פתאל. photo: Guy Ivesha

תערוכת פסלי הברונזה של האמנית אילנה פתאל שנפתחה בטרקלין המלך דוד של אל על בנתב"ג המשקפת את יצירותיה לאורך השנים ״ממקום למקום״ עוסקת בחובתו של כל יהודי להתאים את מנהגיו למנהגי המקום אליו הגיע בנדודיו. האמנית אילנה פתאל נולדה וגדלה בישראל ומתגוררת ועובדת בלונדון משנת 1992. עבודותיה שואבות את  עוצמתן מהדומה והשונה בין שתי התרבויות היהודיות הללו ובהבדלים התרבותיים בין הקהילות.אילנה החלה לצייר בסטודיו שלה במרכז לונדון ולאחר שנים מספר התעורר בה הצורך לגעת בחומרים ולהתפתח אל התלת מימד. צורך זה קרב את פתאל אל אמנות הפיסול ומאז הפכה היצירה לחלק בלתי נפרד מחייה.פסליה משלבים פן הומוריסטי וחם עם קוסמופוליטיות ויהדות מודרנית.  פתאל איננה מתכננת מראש את יצירותיה. פתאל נסחפת אחר תשוקת היצירה שבה בלי לדעת מראש לאן התשוקה הזו תוביל. הפסלים של פתאל מאופיינים בתחושה חמה ויצרית עם נגיעות קלות של רומנטיקה נאיבית לעולם . נושאי יצירתה הם יהודיים ואוניברסליים.
עבודותיה של אילנה פתאל מוצגות כעת בטרקליני המלך דוד של אל על בנמלי התעופה בן גוריון והית׳רו בלונדון.

אילנה פתאל

מציגה בטרקליני העולם. אילנה פתאל. photo: Guy Ivesha

עבודותיה של פתאל הוצגו גם בתערוכת הפיסול של ארגון one family העוסק בגיוס תרומות למען נפגעי טרור, במלון ווסטברי לונדון הצמוד לבית המכירות סות׳ביס לונדון ובאוספים פרטיים של אספנים ברחבי העולם.

 

"דיאלוג"

תערוכה שהיא דיאלוג בין אדם לאדם  ובין אדם לאדמה. דליה שגב – גלריה אפרת

דליה שגב. גלריה אפרת, תל אביב

התבוננות. דליה שגב. גלריה אפרת, תל אביב

בתערוכה מוצגים "ספר אמן" לצד ציורים העשויים בטכניקה מעורבת של ציור בחומרים שונים וקולאג'. העבודות מציגות דיאלוג בין חומרים ובין טבע לאדם, בין מציאות לדמיון ובין מראה עיניים ותת מודע.ספר אמן — דיאלוג עשוי מדפי עבודת יד בפורמט רבוע המגרים מאוד את החושים ובעיקר את חוש המישוש. בספר מועלים נושאים חברתיים כמו זכויות אדם, קומוניקציה, פשרה ועוד, שמודגשים באמצעות כתב ומיוצגים על ידי דיוקנאות המוצגות זו מול זו כמטאפורה של הנושא. אהבת החומר, המשחק בין החומרים השונים ובין עבודת הציור ויצירת משטחים ציוריים בעלי כמה רבדים, מצביעים על משיכתה של האמנית למרקמים, ועל בחירתה בטכניקה שמשקפת גם את תודעתה.בסדרת הציורים העבודה מתחילה בציור מול נוף במקומות שונים בארץ או מול מודל תוך התבוננות אישית ומדיטטיבית במה שהטבע מזמן, על שינויי הצבע, האור והצבעוניות, ועל החוויה שהוא מעניק. בהמשך מתבצעת העבודה בסטודיו בו פועלת האמנית עם חומרים שאספה המשתלבים בעבודות תוך שהם מרחיבים את זווית  הראיה ומובילים את היצירה למחוזות חדשים, מפתיעים ומסקרנים — תהליך המזמן גם מסע במחוזות פנימיים, מסע אל הלא מודע. זוהי תמטיקה שמעמתת בין גלוי ונסתר, ומצביעה על  הצורך העז של האמנית להיות מודעת ועם זאת לשתף פעולה עם הכוחות המושכים אותה, דבר המדגיש את החידה הקיומית, הכלל אנושית.ההתייחסות לנוף הינה ארכיטיפית וכך בעיקר לאדמה המסמלת אנרגיה נשית. לדברי האמנית: "מעניין אותי חיפוש אחר החכמה והסדר הקיימים בטבע שאבדו למין האנושי ומתבטאים במיתוס חכמת אמא אדמה, האמא הגדולה שמזינה הכל רוחנית וחמרית כאחד. ברמה המיתולוגית דיכוי נשים וניכור מן הטבע הינם ביטויים של ניכור האדם המודרני מן היסוד הנקבי הארכיטיפי. ביטוי לכך ניתן למצוא ברחבי הגלובוס עם זיהום אקולוגי… דבקות באדמה מתוך תחושת בעלות על שטח גם אם זה על חשבון חיים. חסימות, סורגים וגבולות הופכים לעיתים את הנופים לקטועים ומחולקים."בחלק מן העבודות משתמשת האמנית בציור המחקה קולאג', ציור של מקטעים מחוברים; בציורים אחרים מופיע הנוף גלוי קצוות וכך נראה פיסת נוף קטועה, שגם היא חלק מן השפה הציורית שמתכתבת עם רצונה של האמנית לדבר על חיבור בין חלקים, על קשר ולמעשה על דיאלוג.כל אלה מפקיעים את הנוף והדמויות מנוכחותם הפיזית ומזמינים התבוננות מחודשת תוך עיבוד החוויה החדשה, שיש בה מן המציאות ומן הבדיה, מן האמת ומן הדמיון. קנדינסקי כתב: "היפה הפנימי הוא אותו יפה המשמש בידי היוצר על פי צו הכורח הפנימי, מתוך ויתור על היפה הרגיל" (על הרוחני באמנות, עמ' 38).

אוצרת : אליזבט דור
פתיחה:  10.10.2014
נעילה: 4.11.2014
גלריה אפרת (רח' גורדון 21, תל אביב)

"ויהי לחם"

תערוכת צילומים של הצלמת אורן שלו. תאטרון מוזיאון הארץ. ליל קמח ואהבה

צילום של אורן שלו

"חבר שקפץ לרגע ללוש ביד מקועקעת". לילה עם אופים. צילום: אורן שלו

אורן שלו, צלמת אוכל תיעדה אלפי פריימים של מיטב המנות והמסעדות בארצנו, החליפה את אור היום המועדף עליה בהרפתקה לילית, בחברת שני אופים וחבר שקפץ לרגע ללוש ביד מקועקעת. ב"בית לחם" מאפיה קטנה בצפון תל אביב,  בעוד האופים עסוקים באפית הלחם של המחר, אורן צילמה תוך התבוננות מעבר לגרגרי הקמח וגושי הבצק. את התאורה החמה של מאפיה אפלולית ורומנטית מחליף אור ניאון קר ונטול רחמים לפריים, עד לרגע השיא בו מתגלשות כיכרות הלחם אל חיקו הלוהט של התנור. האתגר המקצועי כצלמת היה ליצור סדרת צילומים חמים בתאורת ניאון קרה,  בלי מרחב תנועה בגלל גודל המאפיה וההתרחשות הדינאמית במרחב המיועד לאופים בלבד- אין מקום וזמן לבימוי, או חזרה על פעולה והצילום הממוקד נעשה במינימום הפרעה. העבודה במאפיה מתנהלת על פי כוראוגרפיה קבועה ומדויקת, חווית היצירה מתקבלת הודות לדריכותה ותשוקתה של הצלמת – הפילטר הכי חשוב בעדשה. אורן רקמה את הסיפור המצולם דרך המגע עם חומרי הגלם, הצביטה של רמי האופה את הבצק לבדיקת המרקם הנכון, תנועות הלישה החושניות ומראה כיכרות הלחם עם הקראסט המיוחל בצאתן מן התנור. אורן מצלמת את הסצינה באמצעות חיתוך התמונה מתוך סיטואציה שלמה ויוצרת מציאות חדשה, אסתטית ומעוררת חושים ותאבון. תנועת הידיים מאפשרת לדמיין את פני האופים מחוץ לחיתוך הפריים ומזמינה את הצופה לחוש כאילו הוא עצמו לש את הבצק. הפריים הפותח של התערוכה  "תפילת הלחם" מתמצת את רגע השיא הקסום בו האופה "מסניף" את יצירתו. התערוכה נסגרת בסטריפים מגרי חייך של כיכרות לחם שחומות לצד בגטים זהובים ופריכים בידיו המקומחות של האופה החובק אותם כתינוקות שיצאו לאוויר העולם לבוקרו של יום חדש. ריח הלחם החם שיצא זה עתה מהתנור מצולם על ידי אורן כך שחשק עז מתעורר לבצוע ממנו, למרוח שכבה נדיבה של חמאה ולהתענג.

"לילה עם אופים"

"לילה עם אופים". צילום: אורן שלו

אורן שלו
אוטודידקטית בהווייתה שהשלימה את השכלתה המקצועית במסגרות שונות. מאחוריה רקע מקצועי של 13 שנה בצרפת. עם חזרתה ארצה הייתה צלמת הבית של אתר המסעדות REST במשך 4 שנים. משם פנתה לקריירה עצמאית וכיום היא מצלמת בעיקר אוכל וגם אנשים. אורן כתבה את המדור השבועי "טעימה צילומית" שהתפרסם ב XNET  בו הציגה אורן צילום מנה וסיפרה את חווית הצילום והטעימה. אורן היא צלמת נשמה (על משקל זמרת נשמה) השוזרת בצילומיה אינטואיציה, עוצמה ואהבת יצירה. ייחודה כצלמת נשמה משתקף בפריים המצולם – ביכולת לראות את היופי שבאובייקט ובחיבור העמוק לסיטואציה, לאנשים ולרגע. טביעת אצבעה ניכרת ביצירת סאבטקסט בצילום, המספר סיפור מעבר להתרחשות.

 

 

FANTASEA

האמן ערן ירושלמי מצלם בהשראת דאלי

"חלונות המוזיאליים"

FANTASEA. ערן ירושלמי

תערוכת הצילומים של ערן ירושלמי תיפתח ב"חלונות המוזיאליים" , בקניון רמת אביב, ביום שני , ה-6.10 בשעה 19.30. (על הקיר החיצוני של הקניון , הפונה לרחוב איינשטיין, בין "ארקפה" למסעדת "גרנד קפה" החדשה מבית טורקיז). ערן ירושלמי, בן 41, נשוי +2 מצלם בהשראת סלוואדור דאלי- פרספקטיבות והשתקפויות במדבר ובים.  הוא משתמש באביזרים: כוס יין, סירה מנייר, חבלים צבעוניים, מטריות , כדורי זכוכית ומראות על מנת ליצור את הדימויים שהוא רואה בחזונו.  הוא יוצר פנטזיות מלאות תנועה וצבע. התמונות הן אותנטיות  ללא שינוי לאחר הצילום מלבד עריכת הצבע.  ערן ירושלמי, זוכה תמונות העונה שעברה של תוכנית הטלויזיה:"האח  הגדול", זכה פרסים בתחרויות צילום בארץ ובעולם. צילומיו הופיעו בערוצי החדשות והמדיה למיניה.

אוצרת: איילת אמוראי-בירן
נעילה: 30.10.14
שעות ביקור בתערוכה: כל היום

 

אַוטוֹאֵימַנְצִיפַּצִיָא, אינסטליישן מיוחד של עידו שמי ב'קרטל' החיפאי

לאחר שלוש תערוכות מוצלחות שמשכו אלפי מבקרים, הקרטל מסתמן כאלטרנטיבה מרעננת לגלריות המקובעות של תל אביב. בכל שבועיים נפתח החלל לשלושה לילות בלבד, עם תערוכת פופאפ מתחלפת שמלווה בליין אפ מוזיקלי ומסיבה בכל ערב. שילוב של אמנות מעודכנת ועיצוב מוקפד מושכים המוני אנשים ומוכיחים שיש קהל לאמנות מחוץ לעיר הגדולה.

www.efifo.co.il

אַוטוֹאֵימַנְצִיפַּצִיָא!!!!…ואִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתַי

עידו שמי הקים וניהל אמנותית את המועדון התל אביבי האגד "דינמו דבש" בין השנים 1995-2002, מקום שהפך לסמל ולמרכז של תרבות ואמנות חוץ ממסדית. המועדון איגד תחתיו אמנים פלסטיים, מעצבים ומוזיקאים מישראל ואירופה והפגיש אותם עם קהל שחיפש ומצא ב"דינמו דבש" אלטרנטיבה לתרבות המיינסטרימית והמסחרית של תל אביב. מאז הוא פעיל כאמן רב תחומי ומציג בתערוכות רבות בעולם.
לקרטל יגיע שמי כחלק ממסע הקמפיין לספר האמן עב הכרס שעליו הוא עומל בחמש עשרה השנים האחרונות: "חי וקיים – מסע סוריאליסטי בן יובל בארץ המובטחת" ,500 עמ' של טקסט ויצירה, קומיקס והולוגרמה.

 

 

עידו שמי, גיבור אנדרגראונד מקומי

נראה שבכל מקום שעידו שמי מגיע אילו, הוא הופך לחלק מהתרבות מחתרתית. כשגדל בשנות השבעים בראש הנקרה, חור רציני ביותר, הוא נחשף לראשונה ללהקות פאנק ששמע מקסטות שמתנדבים בריטים הביאו איתם לקיבוץ, מה שלבסוף גרם לו להתחיל את הלהקה הראשונה שלו בשנת 1980.
אחרי ששירת בצבא בזמן מלחמת לבנון הראשונה הוא הרגיש כמו רבים מדורו שחוו את אותה מלחמה ארורה שהוא חייב להתרחק מישראל. ככה מצא את עצמו בניו יורק, שם עבר לגור בשנת 85, בתקופה שעיצבה כלכך הרבה מהתרבות שממנה אנחנו ניזונים כיום: "גרתי ליד הסיביג'יביז באיסט ווילג', שבוע אחרי שעברתי לשם מצאתי את עצמי עומד בתור לשירותים ליד אנדי וורהול, חשבתי שאני הוזה מרוב סמים".

www.efifo.co.il

הוא חזר לישראל עם הרבה השראה ממה שראה בניו יורק – המוזיקה, המועדונים, הגרפיטי.  בשנת 95  פתח את "דבש מולוקו בר" ביחד עם שותפו אילן אלקיים, הבר הראשון שאירח די.ג'יים בתל אביב ומקום שהיה שונה לגמרי מכל מה שקרה בעיר באותה תקופה. זה תפס מהר ולבסוף הפך לתופעה הרבה יותר גדולה, הדינמו דבש.
"המקום משך הרבה אנשים עם ראש פתוח ווויב טוב, זה היה כמו סוג של קיבוץ, רק עם הרבה סמים שמחים". מעבר לכך שהמועדון הביא לארץ שמות גדולים מז'אנרים שלא זכו לשום חשיפה עד אז (אפקס טווין, לי סרקצ' פרי, די. ג'יי ואדים ועוד רבים), הוא גם התחיל את תרבות הסאונד סיסטמז בארץ. אינסוף די.ג'יים ויוצרים ישראלים החלו את דרכם על העמדה של הדינמו, או ששם נחשפו לראשונה למוזיקה שעיצבה אותם.

www.efifo.co.il

הדינמו דבש התבלט מאד בגלל הגישה החלוצית שלו לצד הויזואלי של התרבות. "התחלנו עם פוסטרים ופלאיירים שהיינו מדפיסים בזירוקס ומכסים איתם את הקירות של העיר, החל מ-99 התחלנו להוציא פאנזין חודשי עם מידע על האמנים שהגיעו לנגן ועבודת אומנות שלי ושל חברים שהיו מעורבים בסצינה. זה היה לפני האינטרנט והאייפונים והקהל השתוקק למידע מהסוג הזה. אנשים היו אוספים את הפלאיירים והפנזינים באובססיביות, אבל בשבילי לפני הכל זה היה פשוט עוד פורמט שאני יכול ליצור דרכו". המועדון סיים את דרכו ב-2002, בתקופת האינתיפדה השניה "זה הפך להיות קשה, מועדונים התפוצצו בתל אביב, די.ג'יים ביטלו יום לפני, החלטנו שזה הזמן להמשיך הלאה". מאז, שמי עסוק בפרוייקים רבים ומציג את האומנות שלו בגלריות בעולם. הוא עדין מעורב בסצינת האנדרגראונד המקומית, אך הוא חווה אותה אם פרספקטיבה של צופה מנוסה. ‫"‬היום, כשהכל מיוח"צן דרך הפייסבוק, זה מרגיש לי חשוב לחזור לאולד סקול.. לצאת ולהדביק פוסטרים ברחוב. זה לא משנה אם יותר אנשים יראו את זה באייפון, כשאתה רואה משהו בלייב זאת חויה הרבה יותר משמעותית, משהו שנאבד בין ים האינפורציה שעוברת ברשת אבל לא משאירה חותם".

www.efifo.co.il

עידו שמי בקרטל 

ברחוב הנמל 10 בעיר התחתית, בבניין חיפאי מיתולוגי (מועדון "החורבה" לשעבר) נרקם בחודשים האחרונים אחד מהפרויקטים האמנותיים, האורבאניים, המסקרנים והמרתקים שנראו בארץ. ה"קרטל"  הוא תוצר של שיתוף פעולה ראשון בין מינהלת העיר התחתית בחיפה, בעלי המבנה, האדריכלים דרור אבירם ומיכל קוצ'יק שתרמו אותו לשימוש זמני לאמנים, לבין קבוצות פעילות בעיר; מוזיקאים, אמנים ואנשי חיי לילה שמניעים את התרבות העצמאית בחיפה. הקרטל פתוח בסופי שבוע, אחת לשבועיים, במהלכם מציגים אמני רחוב מקומיים לצד אמני רחוב מכל העולם שיגיעו לספוג את האנרגיה המיוחדת של חיפה, להטביע את חותמם בציור על קירות המבנה החיצוניים ובתערוכות מלוות בפסקול מוזיקלי חי ואירועי תרבות שונים.

www.efifo.co.il

הקרטל – רחוב הנמל 10- עיר תחתית, חיפה-  הכניסה חינם!
סופ"ש –רחוב הנמל 10 , חיפה  – 25-27/9/14
שעות פתיחה- חמישי -החל מ-19:00 –  שישי החל מ-21:00  –  שבת החל מ-18:00

 

השקה מחודשת ומוצלחת לגלריה "פחות מאלף". גם האמן ציבי גבע מציג שם

www.efifo.co.il

מור סילבר ואלי אדרי. פלורנטין זה הכי TLV

הפתיחה המחודשת של הגלריה "פחות מאלף" שעברה שיפוץ והורחבה, משכה אליה חובבי אמנות ותרבות רבים שבאו לתת כבוד לאלי אדרי, מי שבנה במו ידיו את הגלריה הפלורנטינית הייחודית. "פחות מאלף" הולכת ותופסת מקום של כבוד בנוף הגלריות התל אביביות, ומהווה מוקד משיכה גם לבכירי האמנים הישראלים, ביניהם ציבי גבע, שמציג במקום יצירה מקורית למכירה בפחות מאלף דולר. (ציבי גבע הוא האמן הישראלי שנבחר לייצג את ישראל בביאנלה הקרובה בוונציה). מדובר בחותמת איכות גבוהה לגלריה הצעירה.

www.efifo.co.il

הציפור. יצירה מקורית של ציבי גבע ב"פחות מאלף"

www.efifo.co.il

אדרי עם האמן הצעיר סהר מתנה ולמטה עם האשה שאיתו לימור זוהר

הפתיחה המחודשת היא גם הזדמנות להכיר את האוצרת החדשה של הגלריה, האמנית שירה גפשטיין מוסקוביץ', בוגרת המדרשה לאמנות וממקימות 'גלריה בנימין': "אני כאן כדי להמשיך ולשמר את הגלריה כמקום שתהיה בו אמנות טובה ואיכותית. להביא את אמנות הרחוב שאמנם מגיעה מהשוליים ועדיין שתהייה מאוד איכותית, לחבר אליה אמנים מוכרים ובכירים ולעשות מיקס אמנותי מעניין. בתצוגת העבודות בחלל החדש ניתן כבר עתה לראות את השילובים המעניינים. הקונספט הוא אמנות טובה מבלי לקרוע את הכיס".

www.efifo.co.il

מיקס אמנותי מעניין. "פחות מאלף"

 

 

"בין חיפה ליריחו"


הערים ההיסטוריות בצילומיו של זאב אלכסנדרוביץ'  (1935-1932)

חמש ערים, שלוש שנים, צלם אחד. תערוכה חדשה במוזיאון העיר בחיפה, מציגה את חיי היומיום בתחילת שנות ה-30 של תושבים בחיפה, ירושלים, יפו, יריחו וטבריה. ההתבוננות של צלם-משוטט בחיים העירוניים השוקקים בפלשתינה, מהווה מבט היסטורי מרתק על מגוון האוכלוסיות שחיו כאן.

