מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית

0 פורסם על ידי - 24/06/2015 - אופנה, אמנות

שתי תערוכות חדשות במוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית, עוסקות באופנת רחוב ובמקומן של הנשים בחברה היפנית. וגם: ד"ר אילנה זינגר בליין על אופנת רחוב יפנית עכשווית בצילומיו של קילט דואיטס

אופנת רחוב יפנית-01

שם: מיהו (מיסה), סגנון: לוליטה, מקום: האראג'וקו, טוקיו, סתיו 2013, צלם: קילט דואיטס

האראג'וקו סטייל

אופנת רחוב יפנית עכשווית בצילומיו של קילט דואיטס

אוצרת: ד"ר אילנה זינגר בליין 

בכל יום פוקדים צעירים יפנים את מוקדי הבילוי התוססים של טוקיו ומחוזות אופנה עירוניים גדולים,בהם הרחובות הסמוכים לתחנות הרכבת של האראג'וקו (Harajuku) ושל שיבויה (Shibuya), כשהם לבושים בבגדים מושקעים במגוון סגנונות מיוחדים, ססגוניים, מרתקים ואף מעט לא צפויים. אופנת הרחוב מהווה מוקד משיכה לתיירים ולצלמים. בני הנוער האופנתיים הללו הם חלק מתת תרבות מרתקת הפורחת בעיר. זו כוללת הערצה של להקות היפ הופ, פופ ורוק שתלבושותיהם משמשות מקור השראה.
העיתונאי והצלם ההולנדי קילט דואיטס (Kjeld Duits), שיגיע לישראל לראשונה, לכבוד פתיחת התערוכה, מתגורר ביפן מ- 1982 והשיק בשנת 2002 את – Japanese Streets – אתר האינטרנט הראשון בשפה האנגלית הסוקר את אופנת הרחוב היפנית. התצלומים של דואיטס מתעדים את סגנונות האופנה האקלקטיים, האוונגרדיים והאימפולסיביים ואת היצירתיות, החדשנות והשינויים בהתפתחות אופנת הרחוב ביפן.

אופנת רחוב יפנית-02

שם: קאורי, סגנון: לוליטה, מקום: האראג'וקו, טוקיו, אביב 2014, צלם: קילט דואיטס

דמות האישה באמנות היפנית

אוצרת: ד"ר אילנה זינגר בליין 

האמנות היפנית המסורתית שנשלטה על ידי גברים, תרמה להגדרת נשים ומקומן בחברה. יש לה תפקיד משמעותי ביצירת אידיאלים נשיים בחברה המובנית של יפן הפיאודלית. החל מהציורים המתארים את יפי בת זוגו האגדית של הקיסר הסיני, יאנג גויפיי במאה ה-17 ועד לתיאורים מפחידים של נשים המופיעות כרוחות רפאים אלימות וכבעלי חיים בעלי כוחות על טבעיים, לצורך מעשי נוכלות ופיתוי.
כמעט ואין נשים גיבורות באמנות, מלבד כמה יוצאות דופן ומיומנות באמנויות לחימה. בדרך כלל, הרואיזם נשי קשור לנאמנות לבעל. בכך האמנות היפנית תרמה את תרומתה לתעשייה משומנת היטב, שמטרתה הייתה ליצור עולם בעל דימוי אידיאלי שנמכר ללקוחות גברים.
מאפייני היופי הנשי היו שונים בתקופות ובאזורים ביפן. בתערוכה, יש ייצוגים של קורטיזנות מדרג גבוה, הלבושות בגדי פאר, לצד תיאורים של נשים עובדות ממעמד האיכרים. נשות האיכרים הפחות זוהרות, אידיאליות באותה מידה, בגלל תרומתן לחברה היצרנית.

אופנת רחוב יפנית-03

שם: הוריאה, סגנון: דקורה, מקום: האראג'וקו, טוקיו, סתיו, 2013, צלם: קילט דואיטס

במאה ה-17 התפתח ביפן ז'אנר ביז'ין-גא (bijin-ga; "תמונות של נשים יפות"). מעמדה החברתי או המקצועי של האישה ניתן לזיהוי באמצעות התסרוקת והבגד. מוקדי הבילוי של אנשי העיר האמידים, היו רובעי השעשועים בהם שירתו הנערות. הציורים וההדפסים של הקורטיזנות והגיישות הדגישו את יופיין ואת תהילתן המקצועית, אך מעולם לא התכוונו לתאר את האישה האינדיבידואלית.
בתיאטרון הקבוקי מופיעים רק גברים המגלמים גם תפקידי נשים (אונאגאטה). השחקנים נדרשו להגיע לרמת מקצועיות גבוהה, בשל כך, בתקופת אדו (1868-1600) חיו רבים מהם כנשים גם מחוץ לבמה. האונאגאטה גילמו את האידיאל הנשי, במנייריזם ובתנועה. הם היו מובילי האופנה הנשית ונותני הטון, וזכו אף להערצתן של נשות התקופה.
בתקופת האדו, ברבים מסיפורי הרוחות חוזר מוטיב האישה שנעזבה על ידי בעלה, או שהייתה קורבן להתעללות. הקשר בין סוג הסבל שעברה האישה בחייה וההתנהגות של רוחה לאחר מותה, הוא מרכיב חשוב בסיפורים אלו. ככל שההתנהגות אל האישה בחייה אכזרית יותר, תגובת רוחה אלימה יותר. באותה תקופה נשים לא יכלו לצאת את פתח הבית לבדן ונדרשו להשתמש בשפה רשמית ומנומסת מזו של הגברים. אולי זו הדרך היחידה בה נשים יכולות להעניש את מי שפגע בהן.
בעלי חיים בעלי כוחות על טבעיים אוהבים להופיע בדמות נשים לצורך מעשה נוכלות, או כדי לתעתע בגברים, להפחידם ולפתותם. יש דמיון בתפיסת האישה והשועל ביפן. סיפורים דומים מתארים גם נחשים או דרקונים האוהבים להופיע בדמות נשים.
מהתבוננות ביצירות אמנות יפניות מתקופות שונות המוצגות בתערוכה, "דמות האישה באמנות היפנית", מגלה למבקר שרוב האמנים לא התעניינו בתכונותיה של האישה הספציפית, אלא יצרו אידיאליזציה של היופי, המעמד, או המקצוע בו הן עסקו.

5.7.15 – 26.12.15
מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית,
שדרות הנשיא, 89, חיפה
שעות פתיחה: א-ה, 10:00 – 16:00 ,
ימי ו' וערבי חג 10:00- 13:00, שבת 10:00 – 15:00

 

 האראג'וקו סטייל*
אופנת רחוב יפנית עכשווית בצילומיו של קילט דואיטס

מאת: ד"ר אילנה זינגר בליין

בכל יום פוקדים צעירים יפנים את מוקדי הבילוי התוססים של טוקיו ומחוזות אופנה עירוניים גדולים ובהם הרחובות הסמוכים לתחנות הרכבת של האראג'וקו (Harajuku) ושל שיבויה (Shibuya). הם לבושים בבגדים מושקעים במגוון סגנונות מיוחדים, ססגוניים, מרתקים ואף מעט לא צפויים. אופנת הרחוב מהווה מוקד משיכה לתיירים ולצלמים. בני הנוער האופנתיים הללו הם חלק מתת-תרבות מרתקת הפורחת בעיר. זו כוללת הערצה של להקות מוזיקה ורוק, שהתלבושות שלהן משמשות מקור השראה לעיצוב בגדיהם.