זאב (וילהלם) אלכסנדרוביץ' (קרקוב, 1905 – תל אביב, 1992) הגיע לראשונה כתייר לארץ ישראל/פלסטין בסוף שנת 1932. הוא צילם בה מאות תצלומים וחזר לבקר במחצית שנת 1934 ובשנת 1935. בתקופה קצרה זו יצר אלכסנדרוביץ' גוף עבודות מרשים ומקיף, המספר את סיפורו של האזור מנקודת מבטו הייחודית. עבודתו מוקדשת בעיקרה לתיאור חייה העשירים של האוכלוסייה המקומית, וחלק קטן יותר מתוכה מוקדש לנוף האורבני ולמרחב הטבעי. רוב התצלומים צולמו בשתי מצלמות לייקה על סרטי 35 מ"מ שחור־לבן שנרכשו בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת. מצלמת הלייקה הניידת והקלה לנשיאה אפשרה לאלכסנדרוביץ' לעבור ממקום למקום בקלות ולצלם תצלומים מזדמנים ולא מבוימים. כך הוא יצר תצלומי חטף תוך כדי תנועה, בידיעת המצולמים או שלא בידיעתם, ולעתים צילם סדרות של אותה סצנה.
תערוכה זו מתחקה אחר גישתו התיירותית של אלכסנדרוביץ', התרה אחר ההרפתקה הגלומה במקומות חדשים ולא מוכרים, באתרים היסטוריים ותרבותיים. בהיבט נוסף, התערוכה בוחנת את המבט הייחודי של הצלם – מבטו הזר, "המשוטט", במונחים השאובים ממושג ה"פלאנר" (flaneur), שמקורו בספרות הצרפתית של המאה התשע-עשרה ושבו עסק הפילוסוף וחוקר התרבות הגרמני ולטר בנימין, בהתייחסו לחוויית השיטוט העירונית. בזיקה למסורת זו, אלכסנדרוביץ' הצליח בשיטוטיו  לקלוט עוברי אורח אנונימיים וסיטואציות יומיומיות אזוטריות ולא מבוימות. התערוכה מסיטה את המבט מצורות התיישבות ציוניות מובהקות שתיעד אלכסנדרוביץ' במסעותיו לארץ ישראל/פלסטין; היא מתמקדת בנופים העירוניים של ערים בעלות היסטוריה עשירה ובלכידה של ההיבטים המקריים ובני-החלוף של ערים שוקקות, חיי מסחר והוויה מקומית.

www.efifo.co.il

ילדים ברחובות שכונת העובדים (קריית חיים), 1935-1932. Children in the Haovdim neighborhood (Kiryat Haim), 1932-1935             أولاد في أحد شوارع حارة العمّال (كريات حاييم)

 

העיר והתייר בארץ ישראל. פלסטין בשנות השלושים

בתצלומי הערים של אלכסנדרוביץ' בארץ ישראל/פלסטין משתקפים השינויים שחלו במגזר העירוני בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת. תצלומים אלו מצביעים על ההתפתחות שחלה בערי הארץ בתחומי הבנייה, המסחר, דרכי התחבורה ואמצעי ההובלה בים וביבשה. באופן זה, עבודתו של אלכסנדרוביץ' מעוררת דיון בדבר דרכי תיעודן של ערים אלו לאורך ההיסטוריה של הצילום המקומי. היא משקפת באופן מרתק ורב-פנים את ההתפתחות האורבנית בארץ, כשלב היסטורי משמעותי.
במהלך השליש האחרון של המאה התשע-עשרה השתנה המערך הגיאוגרפי העירוני של ארץ ישראל/פלסטין תחת השלטון העות'מאני. הרפורמות המנהליות שהנהיג שלטון זה בתחומי המסחר, הקניין הקרקעי והממשל העירוני הביאו למודרניזציה ולהעדפת האליטה העירונית על פני זו הכפרית, בעיקר בשל הקשרים שנוצרו עם הכלכלה הבינלאומית. התפתחויות במערך הדרכים והתחבורה הימית והיבשתית בתקופה זו אפשרו לצליינים נוצרים, תיירים אירופים ומהגרים יהודים להגיע לארץ במספרים הולכים וגדלים. רובם המכריע עברו דרך נמל יפו.

הגעת הבריטים לאזור חיזקה את מסגרת היישוב העירונית, אשר צמיחתה נעצרה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הקולוניאליזם הבריטי ייבא את "רוח הקפיטליזם", שהתבטאה בכמה תחומים – בין השאר בשיפור דרכי ההגעה לארץ ובפיתוח תשתיות עירוניות שתרמו לשגשוג הערים הקיימות. בתקופת השלטון הבריטי הארץ לא הייתה רק "ארץ הקודש", שמשכה אליה עולי רגל וצליינים, אלא גם מוקד משיכה לתיירות מודרנית, לאו דווקא דתית. באותה עת גברה תשומת הלב לחשיבות שימורם של אתריה הארכיאולוגיים של הארץ ולהסדרת הביקור בהם.
בימי השלטון הבריטי המגזר העירוני התאפיין בגידול אוכלוסייה מהיר ובפיתוח מואץ, לצד החרפת הסכסוך הערבי-היהודי והגעתם של כוחות בריטיים רבים לאזור. חל שינוי בתפקודן של הערים הגדולות עם עליית חשיבותן, לעומת ירידת מעמדן של הערים הקטנות. מינהל השטח הבריטי נטש, למשל, את הערים שכם ועכו, שהיו מרכזי מינהל ראשיים בתקופה העות'מנית, והחליפם בחיפה, ביפו ובנצרת. מתוך הכרה במורשת ההיסטורית הבינלאומית של ירושלים וחשיבותה לשלוש הדתות המונותיאיסטיות, זכתה העיר למעמד של בירה ארצית – מעמד שלא היה לה קודם לכן.
מבין הערים הגדולות בלטה חיפה בשינויים שהתחוללו בה במהלך שנים אלו, בהיותה חולייה ברשת ערי הנמל של האימפריה הבריטית ומרכז אסטרטגי וכלכלי בינלאומי במזרח התיכון. בשל יתרונותיה הגיאוגרפיים, ראה הממשל הבריטי בחיפה את העיר השנייה בחשיבותה לאחר ירושלים. בהתאם לכך, תוכננו בעיר נמל חדש, אזור תעשייה פטרוכימי ותשתית מודרנית של מסילות ברזל, כבישים ותקשורת. תקופה זו התאפיינה בגידול אוכלוסיה מהיר, בפיתוח אורבני מואץ ובבנייה מסיבית של שכונות יהודיות וערביות חדשות. חיפה הייתה לעיר רב-דתית ורב-לאומית, אשר בה התגוררו כפריים מקומיים לצד מתיישבים אירופים, פועלים וסוחרים מלבנון, מסוריה, מעבר הירדן וממצרים. האוכלוסייה המקומית האיצה את התפתחותה הכלכלית, התרבותית והפוליטית של העיר לממדים מרשימים, בעיקר בשנות השלושים. בתצלומיו של אלכסנדרוביץ' משתקפים היטב מגוון השינויים שחלו בהתפתחות העיר חיפה. הם ניכרים ברקע ההתרחשויות האנושיות היומיומיות, שבהן מתמקדת עדשתו.

www.efifo.co.il

ייחודו של אלכסנדרוביץ' על רקע מסורות הצילום בארץ ישראל/פלסטין

בעשורים האחרונים גובר המחקר הבוחן את ההיסטוריה המקומית במאות שקדמו להקמת מדינת ישראל דרך הזווית החזותית, ובעיקר הצילומית. מגמה זו משתקפת במגוון תערוכות שנאצרו במוזיאונים שונים בשנים האחרונות. מהלך זה עוסק במיפוי ובקיטלוּג של הצילום המקומי במאה הקודמת ובמחצית הראשונה של המאה העשרים בהתייחס להקשרים היסטוריים מקומיים ובינלאומיים. במסגרת זו נחקרו בעיקר עבודותיהם של צלמים מקצועיים או מקצועיים למחצה, צלמים שעבדו עבור המוסדות הציוניים והשלטוניים או צלמים שפתחו סטודיו מסחרי לצילום. תערוכה זו ממשיכה את העיסוק בצילום המקומי וממקדת את המבט בתצלומיו של אלכסנדרוביץ', שפעל כצלם עצמאי, תוך ניסיון לקטלג את תכני התצלומים המתעדים את חיי הערים ההיסטוריות בארץ ואת אופן ייצוגן. ניתן להבין את מאפייני תצלומיו על רקע מסורות הצילום שהתהוו בארץ באותה עת. רקע זה, על הקשריו ההיסטוריים והאידיאולוגיים, מאפשר לעמוד על הייחוד הטמון בגישתו.

משלהי המאה התשע-עשרה תיעדו משלחות מסע מערביות את הארץ ותושביה בצילום ובציור. רוב העוסקים בצילום הגיעו ארצה עם דעות קדומות על הארץ בהתבססם על כתבי הקודש, על תיאורים ספרותיים ועל ההשקפות החברתיות והלאומיות על מקום זה כמקובל בארצותיהם. הצלמים האירופאיים העדיפו לתאר את הארץ מנקודת מבט אוריינטליסטית שהתאימה לציפיות של קהל הצרכנים המערבי. הם סיפקו את "ההוכחות החזותיות" לכך שהעולם התנכי קפא על מקומו וכי "ארץ הקודש" היא מרחב בלתי מפותח הניתן לכיבוש מערבי. המרחב המזרח תיכוני פוענח על פי קודים מערביים, כמציאות מדומיינת, בעיקר למטרות אימפריאליסטיות. חיי היומיום הממשיים של המקומיים וסביבתם העירונית והכפרית זכו לתיעוד מועט. מציאות זו יוצגה בעיקר מנקודת מבט שהדגישה את הוויית החיים המקראית שהשתמרה לכאורה במשך הדורות. בתצלומים רבים ניכר המאמץ לבחור בקפדנות ואף לביים את חיי היומיום בהשראת סצנות מקראיות או אירועים בעלי משמעות נוצרית. התצלומים התמקדו במאפייניהם האקזוטיים של המקומיים ונטו לתארם כנחותים בהשוואה למערב. הם תרמו לעיצוב התשתית התפיסתית שהציגה את המערב כמיטיב עם המזרח ומקדם המודרניזציה.

ניתן לחלק באופן גס את נושאי הצילום באותה עת לקטגוריות הבאות :ירושלים של מעלה המשתקפת באתרים הקדושים (כנסיית הקבר, דרך הייסורים, הכנסיות החשובות, כיפת הסלע); ירושלים העתיקה והחרבה (הכותל, מגדל דוד, החומה ושערי העיר); טיפוסים מקומיים על רקע סביבת חייהם או מקום פעילותם (בעלי מקצועות כגון רוכלים ונהגי חמורים, נשים מקומיות, קבצנים ומצורעים). תושבי העיר הוצגו מנקודת מבט פטרונית, בדרך כלל באופן שלילי, תכופות כטיפוסים מוזרים או כדמויות מסקרנות. תצלומים נוספים התמקדו בערים עכו, יפו, חיפה וטבריה, תוך הדגשת פרטים אקזוטיים אוריינטליסטיים של מקומות אלה. נמל יפו, אתר הטבילה בירדן והכנרת הפכו לסמלים של ממש.

מראשית המאה העשרים החלו לפעול בארץ גם צלמים יהודים מקומיים. בשני העשורים הראשונים הרבו הצלמים לתאר את היישוב היהודי על רקע מרחבים שוממים כביטוי חזותי לאידיאולוגיה הציונית של כיבוש הארץ והשממה. תפיסתם את המרחב המקומי לא הייתה רחוקה מהמסורת החזותית של הצילום האירופי האוריינטלסטי של המאה התשע-עשרה. בין שתי מלחמות העולם הבין הממסד היהודי את הפוטנציאל הגלום במדיום הצילום והחל לעשות בו שימוש נרחב למען שיווק המטרות הלאומיות. בשנות השלושים השתכלל הקאנון הצילומי הציוני המגויס. הצלמים הרבו לעסוק בייצוג הירואי של הדמות האנושית, בעיקר דמויות של החלוץ והחלוצה, הנוטר, הפועל והפועלת בעבודתם, בעיבוד האדמה באמצעים מתקדמים, בהקמת יישובי "חומה ומגדל", בחגים חקלאיים בקיבוצים ובמושבים, בתיעוד של ילדים בגנים ובבתי הספר, וכן במסעות וטיולים. נושאים אלו שיקפו את הדרכים שבהן נקטה הציונות כדי להגשים את חזונותיה, שהעלו על נס את ערכי השיבה לטבע, עבודת הכפיים והיצרנות במגמה לשלול את הקיום היהודי בגולה. האידיאלים הציוניים החדשים השתקפו בכל תצלומי התקופה.

www.efifo.co.il

פינת הרחובות החלוץ וברוולד כיום, חיפה, 1935-1932. Today’s He’Halutz street corner of Baerwald, Haifa                                         زاوية شارع هحلوتس وبرفيلد في أيّامنا، حيفا

התפיסה הציונית בראשית המאה העשרים ראתה בהתיישבות הכפרית את בסיס ההגשמה החלוצית של "היהודי החדש". ההעדפה של ההתיישבות הכפרית-פריפריאלית ופיתוחן של צורות יישוב חקלאיות וכפריות כמו קיבוץ, מושב ומושבה היו חלק מהאידיאולוגיה הציונית, ככלי למימוש החלום הציוני. לעומת זאת, הכפר הערבי נתפס כצורת יישוב נחותה. העיר, בייחוד העיר הגדולה, הוצגה בתעמולה הרשמית כגידול פרזיטי של "היישוב", המשבש את מדיניות גאולת הקרקעות. בצילום הציוני המגויס באותה עת צורות התיישבות חדשות החליפו בהדרגה את דימויי הערים ההיסטוריות, שהתאפיינו בהקשרים דתיים מובהקים. לצד זאת הוצגו ערכים עירוניים שתאמו את האידיאולוגיה הציונית, כגון התפתחות של בנייה מודרנית ובעיקר פיתוח התעשייה והנמלים בחיפה וביפו. לצד אלה התפתחו הצילום העיתונאי וכן הצילום הבלתי ממסדי, שפעל בהקשרים מסחריים ואמנותיים.

לצד הצילום המערבי והציוני של הארץ, התפתח הצילום של תושבי המקום בידי צלמים שאינם מערביים. הבולטים שבהם היו הצלמים הארמנים, שהפנימו במידה רבה את מסורת הצילום המערבית-אוריינטליסטית ויישמו אותה בעבודתם. הצילום הפלסטיני נסמך על צלמים שהחלו לפעול בראשית המאה העשרים והושפעו מהצילום הארמני המוקדם. הצלם הפלסטיני של שנות השלושים שימש בעיקר כצלם תיעודי הרושם את המציאות היומיומית בערים ובכפרים. עבודתו התבצעה בעיקר בנסיבות של הזמנות פרטיות ומסחריות או עבור סוכנויות צילום מקומיות וזרות.

לנוכח מסורות הצילום השונות שהתפתחו בארץ באותה עת, ניתן לבחון את תצלומיו של אלכסנדרוביץ' ולאפיין את הנושאים המשתקפים מעבודתו. תצלומיו אינם נופלים לקטגוריות מובנות וברורות של הצילום הציוני המגויס. עבודתו מעניקה לנו מבט חקרני של אדם המתבונן מן החוץ אל המרחב שסביבו ומשקפת את פני החברה המקומית על רבדיה השונים. בהתייחס לתצלומיו ניתן אפוא לשאול: מהם הקשרי המשמעות המשתקפים מהם? האם השקפת עולמו הציונית-הרוויזיוניסטית השפיעה באופן מודע על הדרך שבה הוא ייצג את תושבי הארץ ואת המרחב העירוני? ניתן להיווכח כי הנוף האורבני בתצלומים הללו אינו נתפס כסמל – לא כייצוג של הוויית חיים נחשלת שקדמה לציונות או של מרחב מודרני שנוצר בעקבות המפעל הציוני. התצלומים אינם מתמקדים ב"שיאים" של העיר אלא דווקא באירועים המשניים והמקריים.

תצלומיו של אלכסנדרוביץ' נוטים לנצל מרחב של הזדמנויות ומתאפיינים בדחף ללכוד את הרגע החולף מתוך עמדה של אמפתיה. כצלם הוא ביטא מבט אוהד כלפי מושאיו והנציח במזיגה נדירה של רגישות וצלילות ראייה את נוכחותו של הנוף האנושי בארץ ישראל/פלסטין. הוא נטה לעסוק בדמויות לכאורה שוליות, אזוטריות ותמוהות-משהו תוך כדי שיטוטיו, בעודו משתמש בחזרה על יותר מפריים אחד כדי להציג התרחשות אנושית. עבודתו מתאפיינת בחזרתיות ובסדרתיות וניתן לקשור אותה לתיאוריות העוסקות ביומיום ובשוטטות במרחב האורבני. האדם משוטט ברחוב, כישות ממשית שניתן לחוות אותה, כמרחב שבו מתקיימת פנורמה של מקטעי התרחשות עירוניים ופעולות בו-זמניות. ברחוב בולטים, כמרכיב המובהק ביותר, עוברי האורח האנונימיים. השוטטות בו היא מסע פיזי ומנטלי אינסופי של האדם, כתנועה ללא מטרה מוגדרת. האדם בעיר אינו מתבונן או צופה בלבד; הוא גם מהווה חלק בלתי נפרד מהתרחשות הכוללת משתתפים רבים אחרים, מן החיזיון האורבני. עובר אורח זה, שאותו נוהגים לקשר עם העיר המודרנית, אופיין לראשונה בידי המשורר הצרפתי שארל בודלר וכאמור נדון מאוחר יותר בדבריו של ולטר בנימין. לדברי מוריס בלאנשו, דמות עובר האורח האנונימי למעשה מייצגת את היומיום הניחן באיכות החומקת מתשומת לבנו. לדבריו, במקום החמקמק הזה לא קורה דבר ממשי.

בזיקה לדברים אלו, ניתן לומר כי תצלומיו של אלכסנדרוביץ' נוגעים ברצף של רגעים אקראיים קטנים, חסרי חשיבות ובנאליים, המייצגים את הממד של חיי היומיום, שבו תכופות נדמה כי אין כל התרחשות ממשית. הרחוב מופיע בתצלומים אלו כמקום מפגש אקראי בין הצלם המשמש עֵד לבין עובר האורח האנונימי, המשוטט ברחובות ממש כמותו. מתוך הקשרים אלה מתעוררת השאלה: האם באמת אפשר להגדיר את אלכסנדרוביץ' כצלם עֵד המתבונן ללא התערבות, כמי שחף מביקורתיות או מאידיאולוגיה, ואת תצלומיו כרצף של אירועים מקריים? דומה כי עבודתו מצויה באזור ביניים, המשקף תנועה בין קטבים ומשמעויות: בין היותו תייר בן תרבות המערב לבין מי שמייצג נאמנה את תמונת העיר המקומית; בין מי שאוחז באידיאלים ציוניים-רוויזיוניסטיים בורגניים לבין מי שמונע מהרפתקנות וסקרנות; בין היותו צלם שניחן בכישרון ייחודי ביצירת מגע קרוב עם מושאי צילומיו לבין מי שבעבודתו מודגשת האנונימיות של מצולמיו; בין פעילותו כצלם העוסק בתיעוד הערים ההיסטוריות של ארץ ישראל/פלסטין לבין היותו אדם העוסק בצילום של מקומות שוליים שזר לא היה פוסע בהם. אזור ביניים זה, כפי שמצטייר בתערוכה, מכיל את הקטבים השונים בכפיפה אחת, מבלי להשתייך באופן מובהק לאף אחד מהם.

אוסף זאב אלכסנדרוביץ' מכיל תצלומים רבים, והבחירה במגוון מצומצם מתוכו הייתה קשה. תערוכה זו אינה מתיימרת להקיף את הנושאים שעולים מתצלומיו על כל היבטיהם. דיון מעמיק ונרחב בהיבטים השונים של תצלומיו ובנושאים הנלווים ברצף ההיסטורי של הצילום המקומי עדיין מצריך מחקר נוסף. התצלומים בתערוכה, שנבחרו מתוך אלפיים, מסוּוגים למספר נושאים והיבטים: נוף אורבני, הצופה, עוברי אורח, רגעי יומיום, דיוקנאות, שווקים, תחבורה והובלה, עבודה ומלאכה, אביונים ומקבצי נדבות. נושאים אלו הוגדרו מתוך ניסיון לקטלג את התצלומים בזיקה לנושאים המאפיינים את המרחב הצילומי המקומי בתקופתו של אלכסנדרוביץ'. במקרים רבים התמונות שנבחרו משקפות תמות שונות וקיימת חפיפה בין נושאים שונים. בין התצלומים המוצגים קיימים יחסי גומלין היוצרים מכלול רבגוני בעל זיקות פנימיות. התערוכה מבקשת אפוא לחשוף התבוננות מרתקת ורבת-פנים של צלם-משוטט על החיים העירוניים השוקקים בארץ ישראל/פלסטין ומספקת מבט ייחודי על מגוון האוכלוסיות שחיו כאן.

אוצרת: עינבר דרור לקס
מוזיאון העיר בחיפה
פתיחה: מוצ"ש 27 בספטמבר 2014 בשעה 20:00
נעילה: 1 במארס 2015

 

 

www.efifo.co.il

לוח מודעות, ירושלים, 1935-1932. 1932-1935,Billboard, Jerusalem. لوحة إعلانات، القدس

 

Between Haifa and Jericho: Five Cities, Three Years, One Photographer

Ze'ev (Wilhelm) Aleksandrowicz (Krakow, 1905 Tel-Aviv, 1992) first came to Palestine as a tourist, towards the end of 1932. He photographed hundreds of photographs and returned to visit in the second half of 1934 and in 1935. In this short period, Aleksandrowicz created an impressive and extensive oeuvre, which narrates the story of the region from his unique perspective. His work is dedicated mainly to describing the rich life of the local population, and a smaller section of it is dedicated to depicting landscapes and cityscapes. Most of the photographs were taken with two Leica cameras on a black and white 35mm film purchased in the beginning of the 1930s. The portable, easy to carry Leica camera made it possible for Aleksandrowicz to move from one place to another with ease and take undirected photographs of arbitrary moments. Thus, he created snap photographs in motion, with or without the knowledge of the people he photographed, and he often shot a series of the same scene.