אופנת רחוב יפנית-05

שם: הוריאה, סגנון: דקורה, מקום: האראג'וקו, טוקיו, סתיו 2013, צלם: קילט דואיטס

בהאראג'וקו ובשיבויה התפתחו סגנונות אופנה שונים. בשיבויה נפוצו סגנונות כגון, גיארו (gyaru), גאנגורו (ganguro) וקוגאל (kogal; להלן) ואילו בהאראג'וקו נפוצו סגנונות אופנה יצירתיים במיוחד כגון, לוליטה (lolita), דקורה (decora), פיירי קיי (fairy kei; להלן) ועוד. עד לשנת 1998, נהגו לסגור את הרחוב הראשי של רובע האראג'וקו לתנועה בימי ראשון והוא נהפך "גן עדן להולכי רגל" (hokousha tengoku; או בקיצור hokuten). האזור היה חממה למוזיקאים ולצעירים אופנתיים. תהלוכת האופנה של האראג'וקו, בה נפגשים אוהדי אופנה וצועדים ברחובות האראג'וקו אחת לחודש, היא זכר לעידן מיוחד זה.

ברובע האראג'וקו יש מרכז קניות וחנויות שניתן למצוא בהן מותגי אופנה בינלאומיים ומקומיים. מרבית הצעירים מעצבים ותופרים את בגדיהם בעצמם וחלקם קונים פרטי לבוש, שאותם הם פורמים ותופרים מחדש כאוות נפשם. ברחוב טאקשיטה (Takeshita-dôri) ניתן למצוא חנויות רבות החיוניות למעצבים הצעירים. בניגוד לדימוי הביישני של יפנים רבים, אופנת הרחוב מאפשרת להם להביע עצמם בחופשיות רבה ולהשתחרר מכללי הלבוש המקובלים. ככל שהתלבושת תיאטרלית וצעקנית יותר, צבעונית ועמוסה בקישוטים, כן מודגש השחרור מכבלי המסורת. אך, אף על פי כן אין בכך ביטוי למרד חברתי. בין מעצבי האופנה הצעירים אין זה נדיר לראות גברים לבושים בסגנון נשי וההפך והמגדר הוא כמעט חסר משמעות. למעשה, אופנת הרחוב מהווה השראה למעצבי על רבים ברחבי העולם.

האופנה המערבית חדרה ליפן כבר באמצע המאה ה-19. השילוב בין מוטיבים מערביים מובהקים למוטיבים יפניים מסורתיים יצרו את המגמות החדשות באופנה היפנית במאה העשרים ובמאה העשרים ואחת. משנת 1997 מתעד הצלם שואיצ'י אאוקי (Shoichi Aoki; נולד 1955) את עלייתן ונפילתן של מגמות האופנה בטוקיו ומפרסם אותן במגזין האופנה FRUiTS. בימינו, אפילו חובב אופנה מושבע מתקשה לעקוב אחר המגמות הרבות המשתנות תדיר, המתפרסמות במגזינים השונים. שבועונים וירחונים רבים מוקדשים לאופנת הרחוב ולצילום אופנה. מאחר שתת-תרבויות באות והולכות ומותגי אופנה מופיעים ונעלמים במהירות, אין הם עומדים בקצב התחלופה של האופנה התוססת הזאת. רק אתרי האינטרנט, המתעדכנים חדשות לבקרים, מיטיבים לעשות כן. העיתונאי והצלם ההולנדי קילט דואיטס (Kjeld Duits), המתגורר ביפן משנת 1982, השיק בשנת 2002 אתר אינטרנט כזה, JAPANESE STREETS. זהו אחד מאתרי האינטרנט הראשונים הסוקרים את אופנת הרחוב היפנית והראשון שהופיע באנגלית. ניתן ללמוד מתצלומיו של דואיטס על סגנונות האופנה האקלקטיים, האוונגרדיים ולעתים האימפולסיביים, אשר מרביתם אף זכו לכינויים.

בשנת 2003 עשה סגנון ההיפ הופ היפני את צעדיו הראשונים במועדונים של טוקיו והחל להשפיע על תעשיית האופנה. מוזיקת ההיפ הופ היא רבת השפעה ביפן ובני הנוער מחקים את כוכביה האהובים, החל מלבישת בגדים הגדולים ממידות הגוף ועד לשיזוף ניכר. שיזוף, או הכהיה של העור על ידי איפור כדי להידמות לכוכבי היפ הופ אמריקנים ולקבוצות אתניות שונות, נתפסים אולי כתחביב, אולם זוהי תת-תרבות שאינה נבדלת מתרבויות רבות אחרות שצמחו בהשפעת ההיפ הופ.

כאמור, מגמות האופנה משתנות תדיר ותערובות של סגנונות יוצרות טרנדים חדשים כהרף עין. לכן אסקור כאן רק את הבולטים שבהם. אופנת ה"לוליטה" (Lolita; ביפנית rori) היא אחד הסגנונות הנפוצים והמוכרים יותר באופנת הרחוב היפנית. אופנה זו זוכה להתעניינות בכל העולם ונתפסת כאחד מסגנונות הלבוש הרבים והשונים ביפן המציגים את אידיאל היופי ה"חמוד" (kawaii).

"לוליטה גותית" (gosu rori). סגנון זה מושפע מהסגנון הוויקטוריאני-גותי. המראה כולל שלל שמלות תפוחות, מחוכים ואיפור דרמטי. הסגנון מתאפיין בצבעים כהים וב"סמלים" גותיים פופולריים: דגמים של צלבים, עטלפים ועכבישים. שערי ברזל ויקטוריאניים ועיצובים ארכיטקטוניים מודפסים לעתים קרובות על השמלות. החצאית מגיעה בדרך כלל עד לברכיים ומתחתיה נלבשת תחתונית ליצירת נפח. החולצה עטורת תחרה והגרביים מגיעות עד לברכיים. מגפיים, כובעים, סיכות ושמשיות משלימים את המראה הוויקטוריאני.

"לוליטה מתוקה" (ama rori) מתאפיינת בעיקר בלבוש תמים וילדותי ובנושאים הלקוחים מאגדות. הסגנון קיבל את השראתו מבובות תינוק ומדמותה של "הלו קיטי". הבגדים הם בצבעי פסטל, תכלת, ורוד, ירוק בהיר, צהוב, וגם שאר הצבעים, כגון אדום, כחול ושחור בהירים. האביזרים הפופולריים הנלווים לתלבושת של לוליטה מתוקה הם קשתות שיער גדולות, ארנקים חמודים, שמשיות אלגנטיות ובובות בדמות בעלי חיים.

אופנת רחוב יפנית-06

שם: הוריאה, סגנון: דקורה, מקום: האראג'וקו, טוקיו, חורף, 2014, צלם: קילט דואיטס

"לוליטה פאנקיסטית" (panku rori) הוא סגנון ניסיוני שהושפע מאוד מאופנת הפאנק המערבית בהתאמת סממנים חמודים. הסגנון היה פופולרי בעיקר בתחילת שנות האלפיים. סממני הסגנון אינם נשמרים תמיד במלואם, ולעתים נוספים להם מרכיבים שונים. הצבעים השולטים בסגנון זה הם שחור ואדום או שחור ולבן והמוטיבים הנפוצים הם כתרים, ורדים, גולגולות וצלבים.

"לוליטה קלאסית" היא לוליטה מסורתית מאוד. זהו סגנון מתוחכם, בוגר וענייני, אין הוא  קודר כמו סגנון הלוליטה הגותית וגם לא מתקתק כמו הלוליטה המתוקה. יש בו שימוש בהדפסים קטנים ומורכבים ובצבעים עמומים במרקם ובעיצוב הכללי. הנעליים והאביזרים פונקציונליים וגחמניים פחות. האיפור הוא לעתים קרובות גרסה מתונה של איפור הלוליטה המתוקה ויש בו שימת דגש על צבעים טבעיים.