This exhibition follows Aleksandrowicz’ touristic position, which searches for the adventure embodied in new unfamiliar places, in historical and cultural sites. In another aspect, the exhibition examines the photographer’s unique gaze; that is, in terms originating from  19th century French literature “flanuer”,  a foreign “wandering” gaze. German philosopher and cultural critic, Walter Benjamin discussed this tradition in relation to the experience of wandering through the urban space. In affinity to this tradition, in his wanderings, Aleksandrowicz was able to capture anonymous passersby and daily, non-staged situations. The exhibition shifts the gaze from the distinct forms of Zionistic settlement Aleksandrowicz documented in his travels to Palestine, to the urban landscape of cities with a rich history. It focuses on the way in which Aleksandrowicz captured the contingent and fleeting aspects of cities brimming with commerce and local life.

The City and the Tourist in Palestine During the 1930s

Aleksandrowicz’ photographs reflect the changes that have taken hold of the urban space in Palestine in the beginning of the 1930s. These photographs point towards the development in the fields of building, commerce, transportation, road network, and export and import means by land and sea. Thus, Aleksandrowicz’ work stirs a debate regarding the way in which these cities have been documented throughout the history of local photography. His work reflects, in a fascinating and multifaceted manner, the urban development in Palestine as a significant historical step, which will be outlined later in this article.

During the last third of the 19th century, under the rule of the Ottoman Empire, Palestine’s urban geographic layout drastically changed. The administrative reforms dictated by this empire in the fields of commerce, land ownership, and municipal governing lead to a modernization. Moreover, the relations that were formed with the international community shifted the preference from the rural elite to the urban one. During this period, the developments in roads and means of transportation via land and sea made it possible for more and more Christian pilgrims, European tourists, and Jewish immigrants to come to Palestine. Most of these sojourns moved through the port of Jaffa.

The arrival of the British to this region strengthened the urban settlement, which stopped growing since the break of WWI. British colonialism imported the “spirit of capitalism”, expressed in several fields, among them: improving the access routs to Palestine and developing urban infrastructures that helped the existing cities prosper.  During the period of the British rule in Palestine, the region was no longer merely the  “Holy Land”, which mainly attracted pilgrims, but also a focal of a modern, not necessary religious, tourism. At the time, more and more emphasis was placed on preserving the land’s archeological sites and regulating the visits to them.

In the days of the British rule, the urban sector was marked by a rapid growth in population and development as well as an escalation in the Arab-Jewish conflict and the arrival of many British forces to the region. While the small cities began to lose their status, the function of the larger cities changed and their status grew. The British land administration, for instance, abandoned the cities Nablus and Acre, which were main administration centers during the Ottoman period, and replaced them with Haifa, Jaffa, and Nazareth. And since the British recognized Jerusalem’s international historical status, and its importance to the three monotheistic religions, they gave it the status of a national capital, a title it did not previously possess.

From all the large cities in Palestine, Haifa stands out in the changes it underwent throughout these years. . The British targeted Haifa from the outset as an economic and strategic center, since it was a link in the chain of the British Empire’s port cities. Given its geographical advantages, the British government considered Haifa the second most important city after Jerusalem. Therefore, the city was given a new port, a petrochemical industrial area, and a modern infrastructure of railways, roads, and communication. During this period, the city’s population rapidly grew, its urban development accelerated, and many new Jewish and Arab neighborhoods were built. Haifa became a multi-religious, multinational city; wherein local rural residents lived besides European settles, as well as workers and merchants from Lebanon, Syria, Trans-Jordan, and Egypt. The local population increased the city’s economic, cultural, and political development to impressive dimensions, mainly during the 1930s.  Aleksandrowicz’ photographs accurately reflect the plethora of changes Haifa underwent in these years. They can be seen in the backdrop of the human everyday experience captured by his lens.

www.efifo.co.il

שטח פריקה וטעינה, נמל יפו. Loading dock, Jaffa port. موقع تحميل وتفريغ، ميناء يافا

Aleksandrowicz’ uniqueness in context of the tradition of photography in Palestine

In the last few decades, more and more interest has been given to the field of local photography. Large-scale exhibitions were staged in an attempt to outline its history. Several retrospective exhibitions were also dedicated to the photographers who operated in this country. In addition to the catalogues accompanying these exhibitions, several comprehensive period books were published.

These researches are conducted by mapping and cataloguing local photography in the previous century and the first half of the twentieth century in relation to local and international historical contexts. The researchers conducted through this prism have mainly focused on the works of professional or semi-professional photographers, photographers who have worked for the Zionist foundation, or photographers who have opened commercial photography studios.  This exhibition continues the exploration of local photography and focuses the gaze on the photography of Aleksandrowicz, who operated as an independent photographer. The exhibition attempts to catalogue the content of his photographs, which documents the life of the historical cities in Palestine, and the manner of their representation. The qualities of his photographs may be understood within the context of the traditions of photography that were formed in Palestine at the time. This context, with its historical and ideological components, makes it possible to capture Aleksandrowicz’ unique position.

From the late 19th century many Western expeditions have documented Palestine and its residents in photography and painting. Most photographers came to Palestine holding prejudicial beliefs about land. These beliefs were drawn from the Holy Scriptures, literary descriptions, and the social and national views common in their countries. European photographers preferred to describe the land from an Orientalist perspective that complied with the expectations of the Western consumers. They delivered the “visual proof” that the biblical world was left in its original state and that the “Holy Land” remained an undeveloped space that may be appropriated by the West. The Middle East was deciphered according to Western codes, as an imagined reality, mostly for imperialist purposes. The real daily life of the locals and their urban and rural environment were very rarely document. The representation of this reality usually emphasized the biblical way of life, which was supposedly preserved throughout the generations. Many photographs reflect a glaring effort to diligently choose and even stage the everyday life in the spirit of biblical events or events with Christian significance. The photographs focused on the exotic attributes the locals displayed and would usually describe them as inferior in relation to the West. They contributed to the design of the conceptual groundwork that represented the West as a benefactor of the East and a promoter of modernization.

The topics of photography at the time may be crudely divided to the following categories: heavenly Jerusalem as reflected in the holy sites (Church of the Holy Sepulcher, Via Dolorosa, the important churches, the Dome of the Rock), ancient and decaying Jerusalem (The Wailing Wall, the Tower of David, and the old city gates and walls), local characters in their native habitat or the place of their work (workers like peddlers and donkey drivers, local women, beggars, and lepers). The residents of the city were unfavorably represented from a patronizing position. They were often depicted as bizarre characters or intriguing figures. Additional photographs focused on the cities Acre, Jaffa, Haifa, and Tiberias while emphasizing the Oriental, exotic details of these places. The Jaffa port, the Christening site in the Jordan, and the Sea of ​​Galilee have become actual symbols.

In the beginning of the twentieth century local Jewish photographers also began to work in Palestine. In the first two decades these photographers depicted the Jewish settlement on the backdrop of empty spaces, as a visual expression to the Zionist ideology of concurring the land and the wilderness. The way in which these photographers perceived the local space resembled the visual tradition of the Orientalist European photography of the 19th century. Between the two world wars, the Jewish establishment began to realize the potential embodied in the medium of photography. Since it recognized the growing national need for image-building material, it started employing it extensively to promote the national goals. This tendency had an extensive impact on the private and public language of photography, which evolved in the country during those years. The human figure becomes a central element in the photographic frame. In many cases the objects (mainly people or scenes) were photographed from an unusual angle – either very high or very low – in order to magnify and thus render them heroic. During the 1930s, photographers perfected the pinnacle of Zionist, iconic, graphic, depiction categories. These categories included: the pioneering man and woman, the watchmen and the working men and women as they work the land with advanced tools, forging the “Tower and Stockade” settlements, agricultural holidays, kibbutzim and moshavim, documenting children in kindergartens and schools, and outdoor hiking and touring. These categories reflected the ways in which Zionism fulfilled its visions which exalted the values of returning to nature, labor, and productivity in order to negate the existence of the diaspora Jew. The Zionist ideals are thus reflected in all the photographs of the period.

The Zionist ideal in the beginning of the twentieth century considered its settlements in the rural areas as the foundation for the “New Jew’s” pioneering fulfillment. They preferred to build settlements in the country and develop agricultural and rural forms of settlements like a kibbutz, a moshav (a cooperative agricultural community made of individual farms), or moshava (an agricultural settlement). This preference was part of the Zionist ideology that treated the various forms of agricultural settlements as a tool to fulfill the Zionist dream. The Arab village, on the other hand, was considered a lower form of settlement. The official propaganda represented the city, especially the metropolitan, as a parasitic tumor growing on the back of the “Yishuv” (the Jewish settlement) and hindering the policy of redeeming the soil.  In propagandist Zionist photography of the time, new forms of settlements gradually replaced the image of the historical cities. Nevertheless, some of the urban values were compatible with the Zionist ideology, and were therefore given a place alongside the agricultural ones; these values included: the development of modern construction and mainly developing the industry and the ports in Haifa and Jaffa. The journalistic as well as the non-institutionalized photography, operating in artistic and commercial contexts, developed in relation to these discursive forms of ideology.

Furthermore, non-Western photographers worked side by side with the Western Zionist photographers. The most salient among them were the Armenian photographers, who greatly internalized the Orientalist Western tradition and implemented it in their work. Palestinian photography hinged on photographers who began to work in the beginning of the twentieth century, and was influenced by the early Armenian photography. The Palestinian photographer of the 1930s worked mainly as a documenter, registering the daily reality in the cities and villages. His work was mostly carried out through private or commercial commissions or for local and foreign photography agencies.

Aleksandrowicz’ photography may be examined and divided into the various topics it reflects, in their relation to the various conventions of photography that developed in Palestine at the time. His photographs do not fall into clear-cut categories’ of ideological Zionist photography. Aleksandrowicz’ work provides us with an inquisitive gaze of a man looking from outside. Thus, it reflects the surface of the local society with its multiple layers. His photographs then, beckon the questions: what relations of meaning do they reflect? Did his Revisionist position consciously affect the way he represented the residents of Palestine and the urban space? The urban landscape in Aleksandrowicz’ photography is neither conceived as a symbol nor as a representation of a primitive life that preceded Zionism or the urban space created following the Zionist endeavor. The photographs do not focus on the “high points” of the city, but rather on its trivial contingent events.

Aleksandrowicz’ photographs tend to make use of a spectrum of opportunities and exhibit a drive to empathically capture a fleeting moment. As a photographer, he expressed a compassionate gaze towards the subjects of his photographs, and through a rare blend of sensitivity and clarity, eternalized the presence of the human landscape in Palestine. He tended to engage with seemingly marginal, esoteric, and somewhat eccentric characters in his wanderings, while repeatedly using more than one frame to represent human events. Aleksandrowicz’s photographs are repetitive works and take the form of series.  This form of repetition may be related to the theories exploring the urban, everyday space of wandering.  The urban explorer who wanders the street can experience the fragments of urban events and simultaneous actions as a space-containing panorama. The anonymous passersby, the unnamed 'somebody', stand out as the most salient component of the street. Wandering the street is man’s physical and mental eternal journey – a movement without a definite goal.  The urban explorer is not a mere observer or viewer; he also constitutes an inseparable part of an occurrence, in the urban vision, with a multiplicity of other participants. The French poet Charles Pierre Baudelaire first defined this passerby, who is generally linked with the modern city, and as stated we will later outline Walter Benjamin’s conceptualization. According to Maurice Blanchot, the image of the anonymous passerby represents the every-day, that which constantly eludes our attention. According to Blanchot, in this elusive place nothing real takes place.

In relation to these conceptualizations, we may state that Aleksandrowicz’ photographs touch a sequence of arbitrary, small, insignificant, and banal events, which represent the dimension of everyday life, in which it often seems that nothing real takes place. The street appears in these photographs as an arbitrary meeting place between the photographer, who functions as a witness, and the anonymous passerby, who, like the photographer, wanders the streets. Thus, the question arises: can we really define Aleksandrowicz as a witnessing photographer, who observes without intervention? May we truly treat this photographer as someone free from criticism or ideology and his photographs as a sequence of arbitrary events? It seems that his work is located in an liminal zone, which reflects an oscillation between poles and meanings: between being a Western tourist and someone who truthfully represents the image of the local city; between someone holding onto bourgeoisie, Zionist, revisionist ideals and someone driven by a sense of adventure and curiosity, between being a photographer with an extraordinary talent to connect with the people he photographed and a photographer emphasizing the anonymity of the objects of his photographs; between his work as a photographer documenting Palestine’s historical cities and being a man taking pictures of marginal places, in which a stranger would not dare tread. This liminal zone, as this exhibition shows, simultaneously contains the two oppositional poles, without adhering to any one of them.

The Ze’ev Aleksandrowicz collection contains many photographs, and the selection from within it was difficult. This exhibition does not aspire to encompass all the topics and aspects of his oeuvre.  An in-depth and extensive debate of the different aspects of his photography and their related topics within a historical continuum of local photography still necessitates further research. The photographs in the exhibition, selected from two thousand photographed, are classified into a number of topics and aspects: cityscapes, the viewer, the passersby, moments, portraits, markets, transportation, work and labor, poppers and beggars.  These topics were defined in an attempt to catalogue the photographs in relation to the topics that characterized the local field of photography during Aleksandrowicz’s lifetime. In many cases the selected photographs reflect different themes and there is an overlap between different topics. The dialogue between the exhibited photographs fashions a diverse array of internal relations. The exhibition thus attempts to expose the wandering photographer’s fascinating and multifaceted gaze, observing the buzzing urban life in Palestine. Thus, providing a unique perspective on the diverse populations living here.

www.efifo.co.il

מטוס ימי בקו לונדון-מומביי נוחת על הכינרת, טבריה. Seaplane on the London-Mumbai Line Landing on the Sea of ​​Galilee, Tiberius طائرة بحرية في خطّ لندن-مومباي يحطّ على بحرية طبرية، طبرية

Introduction

Ze'ev (Wilhelm) Aleksandrowicz was born in Kraków in 1905. His father, the owner of a prominent paper wholesale business, was one of the leaders of the Jewish community. In order to prepare him to take part in the family buisnnes,  Aleksandrowicz’ family sent him to study trade school in Vienna and Basel. Aleksandrowicz's desire, however, lay elsewhere. He began to travel with his camera, producing photographs in Japan (an exhibition of his magnificent photography in Japan was presented at the Tikotin Museum of Japanese Art), Poland, The United State, Egypt, Palestine, and other countries. As waves of anti-Semitism swept across Germany and Poland, Aleksandrowicz, who was a Zionist and a supporter of Ze’ev Jabotinsky, decided to settle in Palestine. In 1936, after marrying Lea Chelouche, he almost completely abandoned his photography. Eleven years after his death, an old suitcase containing thousands of negatives curled into tin boxes was discovered by chance, at his home. The photographs were taken between 1932-1935, with a Leica camera on black and white 35mm film. Most of them were not printed in his lifetime.

Aleksandrowicz was an independent photographer during a period in which photography on such a broad scope was usually conducted by public institutes for a pre-defined goal, such as the photography the Jewish National Fund commissioned in order to encourage immigration to Palestine. In the short period he photographed, he fashioned an impressive oeuvre, characterized by creative freedom and a sensitive eye. These works provide us with an understanding of the life of the period. In many of the photographs it seems that Aleksandrowicz was treaded in places in which any foreigner would have either avoided or have difficulty reaching. His photographs indicate his fondness to human beings, without regards to where they are from, and his talent to form intimacy with the people he photographed. This exhibition in Haifa City Museum is dedicated to describing the rich and multifaceted texture of the local population in the five historical cities: Haifa, Jerusalem, Jaffa, Jericho, and Tiberius.

I would like to thank everyone who has contributed his part to the exhibition and its catalogue. My heartfelt gratitude the Aleksandrowicz family, the collectors, and the different people who have aided the research. Aleksandrowicz did not leave us with any notes regarding the sites in which he photographed, therefore the identification the locations is based on research conducted by his son Sinai Aleksandrowicz and his grandson Or Aleksandrowicz. I would like to especially thank anyone who helped  identify the photographs relating to Haifa: Yair Safran, Waleed Karkabi, Dr. Maged Khamra, Dr. Johnny Mansour, and Eli Roman. I would like to thank Dr. Yeremiyahu Rimon, for lending albums of travels to Palestine and fascinating stereoscopic photographs to the exhibition. My appreciation to all the individuals who helped publish the catalogue and the exhibition: YaronDavid who edited the texts, Tamar Gerstenhaber who translated them to English, to Roaa Translation and Publishing for translating and editing into Arabic. I would like to extend my heartfelt gratitude to all the museum’s workers for their important help in the various phases of producing the exhibition. Finally, special thanks go to the museum team, which curated and produced the exhibition, spearheaded by the museum’s curator, Inbar Dror Lax.

Nissim Tal, Director General

"על הסכנה שבסיפורים בלתי מסופרים"

www.efifo.co.il

ליאלי קחאויש, נולדה באום אל פחם חיה ויוצרת באום אל פחם, ביקור, 2014, וידיאו

התערוכה בוחנת את "המילוליות" כתכונה, על השלכותיה והיבטיה באמנות חזותית. בנוסף, היא מבקשת לחדד ולהראות כי לא כל מה שנמסר כסיפור הוא בהכרח מילולי, ובאותה נשימה, שהבלתי-מסופר עשוי להיות מסוכן לא פחות.
סיפורים טומנים בחובם מחויבות מסוימת לסוף (או אם תרצו, למוות) אנו ניגשים לקריאת סיפורים חדורים בתחושת כוונה — נחושים לסיים אותם, כיוון שגם הם, אחרי הכל, גורלם להסתיים. אולם סוף הסיפור אינו שוכן בשורות ובמילים האחרונות של העמודים האחרונים בספר. סיפור מת כשהוא חדל מלהיות מסופר. במובן זה, כותרת תערוכה זו מטעה, כיוון שלכאורה נדמה שהיא מבקשת להנחיל לצופה או לקורא מוסר השכל חינוכי: הישמרו לכם, אל תניחו לסיפורים לגווע.  אולם, לא בכך עסקינן וזה אינו הסיפור הלא מסופר שתערוכה זו מבקשת לבחון. הסיפור שמעסיק אותנו הוא זה שמסופר, בקול ענות חלושה, באמנות חזותית עכשווית. אותה נוכחות מוטלת- בספק של סיפורים באמנות עכשווית מקורה בעובדה שבאמנות מה שמסופר, במיוחד באמצעות עלילות ונרטיבים, נתפס כקץ — לא של הסיפור, כי אם של האמנות עצמה.

www.efifo.co.il

אמיר פולק, נולד בישראל, 1977, חי ויוצר בחיפה, סיפורה העצוב של יה יה, 2014, טכניקה מעורבת

ואכן, סיפור סיפורים כפרקטיקה באמנות חזותית מזוהה עם העדר תחכום, ולכן בכדי להימנע ממילוליות,  הנרטיב הוזנח. אולם האם הוא באמת מוצדק? האם התרחקות ממילוליות מחייבת נטישה מוחלטת של טקסט וסיפוריות? מול התפיסה הרואה במילוליות מבוי סתום החוסם כל ביקורת ופרשנות, ועוד יותר מכך כנגד הגישות הרואות סיפורים כמקום בו נגמרת האמנות, התערוכה מבקשת לחקור צורות שונות של סיפור סיפורים באמנות עכשווית. העבודות בתערוכה זו משקפות פרקטיקות של סיפור שמסרבות להתמסר למילוליות ומגייסות לטובת הסיפור את התיאור, הרמיזה, האזכור וכדומה.