"ווה לוליטה" (wa rori). המונח "ווה" משמעו "יפן" או "יפני". אופנה זו משלבת פריטי  לבוש יפניים מסורתיים כגון קימונו, בדי קימונו או מכנסי האקאמה עם בגדי לוליטה נפוצים. למשל, חולצה בסגנון קימונו עשויה ללוות חצאית לוליטה רגילה. הנעליים (geta, zôri) והאביזרים השונים בסגנון זה אופייניים ללבוש היפני המסורתי,  עם בגדי לוליטה נפוצים, כגון חצאית לוליטה רגילה.

 "אוג'י" (ôji; נסיך) ו"קודונה" (kodona) הם הגרסאות הגבריות של הלוליטה הנשית והם מושפעים מהאופנה הוויקטוריאנית לנערים צעירים. מכנסי ברך עם שולי תחרה נלבשים עם חולצות גבריות, מגבעות, גרבי ברך וכדומה. הצבעים שמשתמשים בהם בסגנון זה הם בדרך כלל, שחור, לבן, כחול ובורדו.

אופנת ה"גיארו" (gyaru; מהמילה girl, בת) היא אופנת רחוב יפנית שהתפתחה בשנות השבעים של המאה העשרים והיא מושפעת מאוד מהאופנה המערבית. הגיארו הוא סגנון נשי זוהר השובר את כל הכללים של "מה שנחשב יפה" ומדגיש יופי מלאכותי: פאות, ריסים וציפורניים מלאכותיים וכדומה. בניגוד לתפיסה המקובלת, לא כל הנשים שבוחרות במראה זה מתלבשות באופן פרובוקטיבי. מראה הגיארו מגוון ואינו מוגבל רק לשיער בלונדיני ועור שזוף.

סגנון ה"גאנגורו" (ganguro) הוא תת אופנה של  הגיארו. הסגנון היה פופולרי בקרב נערות בעיקר בראשית שנות התשעים של המאה העשרים והגיע לשיאו בתחילת שנות האלפיים. הסגנון כולל בדרך כלל תלבושות צבעוניות וחצאיות מיני, שיער מחומצן, שיזוף מוגזם, ריסים מלאכותיים, תיחום העיניים (eyeliner) בצבע שחור או לבן, צמידים, עגילים, טבעות, שרשרות ונעלי פלטפורמה. סגנון הגאנגורו מושפע גם מן הפולקלור היפני העוסק בשדים וברוחות כפי שהם מופיעים בתיאטרון הנו (Nô) והקבוקי (Kabuki). הסגנון זכה גם לכינוי יאמאמבה (Yamamba) או יאמאובה (Yamauba), על שמה של מכשפת ההרים. בבתי הספר ביפן נהוגה תלבושת אחידה וקיימת דרישה של החברה למראה אחיד ומסודר גם במקומות העבודה. מכיוון שאת חמצון השיער והשיזוף המוגזם לא ניתן לשנות בנקל, בני נוער שבחרו לבוא כך לבית הספר לא פעם גורשו ממנו.

אופנת ה"קוגאל" (kogyaru; נערת בית ספר) מבוססת על תלבושת הבנות בבתי הספר התיכוניים, אך החצאית קצרה יותר, הגרביים או החותלות רופפות והשיער צבוע. נערות הקוגאל נהגו לכנות את סגנונן לעתים גם גיארו. סגנון זה בלט בעיקר בשנות התשעים של המאה העשרים ושידר מרדנות, חוסר מסגרת, מתירנות ופתיינות. הקוגאל הייתה תופעה חברתית שרבים עסקו בה ואף נעשו עליה סרטים שונים אשר הידוע בהם הוא "קיפצו נערות קוגאל" (Baunsu ko gaurusu, 1997).

אופנת ה"בוסוזוקו" (bôsôzoku; שבט הבלתי נשלטים) אינה כה פופולרית משנות התשעים של המאה העשרים, אך מראה הבוסוזוקו הטיפוסי מככב לעתים קרובות בצורה מגוחכת בסרטי אנימה (אנימציה יפנית) ובמאנגה (קומיקס יפני). סגנון בוסוזוקו טיפוסי מורכב בדרך כלל ממדים, דוגמת סרבל של עובדי כפיים, או מעיל צבאי (tokko-fuku) מעוטר בסיסמאות בסימניות סיניות (kanji). בדרך כלל המעילים נלבשים פתוחים וללא חולצה מתחתם, כדי לחשוף גוף שרירי ומכנסיים רחבים תחובים בתוך מגפיים גבוהים. המונח "זוקו" (zoku) משמעו שבט, או תת תרבות. חברי בוסוזוקו טיפוסיים נראו בדרך כלל בחבורות כשהם רכובים על אופנועים.

סגנון ה"דקורה" (decora) החל להתפתח בשלהי שנות התשעים של המאה העשרים ובראשית שנות האלפיים. סגנון זה זכה לפופולריות רבה ביפן ומחוץ לה. הבגדים הם בדרך כלל בצבעי ורוד כהה או תינוקי, אך צבעי ניאון מקובלים גם הם. חולצה ומיזע רגילים נלבשים לעתים קרובות עם חצאיות טוטו קצרות באותם צבעים. השיער קשור בקוקו עם פוני ארוך והאיפור נוטה להיות רגיל למדי. עם זאת, החלק המשמעותי ביותר בסגנון הדקורה הוא שכבות רבות של אביזרים חמודים המוצמדים לפוני ולחולצה עד שאלה בקושי נראים. גרביונים וחותלות נלבשים על הרגליים ועל הזרועות וגרבי ברך נלבשות בשכבות, זו על גבי זו. אביזרים נפוצים הם, בין השאר, גשרים לשיניים בדוגמאות מיוחדות ועדשות מגע המגדילות את הקשתית, בצבעים ובדוגמאות שונות. צעצועי פלסטיק קטנים נרכשים בחנויות זולות ומוצמדים לתכשיטים שהכינו המעצבים בעצמם. מסכות רופא מעוטרות המכסות את האף והפה אופייניות אף הן. בובות פרווה מוסוות לתיקים אופנתיים, או משמשות כאביזרים הנקשרים לתיקים. בשלהי שנות האלפיים התמזג הסגנון או הוחלף בסגנון ה"פיירי קיי" (fairy kei; סגנון הפיה; ראו להלן) וסגנון ה-Lolita OTT (over the top lolita), אף על פי  שמחוץ ליפן הסגנון עדיין פופולרי. מקור ההשראה של רבים מבני הנוער היא הזמרת קיארי פאמיו פאמיו (Kyary Pamyu Pamyu; KPP), שהתחילה דרכה כדוגמנית ובלוגרית אופנה ודגמנה במגזיני אופנה רבים. היא התפרסמה כאשר פרסמה בשנת 2011 את להיט הענק PonPonPon. סגנונה כולל עיניים גדולות ומראה בובתי המשדר תמימות. שיריה עוסקים בנושאים כגון, הדבקת ריסים מלאכותיים וסרטוני המוזיקה שלה עמוסים במוטיבים של בעלי חיים, צעצועי ילדים, ריסים מלאכותיים ועוד והם נעים בין סגנון חמודי למטריד.

סגנון ה"שירונורי" (shironuri; צבוע בלבן) נקרא כך משום שאנשים שמתלבשים בסגנון זה מתאפרים בצבע לבן. זהו גם הכלל היחידי של סגנון זה. לעתים יש בו מרכיבים מהאופנה היפנית המסורתית (קימונו, מכנסי האקאמה וכדומה) ולעתים מרכיבים מסגנון הלוליטה הגותית.