Evgenia-Navikova---Gross-Weight-2014-(C)

יבגניה נוביקוב, נולדה ברוסיה, 1980, חיה ויוצרת בעין השופט, משא ברוטו, 2014, דיו על נייר

 

האמנים המציגים: ליאלי קחאויש, יבגניה נוביקוב, אמיר פולק אוצרת: ליאן סייד
גלריה לאמנות בית הגפן מרכז תרבות ערבי יהודי, רחוב הגפן 2 חיפה
שעות פתיחה: ראשון-חמישי   8:30-16:00  – שישי- שבת :10:00-14:00
נעילה: 1.11.14

 

"דג המשאלות"

www.efifo.co.il

הדמיה של טקס תליה בגלריה

הגלריה לאמנות עכשווית גרנד ART בגרנד קניון בחיפה, מעודדת תצוגה ופיתוח של עבודות אמנות ניסיוניות וחברתיות, שהציבור משתתף בהן, ונעשה חלק בלתי נפרד מתהליך התהוותן ואף, במידת מה, קובע את תוצריהן הסופיים.
העבודה 'דג משאלות', 2014, שתכננה האמנית והאדריכלית שרון יאבו איילון, למרחב הציבורי, ההומה אדם, בקניון 'הגרנד קניון' בחיפה, הנה הזמנה לפעולה, שמבקשת לשלב בין עשייה אמנותית וחברתית לבין המרחב הציבורי, שבחרה לפעול בו.
מיצב 'דג משאלות', יתהווה מקיפול אלפי דפי-דגים מאוריגמי ובתוכן מוטמנות משאלות של ציבור המשתתפים, ייבנה בתהליך מתמשך בגלריה. מיצג 'משאלות' בו ישתתפו חלק גדול ממקפלי הדגים, יתקיים בגלריה במסגרת הפתיחה הרשמית. הגלריה תיטען באווירה מיסטית שתיווצר עקב ריבוי המשאלות והמעורבויות של ציבור המשתתפים.
איילון, כמו קבוצות אמנות ציבוריות רבות ואמנים אקטיביסטים עצמאיים, מאמינה שיש בכוחה של האמנות להשפיע על ההמון, באשר הוא נמצא. בחינתה את 'מארג החיים' בקניון וההתערבות בו, תוך שימוש באסטרטגיות של מערכות שיווק (צרכנות) וחינוך (בתי-ספר ומרכזי תרבות לגימלאים) וניכוסן על ידה כ'כלי עבודה', מייצרת לא רק 'עבודת אמנות', שעל הקהל להשלימה ולהיות שותף בתהליך התהוותה, אלא בעיקר לייצר סיטואציה. סיטואציה תרבותית, שמעדיפה תהליך קולקטיבי ומתמשך, שעשוי להשפיע על החברה. לעיתים אף יותר מאשר מעשה אינדיבידואלי, רגעי.

www.efifo.co.il

שרון ודג. צילום: גיא מרגלית

שרון יאבו איילון: "אני פעילה בשדה האמנות הישראלית מזה כתריסר שנים כאדריכלית, אמנית, חוקרת  ואוצרת, במהלכן יזמתי, תכננתי ובצעתי פעולות במרחב האורבאני והמוזיאלי. אוצרת מוזיאון מוניו גיתאי וינרויב לאדריכלות בחיפה  ועוסקת בהוראה בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון. בין השנים 2009-2011 שימשתי כאוצרת ומנהלת הגלריה לאדריכלות ואמנות ניסיוניות בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון. בעבודתי המגוונת אני עוסקת בנושאים על קו התפר בין אדריכלות לאמנות ותרה אחר המקומות בהם יש לשני אלו השפעה על החברה, הקהילה ועל המרחב הציבורי. מעסיקות אותי שאלות של זהות ומקומיות ומשמעותן בעידן הגלובלי של ימנו. אני שואפת בפעילותי לקדם לימוד, מחקר יישומי, יצירה מקורית, דיון ביקורתי ומעורבות אקטיבית בתחומי התקשורת החזותית, העיצוב ואמנות הסביבה, הנוף והחברה. בנוסף להיותי אדריכלית אני פועלת כאמנית עצמאית, השתתפתי במספר תערוכות קבוצתיות וזו תערוכת יחיד שלישית שלי.  הראשונה נקראה "ללא גוף" והורכבה ממיצב מותאם לגלריה שהיה עשוי כולו מאדמה. השנייה  "בית מרחץ", הוצגה בבית האמנים בתל אביב, וכללה מייצב נייר ווידאו . שתי העבודות עסקו בקשר שבין הגוף הפרטי שלי כאמנית לבין החלל בספציפי  שבו הוצגו. (תמונות 04-05 מצורפות) אני שותפה בקבוצת האמנות art.espionage, במסגרת עבודת הקבוצה אנו בוחנים השתתפות ציבור ביצירות האמנות שלנו כאמצעי ליצירת מקומות ולהשפעה על מקומות. בין היתר הצגנו במוזיאון תל אביב, במוזיאון ישראל בירושלים ובמוזיאון חיפה לאמנות".

על הרעיון שמאחורי דג משאלות

"כפי שכתבתי זהות ומקומיות מעניינים אותי ועבודה עם הקהילה היא דרך להתעמק בנושא. הרעיון של העבודה שנוצרת על ידי מספר גדול של משתתפים ולא על ידי האמן עצמו. אני מנסהנלקחת את הקונספט של האמן הבודד  שיושב בסטודיו לבדו ולהפוך אותו על פיו. בעבודה הזו אני כאמנית עובדת עם המון גורמים ואנשים ומשתמשת במערכות של החברה היום. למה הכוונה?"

עבודה תלויית מקום. "העבודה הזו נהגתה עבור הגלריה בגרנד קניון. עצם קיומה נובע מהמיקום של הגלריה בקניון. זוהי גלריה שלא למטרות רווח וממוקמת בלב ליבו של מרכז עיסקי ענק ולדעתי זה המקום המעניין ביותר ליצור בו כיום.  החשיפה למגוון רחב של אנשים שהם לאו דווקא מהמיילייה האומנותי, ההתייחסות לקניון כמקום שתופס חלק חשוב בחיים של אנשים רבים בימינו כמקום לבילוי, מקום למפגש ותחליף לרחוב עירוני. כאמנית אני מנסה דווקא להתעמת עם הביקורת הנדושה על הקניון ולהסתכל עליה מכיוון רענן יותר שעושה שימוש בקניון בבחינת – if you can't beat them- join them) והתייחסות לתופעה חברתית שמאפיינת ימינו  – תרבות הצריכה. הרעיון הראשוני היה לייצר קהילה חדשה –קהילת דגים או קהילת משאלות מתוך אותה תרבות צריכה שמתקיימת בקניון – להפעיל את כל באי הקניון וליצור מהם "יחד" חדש כלשהוא. ואח"כ ההתפתחות של הרעיון הייתה לפנות לכל תושבי חיפה ולחבר אותם לתוך הגלריה – הדרך שנבחרה היא דרך ילדי בתי הספר והרעיון של הבעת משאלות לחג".

הכלים.  כמו האיזמל למיכלאנג'לו והמכחול לואך-גוך, לאמן היום יש הרבה יותר כלים:  המדיה, האינטרנט והשיווק. כל אלו הם חלק מהמנגנון האמנותי בכל תערוכה – יש ספונסרים, (שהשמות שלהם מוצנעים כאייקון בתחתית ההזמנה) יש פרסום בעיתונות ובאינטרנט אבל כל אלו קוראים כבדרך אגב. כאן הניסיון של העבודה הוא להשתמש בשיווק ככלי אמנותי. להפוך אותו לחלק מהתהליך – חלק גדול מהעבודה נעשה באמצעות מחלקת השיווק של הגרנד קניון שאהבה מאוד את הרעיון ותמכה בלי גבול – (כאן המקום להודות לרוחה אבקסיס על ה"אימוץ" של הפרויקט תחת חסותה ועזרה בלתי נתפסת כמעט בהפקה ובפירסום של הרעיון). הפרויקט יקום ויפול על השתתפות הקהל – והשיווק הוא גורם מפתח לכך. כך תהליך העבודה שלי כולל במקום עבודה יחידנית בסטודיו עם מכחול מול הקנבס, פגישות עם גורמים שונים מהגלריה, מהקניון, מהעיריה (הפרויקט בשיתוף מחלקת חינוך של העיריה), הקמת עמוד פייסבוק שיתעד את כל תהליך בניית המייצב ויאפשר לאנשים להעלות תמונות שלהם עם הדגים שקיפלו, תמונות שלהם מהגלריה ובעצם יאפשר לקהילת הדגים החדשה שתיבנה לקיים קשרים בין אישיים. עבודת האמנות היא לא האובייקט – הדג – וגם לא רק המייצב שייווצר מכל הדגים ביחד – אלא כל תהליך ההקמה שלה. וזה עוד נושא שמעסיק אותי".

יצירת אמנות על ידי ההמון. "המשתתפים, הקהל. לא עוד אמן "גאון", איש רנסנס אלא יצירה שנוצרת באמצעות המשתמש. הקהל שמגיע לתערוכה הוא לא קהל אליטסטי מנותק שנכנס לגלריה ומהנהן באינטליגנטיות לאות הבנה, אלא קהל פעיל, שותף שלוקח חלק ביצירה. יש לזה שתי פנים. האחת – להחזיר את האמנות לכל האנשים ולא רק למיעוט מתעניין. השנייה – האופן שבו הצפייה בגלריה מתרחשת. לבחון מחדש את המושג גלריה/מוזיאון ואיך צריך להתנהג בהם".

אי ודאות. "סוג כזה של תהליך משאיר הרבה מקום לאי ודאות ולמקרה. (אם נחזור רגע אל הדא-דא והרעיונות שלהם – לזרוק ניירות באוויר ומה שיצא הוא האמנות) יש כאן משהו מזה. אני כאמנית לא קובעת עד הסוף  איך העבודה תראה. יש לי חלק גדול בזה  כמובן – אני עיצבתי את הדגים עצמם, אני אבנה את המייצב בגלריה – אבל העבודה הסופית – כמה דגים יהיו, איך הם ימוקמו בחלל, האם בכלל יהיו מספיק דגים, מה כל אחד יכתוב על הדג שלו,  כל אלו הם לא בשליטתי. וזה אחד העקרונות המובילים של המייצב. זוהי עבודה בתהליך, עבודה בהתהוות כשאני מכינה מנגנון שאליו הקהל יצוק את התוכן. כאן המקום להודות לאוצרת הגלריה גברת שירלי משולם שהייתה פתוחה לרעיון, תרמה רעיונות משלו והייתה שותפה מלאה לתהליך האמנותי. הגדולה העיקרית שלה כאוצרת הייתה לזהות את הפוטנציאל של הרעיון ולהיות מספיק חופשיה ולזרום עם כל תנאי אי הוודאות שעבודה מסוג כזה מייצרת".

"קהילה שנוצרת עקב מטרה משותפת. דבר שחסר לנו מאוד במדינה היום ובעולם בכלל. תחושת שותפות, שייכות, ההרגשה שאתה חלק משלם גדול יותר, כאן נכנס המקום של המשאלה והבקשה לשנה החדשה. המקום של היחיד בתוך ההמון. אני מצרף את הקשה האישית שלי להמון בקשות של אחרים. אני הופך להיות חלק מהם. אני מתבקש לקחת חלק בפעולה של מישהו אחר. אני מעורבת בקהילה החיפאית כמעט 15 שנה מאז שהגעתי לכאן ללמוד אדריכלות בטכניון. לאחרונה הגדלתי את מעורבותי ואף  התמודדתי בבחירות האחרונות על מקום במועצת העיר ברשימה של צעירי חיפה. הדרך האמנותית היא עוד דרך לקחת חלק בחיי המקום שבו בחרתי לחיות. כיום יש לי שלושה ילדים שלומדים בבתי הספר ומכאן עלה הרעיון לשלב תלמידים ביצירה. בשיתוף עם מחלקת חינוך של העיריה עלה הרעיון לשלב את נושא הקשר הבין דורי שהוא נושא מוביל השנה, נושא שבוודאי מתקשר אל הרעיון של קהילה וקהילתיות".

www.efifo.co.il

צילום: גיא מרגלית

תיאור העבודה

דג על הדף. "במקום דף פשוט עיצבתי דף שעליו הנחיות בשלבים מ1 עד 16 איך לקפל אותו לדג אוריגמי. העיצוב של הדג מתוכנן כך שכשהדג מקופל הוא הופך להיות יצירה בפני עצמו – לתת את תחושת הסיפוק מהיצירה לכל המשתתפים – "גם אני יכול ליצור עבודת אמנות, גם אני יכול להציג בגלריה" (כאן המקום להודות לשותפי לקבוצת האמנות, עמית מטלון שעזר וייעץ בעיצוב הדג)".
דג יוצא למסע.  "אלפי דפי דגים נשלחו לכל בתי הספר בחיפה. יחולקו בגרנד קניון וניתנים להדפסה מעמוד הפייסבוק. כל משתתף מוזמן לרשום את המשאלה שלו לשנה החדשה על גבי הדג ולהביא את הדג האישי שלו לגלריה".
דג הופך ללהקה. "הדגים יוחזרו  אל הגלריה. באירוע הפתיחה נקיים מייצג בהשתתפות חלק מהמקפלים, המיצג יהיה התחלת בניית המייצב שימשך במהלך תקופת החגים".

בתקופת התערוכה הגלריה תהפוך למעין כותל- מקום להביע בו משאלות ולצרף אותן להמון משאלות של אחרים. באירוע הפתיחה שיתקיים ב-17.9 בשעות הערב ישתתפו חלק גדול ממקפלי הדגים וביחד ניצור את התחלת העבודה. בהמשך הגלריה תתמלא בעוד ועוד דגים של אנשים שיעברו בקניון, או כאלו שיבחרו להשתתף.  אני מקווה שבמהלך תקופת החגים הגלריה תיטען באווירה מיסטית שתיווצר עקב ריבוי המשאלות והמעורבויות של בני אדם רבים ומגוונים ככל האפשר".

הגלריה לאמנות עכשווית, גרנד ART
גרנד קניון, קומה 3, דרך שמחה גולן 54 חיפה, טל': 04-8121111
שעות פעילות: א-ה 12:00-20:00

למעוניינים לקחת חלק במיזם, ניתן לפנות דרך דף הפייסבוק  

 

 

"אמנות נעולה"

וריאציות על נעליים – זכוכית, חומר, עור, בד, רשת בטון, נייר ועוד

www.efifo.co.il

הנעל הינה פריט לבוש שמטרתו לכסות כף רגל על מנת להקל על ההליכה ולמנוע פציעות ממכשולים סביבתיים. בתקופה הפרה- היסטורית, אנשים הלכו יחפים, רגליהם נחבלו ונשרטו, ולכן בני האדם החלו לנעול נעליים. בתחילה, הן היו עשויות פיסות עור שנקשרו בחבלים לרגליים. עם הזמן הן השתכללו. ישנם הסוברים כי הנעל מסמלת את גוף האדם וגשמיות העולם. היא מקשרת בין האדם למקום עליו הוא צועד. הגוף מקשר בין הנשמה לעולם הגשמי. בהסרת הנעל יש סמליות של עזיבת הגשמיות. ביהדות הן מסמלות את האדם העצמאי ועל כך נאמרת הברכה על נעילת הנעליים: "שעשה לי כל צרכי".  על הליכה ברגליים יחפות נאמר בספרי התלמוד: "לעולם ימכור אדם קורות ביתו וייקח מנעליים לרגליו".
האמנים המציגים: בריג'יט מסלי Messali Brigitte, לירית שפיר שמש, אפרת פוייר, בתיה כהן, רעיה כהן, לילך שינפלד בוביס, יונה בן אהרון, מירה מרין, אילנה ירון, שרה עמאר, אסתי דרורי חיות, לינה לוין, אסתי ירון, דרורה אבישר, נילי ללום, חסיה גבלי, יפה שוחטים עמרני, אסנת גפן, שרה רז, רונית שפילר
אוצרת: שרה רז, יו"ר עמותת אמני פתח תקוה
"הציפור הכחולה", בית אמני פתח תקוה, רח' רוטשילד 75, פתח תקווה
שעות פתיחה: ימים שני שישי ושבת 11.00-13.00, ימים שלישי וחמישי 17.00-19.00
נעילה: 12.10.2014

 

 

"סיפורי גלידה"

בחופשת סוכות תוצג בקניון עזריאלי מודיעין תערוכת צילומים, שכל כולה סביב גלידה – "סיפורי גלידה". התערוכה תפתח ביום רביעי ה-1.10.2014 באוקטובר בשעה 19:30 בערב ותוצג עד לסוף חודש אוקטובר.
צלם ויזם התערוכה הוא איש העסקים, בני זבולוני, אשר במשך שנתיים צילם ברחבי אירופה הורים, ילדים סבים, סבתות ואפילו כלבים, שכולם אוכלים – גלידה. המבקרים בתערוכה יוכלו לרכוש את התמונות המוצגות, ועל הדרך גם לעשות מעשה טוב – כל כספי המכירה יועברו כתרומה לעמותת "עזר מציון". זוהי התערוכה השנייה אשר משיק זבולוני. לפני כשלוש שנים השיק את התערוכה הראשונה שלו בבית האמנים ברעות – "סיפורי ספסלים". תערוכה שכל כולה סבבה סביב תמונות של יושבי ספסלים.
זבולוני: "לפני כשנתיים התחלתי לחפש סיפור חדש ומעניין אותו אפשר לצלם. משהו שמאחד סביבו מבוגרים, קשישים וילדים. הבחירה הייתה קלה – גלידה". תערוכת "סיפורי גלידה" תוצג באולם עינן בקניון במהלך כל חודש אוקטובר בימים א–ה  בין השעות 18:00 ל-21:00  ובזמן פעילות המופעים.. הכניסה לתערוכה חופשית

www.efifo.co.il

צילום: בני זבולוני

 

תל אביב: "היונה, קיץ 2062"'

תערוכה חדשה של האמן בני אפרת בגלריה קונטמפוררי

www.efifo.co.il

היונה, קיץ 2062. בני אפרת

גלריה קונטמפוררי פותחת את העונה בתערוכה חדשה לאמן בני אפרת, שבמרכזה המיצב "היונה, קיץ 2062" – ובו אותיות המילה "שלום" חצובות מ-14 טונות של גושי קרח שהולכים ונמסים, לצד מטוס קרב מעופרת, שבחרטומו ענף של זית, לצד העבודות החדשות של בני אפרת ועבודות משנות ה-70, מוקרן סרטון וידאו סטופ מושן המתעד את כל תהליך התמוססות השלום מקרח.

שרית שפירא: כשנולדו ילדינו – בין אם היה זה אתמול, לפני שנה, עשור או כמה עשורים – היינו אומרים שכאשר יגדלו לא יהיו עוד מלחמות. הנסיבות והעובדות טפחו על פנינו והוכיחו פעם אחר פעם שאמירה זו, מפי הורים אחרים וקודמים, חסרה כל אחיזה במציאות – אך הוודאות והפיכחון לא מנעו מאתנו לחזור עליה שוב ושוב, ולו גם כקלישאה, כמנטרה חלולה, שהרי בלי חלומות ותקוות מעין אלה איך אפשר להביא ילדים לעולם?
תקווה קלושה זו, אשליה הנמוגה ומתפוגגת בעודה נאמרת ובכל זאת החיים אינם חיים בלעדיה, היא לב-לִבּו של המיצב היונה, קיץ 2026, שיצר בני אפרת לגלריה קונטמפוררי. חלק הארי של המיצב עשוי מהמלה "שלום" – אותיות עבריות החצובות מ-14 טונות של גושי קרח עצומים, שהולכים ונמסים וניגרים אל בריכה המותקנת ברצפת הגלריה. מצלמת וידיאו מתעדת את החיזיון של אותיות הקרח הנמסות כדי שימשיך לפקוד את המקום כחזיון-רפאים, כאשר יוקרן על הבריכה לאחר שאותיות הקרח יתמוססו כליל.
אותו היגוי מושקע, דרמטי וראוותני של המלה "שלום" כמבע של הבל הבלים, מין גרסה עכשווית של שעון חול, הממחיש את חוסר התוחלת ברקימת תוכניות ואידיאות גבוהות לנוכח הזמן ההולך ואוזל. אולם, עם כל טיפה שנושרת מטה ומטפטפת את הפאתטיות של העמלנות הסיזיפית הכרוכה בהכנתה של כרזת הקרח "שלום" – נשמע גם, דבר ההירואיות הכרוכה במעשה; רק מתוך ביטויה המילולי והגופני-פיסולי של המלה "שלום", ומתוך מבט מפוכח באבסורד שבדבר, אפשר לשהות ולפעול בעולם שעדיין מקדם בברכה ילודים בני-יומם, יצירות אמנות, או כל המשך חי וחיוני לעולם.
לצד מיצב זה, שב אפרת בהיונה, קיץ 2062 לאפוס המקראי, בדימוי של מטוס קרב מעופרת, שבחרטומו (כמו בפי היונה מסיפור המבול) ענף של זית. דימוי זה כולא בחומר הכבד והרעיל של העופרת מוטנט, המוכלא מכלי מלחמה ובעל חיים (שהיה לכלי משחית). בטקסט המוטבע על אותו דימוי כלאיים כתוב: "לפי הברית הישנה, היונה היתה הראשונה שנשלחה לחקור את הארץ. היונה גילתה שעץ הזית הביס את המבול. היונה עם ענף הזית בפיה היא סמל של ניצחון ולא של שלום".
ביצירתו של אפרת, מתקיימת דיאלקטיקה בין איבון וריחוף, קיפאון והמסה, בין הדטרמיניזם של הנסיבות לבין חירות הדמיון, הפרשנות וההמצאה, שבה-בעת מהווה כַּר מחיה ונקודת מוצא – לראיית מציאות אחרת: היפרדות מעולם הנמתח בין קטבי ניגודים, לטובת מצבים שאין בהם העדפה להכרעה אחת, לשיפוט בלעדי, לערך עליון, לייחוס מקובל, לאפיון רווח, לסדר קבוע או למשמעות נורמטיבית.

אוצר: רוני פורר
נעילה: 6.12.14
שעות פתיחה: ימים ב' עד ה': 19:00 – 11:00, יום ו': 10:00-14:00, שבת: 11:00-14:00
Contemporary by Golconda, הרצל 117, תל אביב. 03-6822777
www.contemporary.co.il

 

efifo.co.il

The Dove, Summer 2062

 

The Dove, Summer 2062-  Benni Efrat

A New Exhibition at Contemporary by Golconda

Contemporary by Golconda opens the season with a new exhibition by the artist Benni Efrat, centered around the installation The Dove, Summer 2062 – in which the letters of the word “shalom” (peace) are carved out of 14 tons of gradually melting ice slabs, alongside a fighter plane made of lead carrying an olive branch, and works from the 1970s.