אופנת רחוב יפנית-08

שם: רן, מקום: שיבויה, טוקיו, סתיו 2013, צלם: קילט דואיטס

"ויזואל קיי" (vijuaru kei; הסגנון החזותי) הוא סגנון שנוצר באמצע שנות השמונים של המאה העשרים על ידי מוזיקאי רוק יפנים וזכה לפופולריות רבה בשנות התשעים. הסגנון כולל תלבושות ססגוניות, איפור בולט, תסרוקות שיער גדולות ויוצאות דופן בדומה ל"גלאם רוק" (glam rock), זיגי סטארדאסט (Ziggy Stardust) ול"גלאם מטאל" (glam metal). אנדרוגיניות או מראה נשי (bishônen) הם היבטים פופולריים בסגנון זה. בין הלהקות והמוזיקאים הידועים שהשפיעו על התפתחות הסגנון: X Japan, Luna Sea, The Gazette, Mejibray, Royz, L’Arc en Ciel, Antic Cafe ו-Malice Mizer.

"אושארה קיי" (oshare kei; הסגנון הסטייליסטי) היא תת קבוצה של ה"ויזואל קיי". סגנון האושארה נראה עכשווי מאוד ומשתנה תדיר. הסגנון מתמקד בערב רב של דפוסי אופנה, צבעים בהירים ואלמנטים פאנקיסטיים כדי ליצור מראה ייחודי. שלא כמו ה"ויזואל קיי", האיפור עדין יותר ומתמקד באזור העיניים, בתוספת פירסינג באזור הפנים. כמו ה"ויזואל קיי" גם ה"אושראה קיי" הושפע במידה רבה ממוזיקאים של להקות הרוק. למשל, An Cafe, Panic Channel, Ichigo69, Lolita23q, SuG, LM.C ו-Aicle. מובילות הסגנון הן מוכרות בגדים שעובדות בחנויות אופנה בקניון המפורסם "שיבויה 109". כדי להתקבל לעבודה כמוכרת בחנויות אלו יש להיות דוגמנית או בלוגרית אופנה ידועה שהיא עצמה נהפכה למותג אופנה (self-made brand).

"אנגורה קיי" (angura kei; סגנון האנגורה; אנגורה היא קיצור של המילה האנגלית underground (מחתרת). זהו הסגנון הכהה ביותר מבין סגנונות הקיי החזותיים ומשתמשים בו במדים יפניים, בקימונו בגוונים כהים בשילוב דורבנות ושרשראות ובאיפור כהה וכבד. כמו שני הסגנונות הקודמים גם סגנון זה הושפע מתלבושות של נגני להקות רוק וממוזיקה מחתרתית הנושאת את אותו השם. בין הלהקות ניתן למצוא את MUCC, Floppy, Guniw Tools, Metronome ו-Nookicky. אנגורה היא תנועה תרבותית שראשיתה בשנות השישים של המאה העשרים, אשר היה לה ביטוי נרחב בתיאטרון העצמאי. התנועה השפיעה גם על אמני מאנגה רבים.

אופנת רחוב יפנית-11

שם: אורי האנאזונו, סגנון: שירונורי, מקום: האראג'וקו, טוקיו, אביב 2014, צלם: קילט דואיטס

סגנון חדש יחסית הוא "קאלט פארטי קיי" (cult party kei; סגנון המסיבה והפולחן), על שמה של חנות האופנה "מסיבת הפולחן" (הידועה כיום  בשם "מרים הבתולה") בהאראג'וקו. המתלבשים בסגנון זה משתמשים בחפצי דת מערביים כגון, צלבים קשורים בחוט וספרי תנ"ך, שכבות של בד בצבעים רכים, תחרה, קשתות סאטן והדפסים בנושאים תנכ"יים. לעתים קרובות, האיפור הוא בעל מראה טבעי ללא דגשים מיוחדים על העיניים והתספורת פשוטה. יש הסוברים שזהו סגנון משנה של ה"דולי קיי" (dolly kei). דולי קיי הוא סגנון חדש שהתפתח בהשראת סגנון הלבוש בימי הביניים ביפן ובאגדות אירופיות של האחים גרים, הנס כריסטיאן אנדרסן וכדומה. הלבוש כולל בגדים בסגנון וינטג' ולפעמים סמלים דתיים. הסגנון שואב השראתו גם מ"סטים-פאנק" (ראו להלן).