It is recommended to visit the gallery during the first 5 days after the opening.
Exceptionally, the gallery will be opened to the public on Sunday 21/9

When our children were born – whether it was yesterday, a year, a decade or several decades ago – we used to say that when they grew up there would be no more wars. Circumstances and facts proved us wrong time after time and showed that this saying, by other and earlier parents, had no grounds in reality – but certainty and disillusionment did not stop us from repeating it again and again, if only as a cliché, a hollow mantra, since without such dreams and hopes, how can one bring children into the world?
This faint hope, an illusion that fades and evaporates even as it is being uttered, and yet without which life is not worth living, is at the heart of the installation The Dove, Summer 2062, created by Benni Efrat for Contemporary Gallery. The lion’s share of the installation is made up of the word “shalom” – peace – its Hebrew letters carved out of vast ice slabs that are gradually thawing and collecting in a pool fitted into the gallery’s floor. A video camera documents the spectacle of the melting ice letters so that it continues to haunt the place like a phantom vision when screened onto the pool, once the ice letters have completely dissolved.
This labor-intensive, dramatic and spectacular pronunciation of the word “shalom” as an expression of the vanity of vanities, a kind of contemporary hourglass, demonstrates the hopelessness of devising plans and lofty ideas in the face of time running out. Yet, every drop that trickles down and punctuates the pathetic and Sisyphean labor of creating the ice placard spelling “shalom” also articulates, however faintly, the heroicness of the act; only in verbally and physically-sculpturally expressing the word “shalom”, and in casting a disillusioned gaze on the absurdity of doing so, can one reside and act in a world that still welcomes newborn babies, works of art, or any alive and vital continuity of the world.
Alongside this installation, in The Dove, Summer 2062 Efrat returns to the biblical epos, with the image of a fighter plane made of lead, carrying an olive branch. This image traps in the heavy and toxic material of the lead a mutant, the crossbreed of a war machine and an animal (which has become an instrument of destruction). The text inscribed on this hybrid image reads: “According to the Old Testament, the dove was the first to be sent forth to explore the land. The dove discovered that the olive tree had defeated the flood. The dove with the olive branch in its beak is a symbol of victory rather than peace.”
Efrat’s work maintains a dialectic between fossilization and floating, freezing and thawing, between the determinism of circumstances and the freedom of imagination, interpretation and invention, which simultaneously forms a living ground and a point of departure for a different view of reality: abandoning a world that stretches between contrasting poles for situations where there is no one privileged decision, exclusive judgment, supreme value, conventional ascription, common characterization, fixed order or normative meaning.

Curator: Ronnie Fuhrer
Opening event: Friday, 19 September 2014, 12 noon
Press preview: 19.9.14, 11am
Closing: December 2014
Opening hours: Mon-Thu 11am-7pm, Fri 10am-2pm, Sat 11am-2pm
Contemporary by Golconda, 117 Herzl Street, Tel Aviv. 03-6822777
www.contemporary.co.il

ירושלים: פרנסיסקו גויה

יצירות מופת על נייר מאוסף מוזיאון ישראל, ירושלים

 

efifo.co.il, Efifo Magazine, אתר אופנה

מהי תועלת הספל, לוח 59 מתוך הסדרה “זוועות המלחמה”, 1820-1810 (מהדורה מ-1906) תצריב ואקווטינטה

 

70 יצירות מופת נדירות של פרנסיסקו גויה, בתערוכה חדשה במוזיאון שטרוק בחיפה. עבודות מטלטלות בשחור ולבן מהמאה ה-19 של הצייר הספרדי שהעביר ביקורת חריפה על המלחמה ומסרים חברתיים ופוליטיים הנראים אקטואליים כיום יותר מתמיד. בימים אלה שלאחר עימות מלחמתי שותת דם, שבהם שני הצדדים, הישראלי והפלסטיני, מלקקים את פצעיהם, ההתבוננות ביצירותיו של האמן הספרדי פרנסיסקו גויה (1828-1746) שנוצרו לפני כמאתיים שנים רלוונטית ומטלטלת מתמיד. בתערוכה "פרנסיסקו גויה: יצירות מופת על נייר מאוסף מוזיאון ישראל, ירושלים", שתפתח במוזיאון שטרוק בחיפה ב-18 בספטמבר, יוצגו כשבעים עבודות מתוך שלוש הסדרות הנודעות שלו: "זוועות המלחמה", ה"טאורומאכיה" ו"המשלים". יצירות אלמותיות אלה המוצגות כאן באופן נדיר השפיעו באופן מכריע על דורות של אמנים למן המאה ה-19 ועד ימינו אלה, וכוננו את מעמדו של גויה כ"אמן המודרני הראשון".

פרנסיסקו גויה (1828-1746) שהיה צייר החצר הרשמי של מלכי ספרד, זוהה במהלך השנים כאמן נועז שסלל דרכים חדשניות וכמייצג מובהק של המצב הקיומי המודרני. גויה יצר מכלול של 290 הדפסים, שבתוכו ארבע סדרות תצריבים מרכזיות שאין להן אח ורע בעוצמתן האקספרסיבית, בקומפוזיציות שלהן ובשימושן החתרני בכיתובים מלווים. ב-1810 החל גויה ביצירת הסדרה "זוועות המלחמה" בעקבות הפלישה הצרפתית לספרד ב-1808 וההתנגדות הספרדית אליה. הוא הגיב להתרחשויות והמראות הקשים של מלחמת ספרד-צרפת לא על ידי מראות ניצחון וגבורה אלא בתיעוד נוקב של הזוועות ושל האלימות המשתלחת של שני הצדדים המציג את חוסר התוחלת שבמלחמה. העבודות מציגות באופן תקדימי מבט מפוכח והיענות מוסרית חסרת פשרות לסבל האנושי ולברבריות שבמלחמה תוך שילוב של הממד האלגורי. הסדרה מהווה ציון דרך באופני ייצוג המלחמה באמנות ומבשרת את צילום העיתונות של המאה ה-20.

 

efifo.co.il, Efifo Magazine, אתר אופנה

כבד יותר מחמור מת, לוח 1 מתוך הסדרה "משלים", 1824-1816 (מהדורה מ-1864) תצריב ואקווטינטה

סדרת ה"טאורומאכיה" מ-1816, עוסקת בספורט הספרדי הלאומי של מלחמת השוורים, ומתמקדת במאבק לחיים ובמוות לצד דיון במעשה הצפייה עצמו. את הסדרה "המשלים", יצר גויה בעשור האחרון לחייו והיא מבוססת על משלים ספרדיים ידועים ומהווה את השלב המוקצן והמסתורי ביותר שבסדרות ההדפסים שלו. יצירתו הגרפית אינה פרי הזמנה של פטרון אלא פרויקט עצמאי ופרטי של האמן שמבקש לבחון את הקיום האנושי, את ממדיו האכזריים והמפלצתיים המהולים בתשוקות, במעשי גבורה, באמונות תפלות. במרכזה נמצאים התבונה והשיגעון כשהם אוחזים יד ביד, כאשר החלום שבמציאות, הקיטוע, העמימוּת, השעיית המרחב-זמן הלכיד והברור, העודפוּת וההיפוך המערערים על תפיסות פשטניות של מושגי הייצוג והאמת. הם כופים על הצופה הכרה בתודעה אמביוולנטית שאינה כבולה במוסכמות ומבטאת מצב קיומי מודרני של שבר, פרגמנטריוּת וחוסר שלמוּת. במסגרת התערוכה במוזיאון שטרוק ייערכו הרצאות, ימי עיון, שיחי גלריה והקרנות סרטים.
אוצרת: אירנה גורדון

פתיחה: 19.9.14
נעילה: 25.1.14
מוזיאון הרמן שטרוק www.hma.org.il
רחוב ארלוזרוב 23, חיפה טל' 04-6359962

 

 

 POP2D

תערוכת צילום חדשה של האמן זיו כפיר במלון בראון , תל אביב

 

pop2d של האמן כפיר זיו במלון בראון

pop2d של האמן כפיר זיו במלון בראון

מדי שבוע מוצגות תערוכות חדשות בחללים השונים במלון הבוטיק התל אביבי, בראון. את אירועי האמנות במקום מפיקים ארי ליאון פרוצר ולוסי זוטוף. ביום שלישי ה-9.9 תפתח במקום POP2D, תערוכת צילומי ענק של פופקורן של האמן והצלם כפיר זיו. כחלק מהערב האמנותי תשולב הפקה אופנתית בה דוגמנית מובילה תצולם בזיקה אופנתית לחלק האמנותי.

לאתר של כפיר זיו

 

ירושלים: בית האמנים פותח את עונת סתיו 2014 עם חמש תערוכות חדשות

 

www.efifo.co.il

ורדה כרמלי. אני רואה זיכרון

רונן סימן-טוב / מודדים
אוצר: דן אורימיאן
סדרת "המודדים" מוכיחה תפנית דרמטית בשפתו הציורית של רונן סימן טוב. בגישה בארוקית מובהקת, הציור הפך תיאטרלי, מתוזמר באור דרמטי הרבה יותר ובסימן החשיכה. אלא, שהבארוק של סימן-טוב הוא משנות האלפיים, תפאורה לחזיון אנטי-מונומנטאלי, אף קומי. עולם מוכה שואה, אשר יותר משהוא נכון לקבלת תורה או "הנס האחד אין שני", הוא נואש בהרבה משהיה בציורים הקודמים. מה פשר האפלה שגָזַר רונן סימן-טוב על עולמו הציורי? זהו חושך-עונשין. (גדעון עפרת)
מפגש גלריה: חמישי, 18.9.14 בשעה 17:00

ורדה כרמלי / אני רואה זיכרון
אוצרת: מירי קרימולובסקי
ורדה כרמלי מציגה צילומים אשר החלה לצלם במהלך מסעותיה אל העיר ברלין, אותה עזבו אמה ומשפחתה ב-1933, עם עליית הנאצים לשלטון. זיכרונות ברלין של ורדה כרמלי אינם רק זיכרונותיה הפרטיים, הם גם זיכרונות קולקטיביים. ברלין "שלה", היא לא רק "שלה", כמו שהיא איננה "רק ברלין", אלא מצב קיומי ונפשי.
מפגש גלריה: שבת, 13.9.14 בשעה 12:00

שמעון פינטו / ויהי היום
אוצר: אילן ויזגן
עבודות חדשות שרובן נחשפות לראשונה של הצייר שמעון פינטו. דימויי אושר בסיסי ופשוט מימי ילדותו, לצד מציאות חייו של האמן, בעולם הדתי אמוני, בו בחר לחיות את חייו הבוגרים. כאדם מאמין הפועל בזירה חילונית, מתקיימת בו זרות כפולה בתוך עולם האמנות הישראלי. מהמקום בו הוא עומד, הוא בוחן באופן ביקורתי והומוריסטי, את ממסד האמנות ויצירות שהפכו לנכסי צאן ברזל. הפסל "נמרוד" של דנציגר, הטובל במקווה טהרה, והחמור המשוטט ברחבת הפסלים של מוזיאון תל-אביב, הם דוגמאות לערבוב המושגים "קודש" ו"חול" וניודם בין שני העולמות השוכנים בנפשו של האמן.
מפגש גלריה: חמישי, 11.9.14 בשעה 17:30

מילכה צ'יזיק (1937 – 2011) / הביתה
אוצר: רון ברטוֹש
תערוכה לזכרה של האמנית מילכה צ'יזיק, דמות ירושלמית מפתיעה ומורה אגדית. מעין שיבה אחרונה של מילכה הביתה – אל בית האמנים (הסמוך לביתה שלה), בו הוצגו כמה וכמה מתערוכותיה. בעבודותיה, בולטת נוכחותו של המוזר והוא מרתיע ומאיים כשם שהוא מושך ומסקרן. דרך היצורים, החיות והבובות, היא מנסחת רגשות אנושיים על מצבו של האדם . בתערוכה מוצג מבחר צנוע משנות יצירתה המוקדמות בעיקר בתחום ההדפס .

שחר בן ישי / והגדת לבנך
אוצר: דרור דאום
תערוכתו של שחר בן ישי, מבקשת לבחון את הקשר הארכיטקטוני בין המרחב המסורתי של הפיסול לזה של טכנולוגיות בנייה והנדסה. שתי העבודות המוצגות בתערוכה הן תוצאה של התבוננות באתרי שימור ומורשת מרכזיים- הכותל המערבי והאתר הארכיאולוגי בקיסריה אשר נחשבים עד ימינו למופת אדריכלית והנדסית.
פתיחה חגיגית : יום שבת – 30.8.14 – בשעה 12:00 נעילה: 18.10.14
מפגש גלריה: שבת, 27.9.14 בשעה 12:00
הכניסה חופשית לכל התערוכות והאירועים
בית האמנים, שמואל הנגיד 12, ירושלים. טל' 02-6253653
שעות פתיחה: א'-ה' 13:00-10:00, 19:00-16:00; ו' 13:00-10:00; שבת 14:00-11:00

www.efifo.co.il

רונן סימן טוב. מודד המערות

 

Jerusalem Artists' House Exhibitions – September-October
Ronen Siman-Tov \ Surveyors
Curator: Dan Orimian
For the past fifteen years, Ronen Siman-Tov has been carrying Avraham Ofek's (nearly extinguished) torch, while traversing the high road of creation, marked by the existential and religious. Painting after painting, Siman-Tov ponders the riddle of existence and the metaphysical meaning of being a man, between earth and heaven. The "Measurers" series marks a dramatic shift in Siman-Tov's artistic grammar, an approach that is clearly Baroque, and which links his grammar to that of the early Velázquez and even Caravaggio. However, Siman-Tov's Baroque belongs to the new millennium and accordingly, it is aware of itself as décor for an anti-monumental vision, which may even be comic. (Gideon Ofrat)
v Gallery talk – Thurs., 18.9.14 at 5 pm

Shimon Pinto\ Vayehi Hayom
Curator: Ilan Wizgan
Shimon Pinto's paintings join the long tradition of "childishness" in Israeli art, whose expressions and various manifestations unfold from the Modernism of early twentieth century to the present. The common ground of these manifestations is the attempt to adopt the perspective of the child, the untouched gaze, unspoiled and free of mannerism and excess.
Some of Pinto's paintings demonstrate his biographical preoccupation; brimming with images of happiness from his childhood, while others maintain a critical yet humoristic dialogue with the Israeli art canon.
v Gallery talk: Thurs., 11.9.14 at 5:30 pm

Varda Carmeli \ I See Memory
Curator: Miri Krymolowski
“I see memory” writes Varda Carmeli in the opening of her photography book, Decapsulation (2013), a compilation of her experiences in Berlin containing photographs from a visit to the city that her mother and family had left in the wake of the Nazi rise to power. During her journey, Carmeli explored the painfully beautiful city that combines the old with the new, that hides and reveals – the city that even without any personal memories, one is charged with others’ memories from it. Carmeli’s memory is not only personal; it is also collective. And therefore “her” Berlin is not only “hers” and it is not only “Berlin.” It is an existential and mental state.
v Gallery talk – Sat., 13.9.14 at 12 pm

Milka Cizik (1937-2011)  Back Home
Curator: Ron Bartos
The exhibition commemorates artist Milka Cizik, who passed away four years ago. Milka was a vivacious Jerusalemite and a legendary teacher who has taught countless students at the Bezalel Academy of Arts and Design for nearly four decades. The current exhibition marks Milka’s final homecoming – to The Jerusalem Artists’ House (located not far from her own home), where she held a good few exhibitions throughout her career. It showcases a modest selection from her oeuvre, of prints mostly, produced in the earlier part of her career.
1st exhibition in the 19th Nidbach series:

Shahar Ben Ishay \ Tell your son
Curator: Dror Daum
Shahar Ben Ishay, graduate of the Faculty of Arts at Beit Berl College, explores the interplay between traditional sculpting and technologies used in construction and engineering. The exhibition comprises two large-scale works: the first is a hammered copper board imitating the texture of bricks known as “Jerusalem stone,” placed perpendicular to the floor and supported by compressed dry clay; the second work is a construction made up of hollow iron profiles and lamps, to which "distressed" wooden bricks are attached. Both works are based on the artist’s study of major Israeli sites of preservation and heritage – the Western Wall and the archaeological excavations in Caesarea, considered to this day exemplars of architectural and engineering mastery.

Opening: Sat. 30.8.2014 at 12:00 Closing: Sat. 18.10.2014 at 14:00
v Gallery talk: Sat. 27.9.14 at 12 pm

ירושלים: "מנופים" – שבוע פתיחת עונת התערוכות. 23- 30 באוקטובר 2014

שבוע האמנות השנתי המציין את פתיחת עונות התערוכות בירושלים' ייפתח ב-23 באוקטובר 2014 ויכלול עשרות אירועי תרבות ואמנות מקוריים שיתמקדו מדי ערב באזור מסוים בעיר- בגלריות, בחללים אלטרנטיביים, במרכזי תרבות, בחיק הטבע, במבני תעשייה ובמרחב הציבורי. כל האירועים במסגרת שבוע "מנופים" פתוחים לקהל הרחב ללא תשלום

www.efifo.co.il

Olaf Breuning-Color People, from the series 2009, COLOR STUDIES, C-PRINT, 60 X 80 CM

 

שבוע "מנופים"

יתמקד השנה באוכלוסיות השונות בירושלים, זאת לאור הקיץ האחרון שחשף יותר מתמיד את שבריריותה של החברה הישראלית. הקהל הרחב מוזמן לחוות דרך הפעולה האמנותית ביקור במקומות חבויים, היכרות עם אנשים חדשים וניסיון לחצות את הגבולות הפניניים והחיצוניים המונעים מפגשים אחרים ביום-יום. בערב הפתיחה של שבוע "מנופים"- חמישי 23.10 –  מהשעה 19:00 יתקיימו במקביל עשרות פתיחות של תערוכות חדשות ברחבי העיר. לרשות המבקרים, יופעלו שאטלים  ובתוכם שחקני תיאטרון, משוררים ואמני פרפורמנס שיציגו השנה את נושא הנבואה.
האמנים המציגים: ערס פואטיקה, רם מזרחי שפינוזה, אוהד זריהן, רועי מרגליות, אן אליזבת ודניאל גמליאלי, פיי שפירו, רזיה מזרחי, עירית שלה ועוד
ניהול אמנותי: ענבל דקל.

 

אירועי אמנות אזוריים

במהלך שבוע "מנופים", יושם דגש מדי יום על איזור אחר בירושלים .  פעילויות אמנותיות, אירועים והפקות מקור אמנותיות ותיאטרליות המנהלות דיאלוג עם המקום יתקיימו בתלפיות, משכנות, דרך יפו, מזרח העיר, התפר, נחלאות וסובב העיר. תערוכה ייחודית שתתקיים השנה תוצג בכיכר הרומית אתר היסטורי-ארכיאולוגי מהמאה ה-2 לספירה הממוקם מתחת לשער שכם במזרח העיר. המקום נסגר למבקרים לפני יותר משנה ומאז עומד שומם. את התערוכה תחת הכותרת "עשוי מאבן" והיא תעלה שאלות ביחס למקום ולזמן במפגש בין אמנים לבין מקום  המצריך חוקי צפייה, הפעלה והשהייה חדשים.
האמנים המציגים: רמי מימון , אליה כהן, שי רטנר, יואב וינפלד, דנה דרוויש, בועז ארד, סימון קרנץ ויעל רוכמן, איילה לנדאו וליאור פינסקי
אוצרת: טלי בן נון

 

www.efifo.co.il

Noman right – מוסללה- Noa Arad Yairi

אירועים בולטים

"נביא נביא"
מרכז "בין שמיים לארץ" יזמן יוצרים לחדש מסורת עתיקת יומין בירושלים ולמסור נבואות בסדרת אירועים בכיכר העיר ותערוכה שנאצרה במיוחד סביב נושא זה.
אוצרים: אוריין גלסטר פורת סלומון ורונן יצחקי.

"בשכנות טובה"
בין בית הרב קוק ובית אנה טיכו וכמחווה ליחסי השכנות הטובים ששררו ביניהם, תתקיים תערוכה רבת משתתפים בהשראת יצירותיה של האמנית וכתיבתו של הרב.
האמנים המציגים: אנדי ארנוביץ, רעיה ברוקנטל, ליאורה וייס, מקס אפשטיין, שי זילברמן, מידד אליהו, שי הלוי, איתמר מבורך, בת שבע רוס, אורלי מיברג ואיתמר המרמן
אוצרות: רונית שורק ונטע אסף

פס ייצור
במבנה תעשייה ברחוב האומן 26 בתלפיות, בעלי העסקים והאמנים ייפתחו את חלל עבודתם לקהל שצפוי לעבור חווית מבקרים מפתיעה ומגוונת במיוחד.
אוצרת: דינה יקרסון.

קופסה שחורה
יוזמה עצמאית המציגה אמנות עכשווית במרחב הציבורי זאת השנה השלישית ברציפות.למשך עשרה ימים יתנוססו על עשרות שלטי חוצות מוניציפליים יצירותיהם של אמנים. נושא הפרויקט השנה הוא "תכניות לעתיד" (2014) והוא יערך בשיתוף פעולה עם הזירה הבין תחומית.
יוזמי ואוצרי הפרויקט: אסף כהן ויצחק מזרחי
אוצרת שותפה: טל גלעד

 

www.efifo.co.il

Olaf Breuning-Color People, from the series 2009, COLOR STUDIES, C-PRINT, 60 X 80 CM

 

סיור אמנות, מופע ותפילה
אירוע אמנות רב-תחומי אשר יוקדש לאזור קו התפר שבין מערב למזרח ירושלים. האירוע פרי שיתוף פעולה בין פרויקט מנופים, מוזיאון על התפר, קבוצת האמנים מוסללה ו-ICCI, במהלך ערב אחד נסייר באחד האזורים המורכבים ביותר בירושלים, צומת ייחודי המשמש כנקודת מפגש למגוון אוכלוסיות כה קרובות וכה רחוקות זו מזו, וננסה לדמיין אפשרויות חדשות לחיים משותפים יחדיו.

מבט על
אירוע נעילה משותף למנופים ופרפורמנס 0:3 כוחות על, בית הספר לתיאטרון חזותי – ערב של סיורים בין זירות פרפורמנס ומופעים באתרים בלתי-שגרתיים ברחבי נחלאות. כל אתר ישמש תפאורה ליצירה תלוית מקום – מן הבתים בני 140 השנים ועד למגדלי היוקרה, מן הפוליטי לחברתי. בין התכנית לפני-השטח ובין הדת לבין השוק. סך המסע יחשוף, טפח אחר טפח, מפה של מארג כוחות-על המגדירים את החיים בירושלים.
האמנים המציגים: יונתן לוי, שחר מרקוס, חיה רוקין וצפיה דגני, מאי אילון, ענת אייזנברג יהונתן עפרת ועוד.
אוצר: אלעד ירון

מסלול אמנות לילדים
יום שבת יוקדש כולו לבילוי אמנותי מעורר מחשבה ודמיון לילדים. מסלול של חוויות יתחיל בגן הפסלים הקסום החבוי בקמפוס גבעת רם, ימשיך בפעילות לכל המשפחה בתחנה לחקר ציפורי י-ם, ויסתיים במיצג המרגש "פתיחת תנור" בסטודיו של קבוצת זיק בבית נקופה. סדנאות ופעילויות נוספות לילדים תתקיימנה במהלך שבוע "מנופים". (בעקבות הקיץ האחרון מגזין האמנות המקוון "הרמה" ישיק גיליון מיוחד בנושא חירום. אל עורכות המגזין רינת אדלשטיין ויעל רוכמן הצטרפה עורכת טקסטים חדשה: מיכל פיטובסקי).

 

www.efifo.co.il

מרגו גראן, בעקבות גוגן

בין תערוכות מנופים 2014

אולף ברוינינג / סדנאות האמנים
תערוכה ראשונה בישראל לאמן השוויצרי אולף ברוינינג,  (נ.1970, חי ועובד בניו יורק) ברוינינג עובד בצילום, פיסול ווידאו. הוא עוסק באופן משוחרר, חד ורב אבחנה במופעים חזותיים של תרבויות שונות ברחבי העולם. בתערוכה בסדנאות האמנים, תוצג סדרת תצלומים חדשה שייצור במהלך שהותו בירושלים, בשיתוף סטודנטים מבצלאל. תערוכה מקיפה מעבודותיו של ברוינינג בשנים האחרונות, תוצג במוזיאון חיפה לאמנות בנובמבר 2014 באצירת לאה אביר. האמן יגיע לארץ במסגרת תכנית שהות אמן- בינלאומית חדשה בסדנאות האמנים בתמיכת הקרן לירושלים.

שערה במקום הפשע / גלריה דוויק
דיאלוג בין שירה לציור, בין המחזאי והמשורר יהושע סובול והציירת רותי הלביץ-כהן. עבודות שייוצרו ישירות על קירות הגלריה.
אוצרת: רז סמירה

בחזרה לעתיד / גלריה הקוביה יצירות מתקופות ילדותם ונעוריהם של אמנים ידועים וותיקים. רישומים מזמן מלחמת המפרץ, ציורי מחשב בתוכנות ישנות, וידיאו VHS מגורען של חברים ערב גיוסם ועוד.
האמנים המציגים: מיכל ארז, ירון אתר, איתן בוגנים, גיא בן-ארי, עדן בנט, מוטי ברכר, משה גרשון, מיכל הלפמן, טליה ישראלי, שרי כראל, פרדי שחר כסלו, טמיר ליכטנברג, סיגלית לנדאו, אריק מירנדה, אסי משולם, אבי סבח, חנוך פיבן, גליה פסטרנק, אדם קפלן, ורד שילוני, יגאל שתיים
אוצרת: הדס קידר

הילה לולו לין: "אני רוצה לישונ בתוכ הגופ שלכ" ו "בגוף המקום" / סדנת ההדפס
תערוכות סיכום לפרויקט "מיתוס סדנה: ארבעה עשורים".  לולו לין מציגה הדפסים וספרי אמן שיצרה בסדנת ההדפס  ועבודות מיצב העוסקות בשבר ובאיחוי של הגוף והמקום. התערוכה הקבוצתית "בגוף המקום" מציגה הדפסים מאוסף הסדנה המתמקדים בייצוגים של גוף ומקום.
האמנים המציגים: שרון פוליאקין, ג'ויס שמידט, אלעד קופלר, מידד אליהו, דוד בן שאול, רענן לוי, אסתר קנובל, דב הלר, עופר ללוש, הילה בן ארי, גלעד אפרת, נועה צדקה, נלי אגסי, צבי טולקובסקי, נעמי טנהאוזר.אוצרים: אריק קילמניק, אירנה גורדון, תמר גיספן

המקלט לאמנות – גלריה חרדית
קומי צאי מתוך ההפיכה / רונן סימן טוב
אמצעים ציוריים (דיו שחורה, צבעי שמן ומים) האמן בורא לעצמו עולם שכמו נתפר למידותיו ומציג דימויים השאולים מןהמקורות היהודיים והתפילות ומתולדות האמנות.
אוצרות: פנינה פרנק ונעה לאה כהן

 

www.efifo.co.il

בית האמנים מאיה ישראל, נופים בדויים זהויות שאולות, 2014

בית האמנים בירושלים יציג 4 תערוכות חדשות

חברים חדשים 2014
התערוכה המסורתית מציגה את החברים החדשים שהתקבלו לאגודת הציירים והפסלים.
האמנים המציגים: גוסטבו סגורסקי ומאיה ישראל
אוצר: אבי סבח

תערוכת זוכה הפרס לציור ע"ש אסנת מוזס לאמן צעיר 2014 / שגיא אזולאי
אוצר: אלי פטל

סינדרלה  / איל גזיאל
אוצרת: יפעת קלאורה

התערוכה השנייה בסדרת נדבך 19 / איתמר תוסייה כהן
אוצר: איל ששון

 ארץ קדושה / בצלאל 7 – חדר דימויים
תערוכת יחיד של אמן הגרפיטי DEDE המציע התבוננות חדשה על תחושת החיפוש.
אוצרת: הגר בריל

לקסיקון – גלריית החוג לתקשורת צילומית במכללת הדסה /  תערוכת יחיד של גיא יצחקי
הגלריה משמשת כמעבדה לבניית בסיס נתונים (database) חזותי. צילומי המבקרים ב״מעבדה״, מוצבים מחדש באמצעות הקרנה. שימוש חוזר בנתונים אלו, תוך קִטלוג וניתוח שלהם על ידי טכנולוגית זיהוי פנים, תורם לניסיון להגדיר נתוני אופי שונים. אוצר: דורון אלטרץ

ובליבה חומה / על קו התפר
חומת האבן המקיפה את מוסררה/מורשה מצידה המזרחי משמשת כמחסום אקוסטי – אבל בעיקר כגבול הלא רשמי בין מזרח ומערב ירושלים. התכנון המקורי והאוטופי של אזור קו התפר כלל בזמנו גשרים, פארק, טיילת וכביש שקוע – אבל נגנז והוחלף בכביש רב נתיבים שלצידו חומה אטומה. העבודות המשתלבות בחומה, בוחנות את היחס המורכב שלנו לגבולות ושטחי ההפקר שביניהם.
אוצר: מתן ישראלי

 

www.efifo.co.il

תערוכה מרכזית בכיכר הרומית

 

הבלתי תלויים / עשור לאגריפס 12
תערוכת העשור לגלריה השיתופית, שהוקמה על ידי קבוצת אמנים כמרכז ליצירה עצמאית וחופשית, ללא מטרות רווח וללא תמיכה ממסדית. התערוכה מציגה עשרות יצירות של 41 אמנים, חברי הגלריה בעבר ובהווה אשר קובצו לכדי תמונה קבוצתית. ההצבה שואבת השראתה מסלון הבלתי תלויים (Salon des Independants) הפריזאי (1884).
אוצרת: תמר גיספאן-גרינברג

גרסת כיסוי / כורש
המונח "גרסת כיסוי" (קאוור), השאול מתחום המוזיקה הפופולארית, מתייחס לחידוש שיר של אמן אחד על ידי אמן אחר, לעיתים באופן דומה למקור, ולעיתים באופן שמשנה את המשמעות מקצה לקצה. התערוכה מציגה  אמנים עכשוויים שעושים שימוש ביצירות אמנות קיימות במהלך יצירתם. היא מבררת אילו יצירות נבחרות על ידי אמנים וכיצד שימוש בשפה אמנותית ובמרכיבים צורניים שונים מהמקוריים עשוי ליצר משמעות חדשה.
האמנים המציגים: ורד אהרונוביץ', מידד אליהו, נטע אלקיים, נעמי בריקמן, נורית גור לביא, מרגו גראן, צוקי גרביאן, מאשה זוסמן, ורד חדד, נעמי טנהאוזר,  טליה ישראלי, בועז לבנטל, ענבל מנדס פלור, גוסטבו סגורסקי, פסח סלבוסקי, ג'ואל קנטור
אוצרת: נעמי טנהאוזר

פוטופואטיקה 4 / גלריות מוסררה
3 תערוכות מפגש בין צילום, וידאו ושירה
אוצר ראשי: אבי סבג

העצמי כרחוב / הגלריה ע"ש  מורל דרפלר
איתי אייזנשטיין ותומר קאפ מציגים תצלומי שוטטות ליליים המתכתבים עם שירתו של  פרננדו פסואה.
אוצרת: איילת השחר כהן

גזר דין גוף / הגלריה החדשה
בשם ספר ביכורים של המשורר אופיר נוריאל, התערוכה חוקרת את  קווי התחום של הגוף, באמצעות שירה וצילום.
אוצרים: מיכל טוביאס ואיתי עקירב

פואטיקה פוליטית / הגלריה החברתית
תערוכה חברתית בועטת המשלבת שירה וצילום ומראה את קצוות החברה מנקודות מבט שבין הפואטי לפוליטי.
אוצר: אייל בן דוב
 

תל אביב: "וידאו פלוס". ביתן הלנה רובינשטיין לאמנות בת זמננו

במסגרת התערוכה שעת סיפור: היה או לא היה, המורכבת משבעה מיצבי וידאו, יתקיימו במהלך ספטמבר ואוקטובר מספר אירועים תחת הכותרת וידאו פלוס

 

Efifo Magazine

טליה הופמן, גויאבה

"שעת סיפור" –  הוא שמה המתעתע של תערוכה המציגה אמנות וידאו כגרסה עכשווית, מבלבלת ותובענית, של מה שהיה פעם נחלתם של מספרי סיפורים. "היה או לא היה"- כותרת המשנה, מפנה אל חוסר הוודאות בעבודות המוצגות ומבהירה שסיפור כפשוטו לא נשמע שם. כל אחד ממיצבי הוידאו בתערוכה בביתן הלנה רובינשטיין מהווה תחנה במסלול הסיפורים הנגללים דרך ההקרנות בחלל החשוך. כל תחנת סיפור תנסה להשאיר את הצופים מוקסמים ומסוקרנים, אך גם במצב מתמיד של ספק – היה או לא היה?

השפות שיישמעו ברחבי הביתן הן אנגלית, גרמנית, פינית, עברית, ערבית והונגרית. הדימויים צולמו במגוון טכניקות ועברו לא פעם תיווך של פעלולים דיגיטליים. הקולות הדוברים נעים בין טון מלטף ופתייני, סמכותי ודעתני, לבין קולות אופראיים מזמרים. בין דימויים נעים לבין קולות דוברים מבקשים הסרטים לספר משהו – מעשה שהיה, או שאולי היה, מעשה שככל הנראה לא היה ולא נברא ובכל זאת מדוע לא לספרו, סיפור מונומנטאלי וטראגי או סיפורון קטן.  ההשקעה מאחורי הפקת הסיפור נמצאת לעיתים, ביחס הפוך למידת האמת שבו. דבר וודאי עולה מכל המקרים: כאשר אמנים מספרים סיפור הם אינם מספרים אותו כפשוטו. הם עושים שימוש במבנה הסיפורי רק על מנת לפרקו מבפנים. הם מקלפים אותו בשיטתיות ממאפייניו – הסיפור אינו ליניארי, הנסתר רב על הנגלה, המניפולציה מרימה ראש. הסרטים צולמו כמעט כולם במהלך השנה האחרונה. שישה מהם מוצגים לראשונה בארץ. משך הזמן המצטבר של כל הסרטים: 132 דקות. בחוץ חם. הזדמנות לבלות שעתיים ממוזגות במחוזות הסיפורים המפותלים, המפורקים ומורכבים-מחדש.

מיצבי הוידאו. שעת סיפור: היה או לא היה

 קאמי אנרו, Camille Henrot, Grosse Fatigue
קאמי אנרו (נ. בפריז, 1978, חיה ועובדת בניו יורק) מספרת ב-Grosse Fatigue ("עייפות גדולה") את הסיפור הגדול מכולם – סיפור הבריאה. בניגוד בולט לעייפות העולה מכותרת העבודה, הסרט מתנהל בקצב קדחתני. כמות עצומה של מידע חזותי ומילולי חולפת לנגד עינינו. העין אינה מספיקה להכיל את כל הדימויים הרצים על פני המסך, המוח אינו מצליח לעכל את כל המידע שנרשם לפניו. כיאה לאבי כל הסיפורים, סיפור הבריאה (או כפי שהוא מוכר בשפת המדע: היווצרות היקום) מתהדר בגרסאות רבות – בודהיסטית, מצרית, יהודית, מוסלמית ומדעית כזאת או אחרת – וקאמי אנרו כמו מנסה לדחוס את כולן בזמן הקצר העומד לרשותה. לשם כך היא עושה שימוש במידע רב, בדימויים ובמסך מחשב על כל פעלוליו וגם בפתיינות הסוחפת של קול נשי ובציפורני אצבעות נשיות, צבועות בלק בצבעים מתחלפים. החלונות המרובים שנפתחים על המסך, עם שטף הדימויים והמידע שחולף מול עיננו, משאירים אותנו שבויים בקסם הסיפור, שאין לדעת מה ממנו אמת, מה אגדה ומה מיתוס. "עייפות גדולה" הוצגה לראשונה בביאנלה בונציה, 2013, וזיכתה את אנרו בפרס "אריה הכסף" בקטגוריה "האמן הצעיר המבטיח".

 איה-ליסה אטילה Eija-Liisa Ahtila
איה-ליסה אטילה (נ. בפינלנד, 1959, חיה ועובדת בהלסינקי)  היא אחת מאמניות הווידאו המוערכות הפועלות היום. סרטיה מאופיינים באווירה מיוחדת הנעה בין אמת לדמיון ובדיה. בעבודה "הבשורה", המצולמת מ-3 זוויות שונות ומוקרנת על 3 מסכים, היא מצלמת חזרה לקראת המחזה של סצנת "הבשורה", אחת הסצנות הידועות ביותר באמנות המערבית: המלאך גבריאל מבשר לבתולה מריה על הולדת ישו. השחקנים – רובם אינם מקצועיים – מתכוננים להעלות את ההצגה הקצרה בחג המולד. דמותו של סנטה קלאוס הפוסעת בשלג, כמו נוכחותם של עורב, חמור ויונים מעמיקה את מימד האגדה של המתרחש.

 יעל ברתנא, התופת, Inferno
לאור סרטיה הקודמים של יעל ברתנא (נ. בישראל, 1970, חיה ועובדת בברלין ובתל אביב) אין לדעת האם בבסיס הסיפור יש גרעין של אמת, או שמא כולו בדוי. הסרט מספר את סיפור הקמתו של בית המקדש השלישי בסאו פאולו, קריסתו, ומה שנשאר ממנו – כותל מערבי חדש ותעשיית מזכרות. את ההשראה מצאה ברתנא במחקריה על גילויי דתיות עכשוויים ב"כנסייה העולמית של מלכות האל", אשר נוסדה בברזיל ב-1977 וכיום מונה כ-12 מיליון מאמינים. מקור השראה נוסף היווה ציור של הצייר האיטלקי Francesco Hayez הריסת בית המקדש בירושלים מ-1867. הסרט ממשיך את חקירתה של ברתנא בעקבות טקסים ופולחנים, המתקיימים במקומות שונים בעולם; האסתטיקה של הסרט ממשיכה את האווירה החגיגית, מלאת הפאתוס, שאפיינה את הטרילוגיה הפולנית שלה, בתוספת אלמנטים פנטסטיים, כמו הליקופטרים החגים בשמיים ונושאים איתם את מנורת שבעת הקנים וארון הקודש שהובאו לכאורה מארץ הקודש. המניפולציה הדיגיטלית הופכת את המתרחש  לסיפור על גבול המדע הבדיוני. הסרט מציע שילוב מוזר של פולחניות ומשיחיות לצד פטליזם של היסטוריה החוזרת על עצמה עם הרס בית המקדש השלישי.

 ססקיה אולדה וולברס, פראידוליה
Saskia Olde Wolbers נ. 1971, הולנד, חיה ועובדת בלונדון. המונח Pareidolia מתייחס לתופעה פסיכולוגית שבה אנשים מזהים דימויים בצורות מעורפלות. דוגמאות קלאסיות לתופעה: דמויות אדם או בעלי חיים שאנחנו מזהים בעננים או על הירח. ססקיה אולדה וולברס משתמשת במונח הזה כדי לדבר על הפרשנות הנזילה שלנו למציאות. היא מתייחסת לספר זן באמנות הקשת שנכתב על ידי הפילוסוף הגרמני אויגן הריגל בעקבות שהותו ביפן. במרכז הספר מתאר הריגל מקרה שנכח בו: מורו הרוחני, רב-אמן באמנות הקשת, ירה באולם חשוך חץ אשר פלח את החץ הקודם. "האל הוא שירה"! אמר רב-האמן היפני, לפי דיווח של הריגל בספרו. אלא שהריגל לא ידע יפנית, ובאירוע לא נכח מתורגמן. מה באמת קרה שם? מה הבין הריגל? מה הסיקו מכך קוראי המהדורה האנגלית של הספר, שזכתה להצלחה רבה בשנים שלאחר-המלחמה? ססקיה אולדה וולברס בונה את סרטה כאנימציה המבוססת על דמותו של המתרגם הנעדר והאלטר-אגו שלו, המופיע בצורת ציפור.

 סיימון פוג'יווארה, פייטה בסטודיו (תסביך קינג קונג)
סיימון פוג'יווארה (Simon Fujiwara, נ. בלונדון, 1982, חי ועובד בברלין) מנסה לשחזר צילום אבוד שזכור לו מילדותו – צילום של אמו הבריטית, לבושה בביקיני, בזרועות חבר לבנוני. הצילום צולם על חוף ים סמוך לקזינו מחוץ לבירות, שם עבדה אמו כרקדנית קברט בשנות ה-60 המאוחרות. האמן מנסה להעמיד מחדש את הצילום, תוך חיפוש אחר הדוגמנים המתאימים, ונשאב אגב כך לחקר שכבות עמוקות יותר – פוליטיות, מיניות, גזעניות, יחסי מערב-מזרח – העולות מן הצילום. הסרט בנוי בפורמט של ראיון שפוג'יווארה מנהל עם עצמו, מה שמקצין את ממד האבסורד המובלע בעצם הניסיון ליצור מחדש את הצילום האבוד (שכלל לא ברור האם בכלל היה קיים). כמו תמיד בעבודות של פוג'יווארה נקודת המוצא האישית-משפחתית מסתברת כמסווה לחקירה עקרונית ורחבה יותר

טליה הופמן, גויאבה
טליה הופמן (נ. ב גרמניה, 1979, חיה ויוצרת בתל אביב) צילמה בשוט אחד, בן 11 דקות, בחור ובחורה ההולכים לאורך שביל בנוף הררי ומרהיב. האזור המצולם הוא ליד כפר מנדא בגליל, הבחור הוא שחקן ערבי, הבחורה שחקנית ישראלית. הם מדברים על זיכרון ועל שכחה, והדיאלוג ביניהם מתנהל כך שאין לדעת בבירור האם הם מתייחסים לזיכרון אהבתם הפרטית או לזיכרון לאומי רחב. תחילת השיחה מזכירה את הפתיחה של הירושימה אהובתי ובהמשך היא עשויה להזכיר קטעים מסרטים צרפתיים אחרים, במיוחד של אריק רוהמר. הוא הולך אחריה, היא אחריו, שניהם מדברים לסירוגין עברית וערבית, מידי פעם הם נעצרים, טון הדיבור נע בין רכות לתוקפנות, המילים רוויות געגוע או האשמה, והגויאבה המופיעה פתאום מתוך השיחה אינה אלא משל למה זוכרים, ואיך זוכרים. הדרך המשותפת של השניים לאורך השביל מתנהלת, למעשה, כמאבק על שימור הזיכרון – מי זוכר ומי מספר, כיצד ולשם מה.