ה"סטים-פאנק" (Steampunk) הוא תת ז'אנר של מדע בדיוני ופנטזיה ובשנים האחרונות משלב אופנה ויקטוריאנית עם סגנון המערב הפרוע. בהשראת מכונות שהונעו בקיטור במאה ה-19, בסגנון זה נעשה שימוש במתכת, קיטור ועור ובטכנולוגיות מתקדמות כגון, ספינות אוויר, כלי נשק ותותחים במראה עתיק.

"פיירי קיי" (סגנון הפיה) הוא סגנון המערב אלמנטים של "לוליטה מתוקה" ו"דקורה" עם רמז לאופנת שנות השמונים של המאה העשרים. הסגנון מתאפיין בעיקר בצבעי פסטל בהירים, כגון לבנדר, תכול , ורוד בהיר, ירוק מנטה, צהוב חיוור וכדומה. נעשה בו שימוש בצעצועים מערביים משנות השמונים והתשעים, כגון, My Little Pony, Strawberry Shortcake, Rainbow Brite, Popples, Jem and the Holograms, Barbie, Wuzzles, ו-Care Bears.

אופנת "נערת היער" (mori gyaru). בסגנון זה משתמשים בעיקר בבדים טבעיים (כותנה, פשתן, צמר) ויש עליהם לפעמים הדפסים פרחוניים או הדפסים של משבצות. השמלות והאפודות רכות ומתנפנפות וקשת הצבעים נוטה להיות בהירה וניטראלית. האביזרים עשויים במלאכת יד בנושאים הלקוחים מן הטבע.

המונח "קוספליי" (cosupure) הוא קיצור של המילים costume play, כלומר "משחק תחפושות". קוספליי מתבטא בעיקר בהתחפשות לדמות אהובה מן ההיסטוריה היפנית, האנימה, המאנגה, משחקי מחשב וכדומה. מטרת המתחפשים היא להידמות עד כמה שניתן לדמות הרצויה גם אם זו מהמין השני. בדרך כלל, הצעירים המתחפשים תופרים את התחפושות בעצמם. כותבים רבים, בעיקר באתרי האינטרנט, נוהגים לתאר את הקוספליי כחלק מאופנת רחוב, אך ביפן "משחק התחפושות" אינו נתפס ככזה.

אופנת רחוב יפנית

שם: סאקיהו, סגנון: פרי קיי, מקום: האראג'וקו, טוקיו, סתיו 2013, צלם: קילט דואיטס

מאמרים מלומדים רבים מנסים להסביר את תופעת אופנת הרחוב היפנית בדרכים שונות. יש הטוענים שהתופעה היא פועל יוצא של חברה מאורגנת ומוסדרת מאוד והדבר נותן הזדמנות לשחרור ולביטוי עצמי. אחרים טוענים שזוהי דרך להיראות שונה בסביבה הומוגנית. לדעת אאוקי ודואיטס, אופנת הרחוב אינה פועל יוצא של מרד חברתי, אלא כר דשא פורה למעצבי אופנה מובילים, שיוצרים אופנות מיוחדות חדשות לבקרים על מנת להראות ייחודיים. הם עושים זאת מאחר שבכל פעם צעירים רבים מחקים את תלבושותיהם. בין אם גישה זו או אחרת מיטיבה לתאר את התופעה, הרי שיש בה ביטוי לחדשנות וליצירתיות היפנית המופלאה.

ד"ר אילנה זינגר בליין,
מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית

 

Image of a share button

אין תגובות

השאר תגובה