היינאל נמט, עדות שקר (גרסה 3)
היינל נמט (Hajnal Németh, נ. בהונגריה, 1972, חיה ועובדת בברלין) מציגה ב- False Testimony אירוע היסטורי שהתרחש בהונגריה בסוף המאה ה-19: ב-1882 נעלמה ילדה מאחד הכפרים. המקרה הוביל למשפט מפורסם שהתקיים ב-1883 ובו הואשמו 14 גברים יהודים ברצח הילדה כחלק מטקס דתי. הם יצאו זכאים, אך המשפט הוביל להתפרצות האנטישמיות בהונגריה. נמט עושה שימוש בסרט ההונגרי Version מ-1981 אשר גולל את המקרה, וממקמת את ההתרחשות כחזרה לאופרה. הזמרים הסולנים הם שני גברים ונער, אשר עושים חזרות על עדות השקר של הנער. חברי המקהלה יושבים סביב שולחנות, לפניהם ספרים ומחשבים. הסיפור נרקם כשירה אופראית, אך ממוקם באווירה יומיומית של חדר ספריה עכשווי. עלילת השווא מהמאה ה-19 מתגלגלת לסרט מסוף המאה ה-20 ומשם עוברת לעבודת וידאו מתחילת המאה ה-21, המתמקדת כולה בשכלול השקר והצגתו המושכת.
נעילה:  1.11.14

הרצליה: "בחזרה לברלין". תערוכות חדשות במוזיאון לאמנות עכשווית

במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית ייפתח ב־20 בספטמבר הקבץ תערוכות ראשון באצירתה של ד"ר איה לוריא, המנהלת והאוצרת הראשית החדשה של המוזיאון, בשיתוף אמנים ואוצרים מהארץ ומחו"ל

 

www.efifo.co.il

עילית אזולאי, מפרט מידת הוודאות, 2014

 

הפרויקט הבין־לאומי בחזרה לברלין כולל תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות של אמנים ישראלים ובין־לאומיים שיצירתם מושפעת משהותם בעיר ברלין ומהתמודדותם עם עברהּ הטעון. בשנה הקרובה יצוין יובל ליחסים הרשמיים בין ישראל וגרמניה. נראה כי הקשר המורכב והבלתי נפרד בין העמים ממשיך להעסיק ולבקש לעצמו מרחב של ביטוי, שטרם מוצה. התערוכות מספקות מבט מרתק על דרכי ההתגבשות של תרבות זיכרון עכשווית בקרב אמנים שניתן לשייך ל"דור שלישי". את התערוכה מלווה חוברת מאמרים, שנכתבו בידי ד"ר בועז נוימן, פרופ' דנה אריאלי ואוצרי התערוכות: אמיר פתאל, סטפאן קולר, ספיר הוברמן, וד"ר איה לוריא. במהלך חודשי התערוכה תיערך תכנית מגוונת של מפגשים, הרצאות ושיחי אמן. שתי תערוכות נוספות במסגרת אוסף +, משקפות דיאלוג עם אוסף הקבע של המוזיאון: תערוכת יחיד לאמן צבי לחמן – עמודים, שאוצרת איה לוריא, ותצוגה מחודשת של אוסף יעקב אלקוב, באצירתם של המעצבים קארינה טולמן ופיליפ טומאנק.

בחזרה לברלין

ברלין מספקת קרקע פורה להתמודדותה של האמנות עם הנטל ההיסטורי המוטל על מי שבוחר לחיות בעיר המורכבת הזאת. היא מחזירה לעצמה את המעמד שנלקח ממנה באחת עם עליית הנאצים לשלטון, ואף שועטת בתנופה קדימה: אין־ספור יוצרים צעירים מכל העולם פועלים בה מאז נפילת החומה ב־1989 והופכים אותה למרכז שוקק. מהו אפוא סוד קסמה של ברלין ב־2014? של העיר המנכיחה את עברהּ בכל פינה? יש הטוענים שאלו התנאים הכלכליים המתאפשרים בה, אחרים טוענים שזוהי הפתיחות לעשייה אמנותית ותרבותית. אכן, ברלין בת זמננו היא אולי בירה מאוחדת, היא אולי "ברלין אחרת", היא אולי נוחה למחיה, אולם בו בזמן היא מקום של אסון, סמל של אובדן. האסון אמנם התרחש לפני זמן רב, אולם הוא עדיין נוכח בה לחלוטין. 'ההיזכרות', לפי קירקגור, היא פנייה מהווה שריר וקיים לעָבר שהיה ואיננו עוד. 'החזרה אל העבר', בניגוד להיזכרות, מושתתת על אובדן מוחלט של ההווה, אובדן המאפשר לחוזר בזמן למצוא את עצמו שוב בנקודת ההתחלה. מי שבאמת ובתמים מבקש לחזור אל עברו, ולא רק להיזכר בו, חייב אפוא לסכן את ההווה שלו, את הקיום שלו, וכך לזכות בו מחדש. האמנים שבתערוכה והאוצרים, בני הדור השלישי, חוזרים אל ברלין ומבקשים בה את רגעיה המכוננים – ברלין של הרייך השלישי, של רפובליקת ויימאר, של המלחמה הגדולה, ברלין של מפנה המאה העשרים. בנגיעתם באיקונות הגדולות של המלחמה ושל התרבות הגרמנית, תוך אימוץ של פרקטיקות המחקר ההיסטורי והציטוט האמנותי – הם משקפים את המהלך העקיף אשר דרכו הם פוסעים חזרה לעֵבר עצמם. נראה כי "החזרה לברלין" של כל אחד מהם היא ניסיון לתפוס ולו משהו מאירועי העבר. התערוכות נערכות בחסות מכון גתה, עמותת שיר והמחלקה לענייני תרבות בסנאט ברלין.

 

www.efifo.co.il

ali and emmi combo. מינג וונג

 

בחזרה לברלין – פירוט התערוכות

תערוכת יחיד: עילית אזולאי – הכמוס הגמור בגלוי
בתערוכה יוצג מיצב המשלב תצלומי פנורמה ענקיים וקול. הפרויקט נוצר בעקבות תכנית שהות שערכה האמנית במכון לאמנות עכשווית KW בברלין בשנת 2014. ביצירתה של אזולאי הופך המכון לאמנות, על חלליו הפנימיים והחיצוניים, למרחב סימבולי מורכב, המשקף לא רק את הדינמיקה האורבנית של ברלין כעיר מתחדשת אלא גם את מאבק הכוחות בין העבר, ההווה והעתיד המתחולל בתוכה. הפרויקט יוצג בו בזמן באולם הגדול של מוזיאון הרצליה וב־KW בברלין. תכנית השהות יצאה לפועל בתמיכת מכון שפילמן לצילום, KW ועמותת שיר. התערוכה התאפשרה בתמיכת גלריה ברוורמן, תל אביב, גלריה אנדריאה מייזלין, ניו יורק, IL Collection , לוקסמבורג ואוסף טוני פודסטה, וושינגטון די־סי. במהלך התערוכה יושק באירוע מיוחד ספר המוקדש ליצירתה של אזולאי ובו סיכום מהלכי עבודתה עד כה. באירוע מיוחד תתארח גב' גבי הורן, מנהלת המכוןKW  ומנהלת הביאנלה בברלין, ותשוחח עם הקהל על הפרויקט של אזולאי ועל סצנת האמנות בברלין כיום. בתערוכה יתקיים מיצג מוזיקלי בהשתתפות הכנרת – איומי, עמה שיתפה אזולאי פעולה בברלין.
אוצרת: ד"ר איה לוריא

תערוכה קבוצתית: מכתב ממר פאוסטוס – שבע קריאות מברלין
שבעה יוצרים בין־לאומיים מובילים מציגים עבודות וידיאו וקול שנוצרו בעשר השנים האחרונות בגרמניה ומשתמשות באסטרטגיות שונות של אדפטציה אמנותית. נקודת המוצא לכל יצירה המוצגת כאן היא ציון דרך ספרותי, מוזיקלי או קולנועי שנודעת לו חשיבות תרבותית כיצירת מופת ובה בעת גם חשיבות היסטורית בהיותו מעין עדות לתהפוכות המדיניות שפקדו את גרמניה במאה ה־20. היוצרים, גרמנים ולא־גרמנים, שואבים השראה משכבותיה ההיסטוריות והרב־תרבותיות של ברלין ומתמודדים עם נושאים אלה מתוך הרגישות והרקע התרבותי הייחודי של כל אחד מהם. בין יצירות המופת המצוטטות:  "במערב אין כל חדש", "הקבינט של ד"ר קליגארי", "ברלין אלכסנדרפלאץ", סרטו של פסבינדר  "פחד אוכל את הנשמה" ועוד.
אוצרים: אמיר פתאל וסטפאן קולר
אוצרת משנה: טל בכלר
האמנים המציגים: ג'ון בוק, אנדי גריידן, מתיאס הרנסטם, מינג וונג, האינל ניימט, איימי סיגל, אמיר פתאל
האמנים האוצרים, אמיר פתאל וסטפאן קולר, יקיימו מפגש עם הקהל במסגרת שיח גלריה.

תערוכת יחיד: אֵריק שימן – ספר מבקרים: תצלומים מתוך ארכיון אישי
האמנית הישראלית הצעירה, ספיר הוברמן, המתגוררת בברלין פגשה במקרה במהלך ביקורה במחנה הריכוז 'סקזנהאוזן' את הצלם הגרמני אֵריק שימן, אשר הקדיש את העשורים האחרונים ליצירת ארכיון עצום של תצלומים המתעדים באובססיביות רסיסי חיים במחנות הריכוז וההשמדה: את המבקרים באתרים, את העובדים בהם, חלקי מבנים ופינות נסתרות. משיכתה של הוברמן ליצירתו של שימן מבטאת בתערוכתם את המהלך העקיף שלה לעיסוק בזיכרון האישי של משפחתה ובהיסטוריה של גרמניה. הוברמן כותבת: "דרך הקשר שהתפתח בינינו נחשפתי לנקודת מבט אחרת, נקודת מבטו של בן להורים גרמנים אשר בעת המלחמה התנגדו לנאצים, נכד חורג ללאופולד וייס שהחליף את שמו למוחמד אסד – יהודי שהתאסלם בתחילת המאה ונודע כחכם דת מוסלמי, אקטיביסט, דיפלומט, קוסמופוליטי, רומנטיקן ומתרגם הקוראן".
אוצרת: ספיר הוברמן

www.efifo.co.il

אנדי הופ 1930. אלים חדשים

תערוכה קבוצתית: מבט חוזר
המחקר ההיסטורי הוא נקודת המוצא ליצירות שבתערוכה. ברבות מהן הסיפור ההיסטורי עצמו אינו רק קטליזטור או הנושא הנדון, אלא מהווה אמצעי ביטוי אמנותי טעון כשלעצמו. אימוץ פרקטיקות מחקריות, כגון עבודה בספריות ובארכיונים, חפירה ארכיאולוגית או עריכת ראיונות, מחדד את נקודת המבט הרפלקסיבית והביקורתית של היוצרים לנוכח הניסיון המושכל לתפוס את אירועי העבר.
אוצרת: ד"ר איה לוריא
אוצרות משנה וטקסטים: טל בכלר וגילה לימון
האמנים המציגים: אנדי הופ 1930, מאיה ז"ק, אמיר יציב, ארז ישראלי, אלה ליטביץ, שי עבאדי, אלונה רודה, אריאל שלזינגר

תערוכת יחיד: צבי לחמן – עמודים
אוצרת: ד"ר איה לוריא טקסטים: פרופ' חגי כנען, ד"ר יוני אשר
נקודת המוצא לסדרת התערוכות אוסף + במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית יוצאת מתוך רצון להיכרות, לימוד, הרחבה ובחינה מחודשת של אוסף הקבע של המוזיאון. באמצעות הארת המבט פנימה מתאפשר עיון חוזר בעבודות שעל פי רוב ספונות במחסני המוזיאון. הדיון ביצירות מהאוסף ייערך באמצעות תערוכות יחיד של האמנים היוצרים. לאמן הפותח את הסדרה, צבי לחמן, קשר מתמשך וארוך שנים עם מוזיאון הרצליה. בשנת 1990 הציג תערוכת יחיד נרחבת במוזיאון שהקיפה עשר שנות יצירה, ופסלו לוחמת נחה מוצג דרך קבע ברחבת הכניסה למוזיאון. התערוכה הנוכחית מפגישה "ראשונים ואחרונים" בבחינת הרחבת אפשרויות ההתבוננות בהתפתחות עבודתו של האמן, הבוחן את נושא "העמידה" במהלך השנים. לצד עבודה מוקדמת יוצגו פסליו החדשים משלוש השנים האחרונות.
שיחי גלריה מיוחדים יתקיימו במהלך התערוכה עם האוצרת והחוקרת האמריקאית קארן ווילקין (Karen Willkin) (22.9), עם הסופרת שבא סלהוב, עם פרופ' חגי כנען וד"ר יוני אשר.

תצוגה קבוצתית: אוסף יעקב אלקוב
מפגש מחודש עם יצירות ותיקות מאוסף המוזיאון שנתרמו על ידי יעקב אלקוב. האדריכלים קרינה טולמן ופיליפ טומנק בקריאתם החדשה – מפנים מבט כפול אל אופני התצוגה המוזיאלית המסורתית ואל הערכים הפורמליסטים שבעבודות.
אוצרות: קארינה טולמן ופיליפ טומאנק – K1p3studio
האמנים המציגים : עילית אזולאי, ג'ון בוק, אנדי גריידן, אנדי הופ 1930, מתיאס הרנסטם, מינג וונג, מאיה ז"ק, אמיר יציב, ארז ישראלי, צבי לחמן, אלה ליטביץ, האינל ניימט, איימי סיגל, שי עבאדי, אמיר פתאל, אלונה רודה, אֵריק שימן, אריאל שלזינגר

 

"בעזרת נשים"

תערוכת צילום חדשה של אדווה נעמה ברעם בגלריה בבית האדריכל: מסע צילומי מחקרי בעקבות ארכיטקטורה של עזרת נשים בבתי כנסת

www.efifo.co.il

צילום: אדווה נעמה ברעם

תערוכת היחיד של האדריכלית אדווה נעמה ברעם, הינה מסע מחקר בן שנה וחצי, בבתי כנסת בארץ ובאירופה, שבמהלכו נחשפה לסוגים שונים של עזרות נשים בבתי כנסת – מאולתרים או מתוכננים, בעליות הגג, מאחורי חלון זעיר המוסווה בוילון, עזרות נשים במרתף ואף במחסן שירות, בפרוזדור לאולם, או בחצר פנימית, לעומת עזרות נשים בחלל מפואר ואף בבית-כנסת צבאי. בתערוכה, בא לידי ביטוי אופן ההתבוננות היחודי של ברעם מנקודת מבט אדריכלית. עצם היותה אדריכלית, מקנה ליצירתה מורכבות מחשבתית ועושר צורני וסיפורי. מצלמתה לוכדת רגעי צילום עוצמתיים וחד פעמיים, במטרה להעניק לקהל נקודת מבט מרעננת וחדשה כלפי ארכיטקטורה.
אוצרים: אדריכלית רבקה גוטמן , אדריכל ערן טמיר-טאוויל
פתיחה ושיח גלריה:  ביום חמישי 18.9.14 בשעה 20:00.
נעילה : 30.10.14.

 

DESTROYED

מצלמתה של אדווה נעמה ברעם  לוכדת רגעי צילום עוצמתיים וחד פעמיים, במטרה להעניק לקהל נקודת מבט מרעננת וחדשה כלפי ארכיטקטורה

 

www.efifo.co.il

 

DESTROYED באה לבחון את מחזוריות החיים מנקודת מוצא של הרס ואובדן כתוצאה מהשריפה הגדולה בכרמל. בתערוכה מוצגות עבודות צילום בקומפוזיציות נדירות ובצבעוניות מרהיבה, של מבנים ובתים שבורים וזועקים, עצים מפוייחים וחלונות קרועים הפזורים על צלע הר. נסיונה של  אדווה ברעם כאדריכלית בא לידי ביטוי בגישתה למבנים העזובים המשקפים מצוקה לצד תקווה שלא נמצא להן ביטוי מילולי – שואה ותקומה, הרס ופריחה. לצד זאת, התערוכה היא מסמך תיעודי ארכיטקטוני נדיר של מקום מגורים שחרב.

אדווה נעמה ברעם: "ארכיטקטורה היא תרבות של ציבוריות ואנטי ציבוריות במרחב ובחלל. אני חושפת את מהותו של המבנה, את האמת שלו, ומביאה אל האור את הסימביוזה בין הצורות הפיזיות בהן מתקיימים מצבים אנושיים לבין השפעתם על החיים הציבוריים. עבורי לצלם ארכיטקטורה זה כמו לצלם מוסיקה. אני מחפשת את האיזון המושלם בכל פריים, את ההרמוניה המצויה בין חללים, תתי חללים ומאסות. עבודתי מוקדשת לחקר ההשפעה הייחודית שיש לארכיטקטורה על חיינו הציבוריים והפרטיים. אני פועלת מתוך תשוקה לחשוף את מהותו של המבנה, את האמת שלו, ולהביא אל האור את הסימביוזה בין מצבים אנושיים לבין הצורות הפיזיות בהן הם מתקיימים. עבורי לצלם ארכיטקטורה זה כמו לצלם מוסיקה. אני מחפשת את האיזון המושלם בכל פריים. הרמוניה מצויה בין כתלי העיר/השכונה, מבניה ורחובותיה. בין חללים, תתי חללים ומאסות. תפקידי הוא להביאה לכדי ביטוי. החומרים עמם אני עובדת הם אור, מסה וחלל, וכן גם אנשים, ציבוריות, תנועה, הרס וצמיחה.דרך עדשת המצלמה הם חוברים יחד לכדי תמונה אחת; אלו הם החומרים המספרים את סיפורה של הארכיטקטורה. מטרתי היא להרחיב ולהעצים את הראיה שלנו לגבי ארכיטקטורה ואת השפעתה על האופן בו אנו חיים. אני עושה זאת על-ידי שילוב של הידע והניסיון המקצועי שלי כאדריכלית עם הלב האמנותי המפעם בי."
אדווה נעמה ברעם היא אדריכלית בוגרת המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל (B.ARCH) המתמחה בצילום אדריכלי.

אוצר: אריה ברקוביץ
פתיחה: 11.9.14 בשעה 19:30
נעילה: יום א 5.10.14

 

"קצוות"

תערוכה המציגה 50 שנות יצירה של האמן משה גרין ז"ל

 

Efifo Magazine

"קצוות" – משה גרין. צלם: עמית שמש

"קצוות" מקורו באישיותו של האמן ובעושר יצירותיו המניעות את הצופה מקצה אחד למשנהו. גרין, למד ציור בצעירותו אצל אהרון אבני ממייסדי "מכון אבני" והשתלם אצל האמן איציק עדי. התערוכה נאצרה על ידי בני משפחתו כצוואתו האחרונה. האמן משה גרין ז"ל נולד ב- 1926 בסטרסבורג שבצרפת. ובשנת 1935 כשהוא בן 9 עלה ארצה עם משפחתו שהתיישבה בתל אביב. משה היה אמן, תעשיין ולוחם, פלמחני"ק בכל רמ"ח אבריו. כאיש פלמ"ח כבש את צפת, רמלה, לוד ולקח חלק פעיל בליל הגשרים שהתרחש בי"ח בסיוון תש"ו. לעין הבלתי מזויינת היה משה גרין איש משפחה עמל, רציני ומפרנס אחראי. שמעבר לדאגתו למשפחתו, לארץ ולעצמאותה גם דאג לכלכלת ישראל והקים מפעל לעיבוד שבבי (מכניקה עדינה) אשר סיפק פרנסה למשפחות רבות לאורך ארבעה עשורים. כאשר התיישב מול כן הציור התפרצה לעולם נפשו הרגישה, היצירתית, משוחררת ורכה. וכך ניתן היה לחזות בקצוות אישיותו. הוא היה איש רגשן, רומנטיקן, נהנתן חסר תקנה. הוא אהב את החיים ואת כל מה שהם הציעו לו- אוכל, אשה, טיולים ואומנות. היה בו פרץ של תשוקה, לבה פנימית שאי אפשר היה לכבות וכל אלו באו לידי ביטוי ביצירותיו. הוא צייר בעיקר בצבעי שמן, פנדה ובטכניקה מעורבת על בד ונייר בסגנון פיגורטיבי חופשי ועד למופשט, לימד בבית שזר בגבעתיים ובאוניברסיטה העממית והיה חבר באגודת הציירים. כמורה הוא מתאר את השנים האלו מהיפות ביותר שחווה.
למעלה מ- 400 יצירות הותיר אחריו האמן משה גרין במותו. מאות תמונות המספרות את סיפורו האישי ואת סיפורה של מדינת ישראל דרך עיניו. וכפי שהורה להם צו ליבם החליטה משפחתו להפיק תערוכה אשר תציג את שלל יצירותיו על מנת להפיץ את מורשתו ואהבתו הגדולה לארצו. כאשר חלק מרווחי מכירת היצירות יועבר למוזיאון הפלמ"ח.

סטודיו KZTLV, אבולעפיה 3 תל אביב
שעות הפתיחה: 12:00-20:00
נעילה: 14.09.2014

 

"ואחרי ככלות הכל"

עבודה חדשה של רונית קרת  תוצג בבית האמנים בת"א בין התאריכים: 11.9-5.10.14

 

www.efifo.co.il

"ואחרי ככלות הכל". רונית קרת

 

האמנית רונית קרת מציגה מיצב אמנותי בבית האמנים בתל אביב, המשלב בין אדריכלות עתידנית לתרבויות עתיקות, בין פנטזיה למציאות. ברוכים הבאים למרחב מוגן וטהור. עבודותיה של קרת התפתחו בשנים האחרונות מציור ותבליט לעבודות תלת מימד ומיצב גדול מימדים שמוקם בימים אלה בבית האמנים בתל אביב ויפתח לקהל בפתיחה חגיגית ב-11.9.14. המיצב שמאכלס חדר שלם, משלב אסטטיקות שונות השואבות את ההשראה ממגוון מקורות אמנותיים ותרבותיים, שעובדו והוגדרו מחדש כעבודת אמנות רלוונטית לתקופה, שמתפקדת בין השאר כמטאפורה של תרבות עכשווית. קרת מחפשת בעבודותיה את הקשר בין הפיזי והמטאפיזי, בין עולמות עליונים לעולמות תחתונים. כמו מאלביץ בתחילת המאה ה-20, קרת כפוסט מודרניסטית בתחילת המאה ה-21, יוצרת מרחבים תלת מימדיים טהורים, כשלצבע והצורה שלהם המשלבים בין פוזיטיב ונגטיב, יש תפקיד מיסטי נעלה קרת עובדת בצורה אינטואיטיבית. כמו הדוור הצרפתי פרדינאן שבאל , שאסף אבנים בכיסו ובנה לעצמו את הארמון האידיאלי, כך רונית אוספת שאריות קלקר, אריזות שנזרקו לפח וסיימו את תפקידן המקורי ומעניקה להן חיים חדשים כחלק מפיסול מרחבי- מבנים עתידניים, קוסמיים שמרכיבים מיצב אמנותי המשלב בין אדריכלות עתידנית לתרבויות עתיקות, בין פנטזיה למציאות. במיצב המורכב בבית האמנים בתל אביב, רונית קרת מובילה אותנו במסע בזמן אותו היא בוראת באמצעות כוחה היצירתי. עולם שלם שהוא בו זמנית גם שביר וגם מתכלה. יש בעבודתה היבט תיאטרלי שמעורר תחושות דו משמעיות: מסתורין ועל טבעיות לצד המזוהה והמוכר. יש במיצב הזה אחדות הניגודים, חיים ומוות, טבע ותרבות, נוכח ונעדר.

על רונית קרת: היא למדה לימודי פיסול אצל האומנית יוכי בן ישראל (דלוור, ארה"ב), לימודי פיסול בהדרכת הפסלת דליה המאירי (מכללת אורנים), לימודי אומנות -אוניברסיטת חיפה, תואר שני בחינוך ואומנות -אוניברסיטת לידס (אנגליה), לימודי אומנות במכללה לאמנות בית ברל (בוגרת 2009) ולימודי רישום  במשך 10 שנים בהדרכת האמן ואדים קופטייבסקי. בין התערוכות בהן הוצגו עבודותיה: תערוכה קבוצתית -סדנאות אומני הקיבוץ, תערוכת "צבע טרי" (2009),  תערוכת יחיד בגלרית "המשרד בת"א" (2009) ותערוכה קבוצתית: "טובין", מוזיאון בת ים (2014).

בית האמנים בתל אביב –  רח' אלחריזי 9 , תל אביב
טלפון: 03-5246685
שעות פתיחה: שני – חמישי: 10:00-13:00, 17:00-19:00, שישי: 13:00-10:00, שבת: 11:00-14:00

 

תערוכת Mus(E)ic

מוסיקה כהשראה ליצירה חזותית

efifo.co.il

סיגל מגן

התערוכה מציגה למעלה מ-60 אמנים מכל תחומי האמנות הפלסטית: ציור, פיסול מיצג ומיצב שנוצרו בהשראת הנושא הרלוונטי. הם יוצרים במדיות שונות, ובפרשנות אישית בה נוצרת שפה אוניברסאלית בה המוזיקה מושמעת, ללא צלילים.
משחר ההיסטוריה, מוסיקה ואמנות, שתיים מתשע המוזות, הלכו בכפיפה זו עם זו. עיקר תפקידה של מוזת המוזיקה היה להעניק השראה ליוצרים השונים, בעיקר למשוררים, למוזיקאים ולפילוסופים. הקישור הזה בין יצירת אמנות חזותית ובין מוזיקה אינו מקרי, שכן השניים חולקים לא מעט מן המשותף. היסוד הראשון שמקשר בין אמנות פלסטית  ומוזיקה הוא היסוד ההרמוני המאפיין את שניהם. כמו כן הם צירוף של כמה יסודות שונים לכדי מכלול שבו הם אמורים לתפקד ביחד בכדי להניב את התוצר הסופי. בעוד שבאמנות חזותית מדובר בקווים, צבעים וצורות הרי שבמוסיקה מדובר על צלילים שונים. יסוד משותף נוסף של ציור ומוזיקה ובייחוד צבע ומוזיקה הוא הטונליות. הקשר בין צבע ומוזיקה מתבטא בכך שגם לצליל וגם לגוון ישנן דרגות שונות שאיתן יכול האמן או המוזיקאי לשחק לצרכיו. במילים אחרות, הקשר בין צבע ומוסיקה הוא בכך שגם לצבעים וגם לצלילים ישנם סולמות שונים שניתן למדוד באופן יחסית מדויק ושימושים שונים שלהם מצטרפים יחד לכדי יצירת האמנות. הצייר הנודע קנדינסקי, שהיה תאורטיקן וצייר אמנות מופשטת, מצא קשר בין מוזיקה לאמנות. הוא גם חשב שלמוזיקה קדימות ועליונות על פני האמנות. המוזיקה משתמשת באלמנטים מופשטים – צלילים ומספקת למאזין חופש ליצור תגובה רגשית לדמיין, לתת פרשנות. זו עשייה נעלה בכך שהיא בעלת "קצה פתוח" ומאפשרת פיתוח נוסף ויוצרת הליך דינאמי, ריגשי, חוויתי אצל המאזין.

 

efifo.co.il

אורנה רון

 

האמנים המציגים: חוליה אברהמי, דורון אדר, רמי אטר, חגי איזנברג, תמר איסטרין, תמר איתן, סו אלה, גילה אלישר-סטוקליסקי, ז'אנין בולאג, דפנה בן יעקב, מוטקה בלום, איקה בר, בתיה ברקמן, שלמה גבע, תמי גוטמן, דליה גילהר, מרים גלעד, חיה דואק, עמירם דובנוב, אלה דורון מנדל, חנה הירשמן כהן, עומר המעגן-אסף, בן ואנג, אריקה וויס שווייגר, דניאלה וכסלר, רחל זיו, נעמי זך, ניסים זלאיט, אורה זק, מושון חורש, תמר טולדנו פאר, פרייה טייכר, אתי יעקבי, ימימה לבן, חלי לבנה, זהבה לופו, איבון ליואי, נעמי ליסי-פרציקוביץ, רחל מאס, סיגל מגן, יונה מוסט, חנן מזל, שושנה מירקין, אסתר ניומן כהן, נירה סביר, לואיזה סלומון, רות סלע, אבי עמית, יהודית פסקל, רותי פרוינד, דור קונפינו, חדוה קליין, חוה קציר, רביב קרמר, שלומית רדי, אורנה רון, שושי רימר, תמר רמון המלי, ליקה רמתי, אושרית רפלד, מרים שלו, אורנה שיק, לירית שפיר שמש, עירית שר יטבת.
אוצרת : נגה ארד-אילון

efifo.co.il

מוטקה בלום

 

תיאטרון ירושלים רח' מרכוס 20, ירושלים
שעות פתיחה: א-ה 16:30 עד 21:30, ומ-12:00 עד 15:00, מוצש עד 21:30 ובעת המופעים
נעילה : 4.10.2014

 

פרס מפעל חיים בתחום האמנות הפלסטית לטולי באומן

הפרס מוענק זו השנה התשיעית ברציפות לאמנים מגיל 55 ומעלה, כאות הערכה לפועלו של האמן ותרומתו הייחודית לקידום והעשרת תחום האמנות הפלסטית בישראל. פרס זה נחשב לפרס הבכיר ביותר בתחום האמנות הפלסטית ושוויו 70,000 שקלים. הפרס כונן בשנת 2005 וזכו בו עד כה פנחס כהן–גן, גדעון גכטמן, נחום טבת, צבי גולדשטיין, בינאקה אשל–גרשוני, ציבי גבע, ראובן ברמן קדים, צבי טולקובסקי ואביטל גבע.

efifo.co.il

טולי באומן מחוץ לסטודיו

efifo.co.il

מראה כללי מחוץ לסטודיו

efifo.co.il

"ריק" (שנות ה-90), פיסול באבן בזלת. צילומים: טולי באומן

מהחלטת הוועדה: "טולי באומן שייך לקבוצה קטנה מאד, קטנה מדי של אנשים שהעשייה העקבית, העיקשת והעקרונית שלהם מסמנת ומפלסת דרכים חדשות בעולם האמנות הישראלי. בכוח האישיות המיוחדת שלו, היזמות למען הכלל, והחזון התרבותי-חברתי מרחיק הלכת שלו, כחבר קיבוץ עמיר הוא הצליח לרתום את התנועה הקיבוצית למפעלי עשייה שהותירו חותם עמוק על התרבות בישראל. ביחד עם אשתו אילנה טולי ייסד וניהל את כתב העת החשוב "סטודיו" שהיה במשך שני עשורים חוד החנית של שיח האמנות בארץ. הוא יזם את המפגשים הבינלאומיים לאמנות עכשווית בתל-חי והיה פעיל במפגשי אמנות בין יוצרים ישראלים ופלסטינים, ובפרויקטים שחיברו בין מוזיקה לבין אמנות פלסטית. טולי הוא קודם כל אמן, מאהובים בעולם האמנות הישראלי, הוא חידש בתחום ההדפס ולמעשה כלל העשייה האמנותית שלו מונחות על ידי שילוב בין דבקות ואמונה רעיוניים ואידיאולוגיים לקשב לחומר ולמדיה. כעת משחצה את גיל 80, אנו מאחלים לו שנים רבות נוספת של עשייה. אשרי החברה שטולי הוא ממפלסי הדרך שלה. זו זכות גדולה להעניק לו את פרס שרת התרבות, מפעל חיים בתחום האמנות הפלסטית, 2014".
חבר השופטים: אמנון ברזל, אירנה גורדון, גלעד מלצר ועידית עמיחי (משקיפה מטעם משרד התרבות והספורט).

 

פסטיבל אנימיקס: ציון לשבח בפרס אסיף לאנימטורים, יובל ומירב נתן

יובל ומירב, זוג נשוי העובד יחד משנת 2007, היו מועמדים בעבר לפרס הגראמי, וזכו בפרסים רבים מתמחים בטכניקת stop motion. הם תרגמו את המהות של לקט ישראל – הבאת אוכל לצלחתו של מי שזקוק לו – לכדי אנימציה המתרחשת כולה בתוך צלחת. הסרטון הוכן עבור לקט ישראל, בנק המזון הלאומי המספק מזון ל-140 אלף נזקקים ברחבי הארץ דרך 180 עמותות, לכבוד יום המזון הבנלאומי. ובשיתוף עיגול לטובה

 

לראשונה בישראל, תערוכת יחיד למיכאל בורמנס: "אין מתוק מזה"

efifo.co.il

מיכאל בורמנס "המלאך", 2013, שמן על בד, 300 × 200, באדיבות גלריה Zeno X , אנטוורפן, © Dirk Pauwels

efifo.co.il

מיכאל בורמנס "השימור", 2001, שמן על בד, 70 × 60, אוסף פרטי, בלגיה, באדיבות גלריה Zeno X , אנטוורפן © Peter Cox

מוזיאון תל אביב: תערוכת יחיד ראשונה בישראל לאמן הבלגי מיכאל בורמנס, 51, שחי ויוצר בגנט. התערוכה המקיפה כוללת עבודות על נייר, ציורים וסרטים. בורמנס מהאמנים הבולטים כיום. עבודותיו מתמקדות בדמויות, יצורי אנוש נעדרי אינדיבידואליות, שגרתיים ומסתוריים. האמן חוסם את המבט ומציג דמויות הנמנעות מקשר חזותי עם העולם. כל דמות נתונה בתוך עצמה ומסיטה את מבטה מן הצופה. התחושה שלוכדת את המתבונן הינה כוח נסתר מכתיב נרטיב שלא מסופר עד הסוף, התרחשות שאינה מתממשת. התערוכה מאורגנת ע"י בוזאר, מרכז לאמנויות יפות, בריסל ומוזיאון דאלאס לאמנות, בשיתוף מוזיאון תל אביב לאמנות ובתמיכת רשויות פלנדריה
מוזיאון תל אביב: 2 בספטמבר 2014 – 31 בינואר 2015.
אוצר אורח: ג'פרי גרוב אוצרת אחראית: אהובה ישראל
Guest curator: Jeffrey Grove Curator in Charge: Ahuva Israel

 

"בשיחה", תערוכה חדשה במוזיאון תל אביב

המתנות וההשאלות החדשות שנוספו לאוסף האמנות העכשווית של מוזיאון תל אביב לאמנות, ואיחודם של שני אולמות תצוגת הקבע, הביאו לפתיחתה של  התערוכה "בשיחה" – מבחר יצירות עכשוויות של אמנים ישראלים ובינלאומיים מאוסף המוזיאון, שטרם הוצגו.

efifo.co.il

העיגול האופקי של ריצ'רד לונג, 85 אבני ציפחה (2012) מנהל דיאלוג פורמליסטי לכאורה עם מעגל האופניים הגבוה והאוורירי לנצח (2003) של איי וייויי. הדמיון הצורני הבסיסי הופך לדרך קריאה דינמית של שתי היצירות – תוך השוואה ועל דרך הניגוד. שתי היצירות מציגות עיסוק בתנועה, אך גם תנועתו של לונג וגם תנועת האופניים של וייויי נעצרות עם הצבתן באולם המוזיאון

"בשיחה" מזמינה את הצופה לייצר חיבורים, השוואות ודיאלוגים מסוגים שונים בין העבודות. התערוכה כוללת יצירות פיסול, צילום, ציור, וידאו ומיצב. אלה לצד אלה מעניקים רובדי משמעות נוספים לכל אחת מן היצירות, כך שנוצר בין העבודות שיח חזותי ותוכני.
אוצרת: סוזן לנדאו

 

אלים, אלות וגיבורים מהמיתולוגיה בפיסול היווני-רומי

efifo.co.il

דיוניסוס עטור זר עלי גפן ואשכולות ענבים, שיש, תקופה רומית, מאה ב' לסה"נ, קיסריה

efifo.co.il

מוזה, חלק מארון קבורה, שיש, התקופה הרומית, סוף מאה ג' – ראשית מאה ד' לסה"נ, קיסריה. צילום: סטודיו ורהפטיג-ונציאן בע"מ

סיפורי המיתולוגיה היוונית יצרו את  הבסיס לחינוך והומניזם בעולם העתיק/ מיתולוגיה הינה אוסף סיפורים, ועלילות של אלים וגיבורים, שבאו לעולם מתוך צורך להסביר תופעות טבע, אירועים חברתיים, תפיסות דתיות, מנהגים, טקסים ושמות של ערים וארצות. האלים הופיעו בדמותם החיצונית של בני האדם, עם תכונות אנושיות ורגשות כמו אהבה, תשוקה, קנאה ושנאה. תיאורן של דמויות ומאורעות מסיפורי המיתולוגיה היה אהוב במיוחד על הציירים והפסלים היוונים: ציורים רבים ופסלים מאבן, מחרס וממתכת הציגו דמויות של אלים. הפסלים בתערוכה נאספו בידי ד"ר אלכסנדר ראש, מייסדו ומנהלו הראשון של המוזיאון לאמנות עתיקה בחיפה, במהלך ביקוריו בארצות אגן הים התיכון, ולאחר מכן נתרמו למוזיאון. בשנת 1995 אוחד אוסף המוזיאון לאמנות עתיקה עם אוסף המוזיאון הימי הלאומי.
המוזיאון הימי הלאומי, חיפה: 30 באוגוסט 2014 – 1 במאי 2015
אוצר: אבשלום זמר

 

סדנאות אמן בגלריה "פחות מאלף"

efifo.co.il

סדנאות אמנות בגרליה "פחות מאלף". להוציא את האמן שבך

"פחות מאלף", הגלריה לאמנות ישראלית בפלורנטין משיקה ערבי סדנאות אמן, 20:00 -23:00, בהדרכתה של האמנית סטפני פלומה. אלי אדרי בעל הגלריה ויוזם רעיון הסדנאות: "הסדנא מיועדת לחובבי אמנות, ולמי שיש בו רצון להוציא את האמן שבו. אני מאמין שנהפוך את הסדנאות למסורת אמנותית חדשה".
עלות ההשתתפות בסדנאות: 90 שקל לערב.
"פחות מאלף": אברבנל 60, פלורנטין, תל אביב.

efifo.co.il

סטפני ואדרי. "מסורת חדשה"

efifo.co.il

Fyah Keepa, אייר סמל

 

פייסבוק, הרשת החברתית השלטת בעולם חוגגת יומולדת 10. תערוכה חדשה מטפלת באספקטים השונים ובתופעות החברתיות שיצרה הרשת. תמונת הפרופיל של חיינו

 

Cut Copy Lights & Music – Video Art Version

התערוכה מציגה סיפורי דיוקן מזוויות שונות של אמנים המציגים חזות של העצמי הפנימי והחיצוני. מידע רב נחשף לצופה מהתבוננות בפרופיל הקים ברשת החברתית. תרבות חיים שלמה מביאה את ההיסטוריה האישית, המקומית או העולמית.התערוכה שתוצג למשך חודש בה יציגו אמנים דיוקנאות בציור, צילום טלאים ובפיסול. האמנים מתארים את חייהם וחיי אחרים באמצעות תווי הפנים. ה- FACEBOOK הוא מהות חיינו בימים אלה, הפנים מדברות אלינו, באמצעות הפנים אנו מביעים שמחה, תוגה, עלבון וכעס. בפנים האנושיות טמון קסם הבריאה. הדגש הוא על דיוקנאות המבטאים מגוון שאלות של דת, גזע ומגדר ומאפשרים לצופה לפתוח בדו־שיח, לצאת למסע של גילוי האחר בתוך העצמי.

 

הבמאי והיוצר עמית רון עם המיצג Fake-loock

וידאו ארט בבימוי עמית רון, סטילס – ליאור קסון, וידאו ועריכה – סער בן יוסף
VIDEO ART, director – AMIT RON, stills -LEOR CASSON, video & editing – SAAR BEN YOSEF

התערוכה שואלת את הצופים שאלות כגון: מהי חשיבותו של הצילום הפרטי שלנו ברשת הציבורית כדיוקן עצמי או זר, או מזויף?  האם ליופי חשיבות או  עניין בדרך ההבעה? באילו חומרים משתמש האמן כדי להדגיש את הדיוקן אותו הוא יוצר? האם הדמות מביטה אל הצופה? היש דו שיח בין הצופה והדיוקן? האם רגשות וחוויות שעברו על אישיות הדיוקן נראות בדמותו החיצונית?מה סיפורה האמיתי של אישיות הדיוקן? אמנים רבים, לאורך ההיסטוריה, הביאו סיפורי חיים שלמים דרך דיוקנאות. בחירת תמונת הפרופיל האישית ברשת החברתית מעניינת בפני עצמה אל מה מתחבר הצופה? מה הוא רוצה להנציח? הסיטואציה, האווירה? האם היצירה תיעשה ממודל חי, מצילום, מהשתקפות במראה? לוסיאן פרויד  נכדו של המומחה לתורת הנפש, אחד מהציירים המוערכים  העכשויים של דיוקנאות, יהודי אנגלי שנפטר בשנת 2013 אמר שהוא בונה מחדש את הדמות בה הוא מתבונן . עוד אמר:" אני מצייר אנשים… לא בגלל איך שהם, לא למרות איך שהם, אלא בגלל איך שהם במקרה ".

efifo.co.il, Efifo Magazine, אתר אופנה

אמיר דרבסקי

efifo.co.il, Efifo Magazine, אתר אופנה

בועז מילר

האמנים המציגים: אבי בלאיש, אהרון (אהרלה)הולצברג, אורנה גבע, אורנה שיק, איריס וינטראוב, אירית צפתי, איתי מגן, אלברט בן שימול, אלדר בן ארי, אמיר דרבסקי, אמנון דובדבני, אסתי דרורי חיות, אסתר נעים, אריה אירני, אריה פרל, ארנון אורבך, בהירה לראה, בנימין אלרון, בעז מילר, גילה טננבאום הדר, גילה שטיין, דבורה בלום, דבורה סיון, דבי שמואלי הבר, דור אשכנזי, דור קונפינו, דורית גיתאי, דינה בבאי, דינה זייפר, דנאור שטרוזמן, דנה לאור קוגן, דרורה בן סירה, הרי ברון, הרצל הדר, ואדים רובינצ'יק, ויקטוריה קורבן, ויקטוריה רייגירה, ורד טרלובסקי יעקובוביץ, ורדה שילה, חיותה מרכוס, חיים לוי, חן טובי, חנה סילשי, יוסי גוטפריד, יעל אביב, ישראל רייס, כגן נדיה, כרמלה ברילינג, כרמלה קיט, ליאורה בנקל, ליקה רמתי, לנה לוקצקי, מארט דיוסמבייב, מור אורן, מייקל אביב, מיכל אשל, מירי פנאן, מנצור רדואן, מקסימה גרליץ, מרים בובר, מרינה ברנספיז, משה דבש, נאוה לי-טל, נאטור נאטור, נגה לביא, נופר הורוביץ, נטלי גרוסמן, ניבה דותן, נילי ללום, ניר יצחק, נירה נתנאל, נירה קסלר לובנוב, נעמי כרוך, סולומון  לבייב, סיגל ווייסגור, סיגל מגן, סימה מזרחי, סמדר (בטש) הורוביץ, עדנה רוזנברג, עליזה בורשק, עליזה וינשטיין, עליזה פינקל, פיטר  פודובני, פנינה אהרוני, פנינה רופא, פרח רחמים, קורין בן אבי, קלרי נצר, קרני ליפשיץ, ראובן גפני, רבקה גלבוע, רונית שלם, רמי אטר, שוש בלומנטל, שוש הורוביץ, שחר אפק שירלי גולדשטיין, שלי מיכל, שלמה דלל, שלמה סרי, שמואל גרוס, שרה  לב פלאם, שרה בוגן, תאיר חיטרון-פרנס.

יועץ אמנותי: אודי רוזנווין
הפקה: "אמני ישראל מתאגדים" (שירי מאיר ומימון פאר)

אירוע התערוכה בפייסבוק

התערוכה בחסות:

Sell My Art – למכירת אמנות ישראלית איכותית  

Israeli Art Market – למכירת אמנות ישראלית בחו"ל 

Israeli Art Market's MAGAZINE – המגזין לאמנות ישראלית עכשווית המופץ בארץ ובחו״ל 

מכללת קונספט למקצועות העיצוב מחלקת מילגה בערב הפתיחה

BOOKFACE – נמל יפו, האנגר 2

Image of a share button

אין תגובות

השאר תגובה