מוזיאון תל אביב: מארק יאשאייב

0 פורסם על ידי - 28/11/2016 - צילום

EFIFO מגזין אמנות

מוזיאון תל אביב: מארק יאשאייב: "ורק מן הפתאום ההוא והלאה" – פרס לורן ומיטשל פרסר לצילום לאמן ישראלי צעיר, 2016

הפתיחה: יום חמישי, 8 בדצמבר 2016, בשעה 19:00
אוצרת: רז סמירה

EFIFO מגזין אמנות. מוזיאון תל אביב: מארק יאשאייב-3

EFIFO מגזין אמנות. צל עצמי, 2016

תצלומיו של מארק יאשאייב (נ' 1981), זוכה פרס לורן ומיטשל פרסר לצילום לאמן ישראלי צעיר לשנת 2016, מכילים תערובת של שגרת יומיום ופלא. העבודות המוצגות בתערוכה מהוות ארכיב צילומי אישי. הוא בוחן בתצלומיו, את החללים הסובבים את חפצי היומיום המקיפים אותנו, אשר בהם אנו נעים. לעתים הוא מצלם בחללים פרטיים כמו, סטודיו או חדר שינה ולעתים, במקומות ציבוריים, כמו מוזיאון, חלון ראווה או אתר ארכיאולוגי.

מארק יאשאייב הופך את החלל הקבוע, הדירה או הסטודיו, לחלל בעל תכונות של זמניוּת. התחושה שעולה מהתבוננות בתצלומים, היא של חוויות חיים בשוליים, של הגירה, עקירה ופרידה. על כך מעיד האמן עצמו, אשר עלה בגיל תשע מברית המועצות לשעבר:"אני מרגיש שעדיין לא פרקתי את המזוודות פה, אני לא מרגיש שייך לגמרי למרות שהתאקלמתי. התחושה היא של זמניות".

EFIFO מגזין אמנות. מוזיאון תל אביב: מארק יאשאייב

EFIFO מגזין אמנות. (פסיפס), ללא כותרת, 2016

ההפרדה בין החדרים, בין הפנים לחוץ, מיטשטשת בתצלומים. מצד אחד מוצגת כניסה דרך דלת או חלון לעוד חלל ועוד חלל הנראים שקופים ונגישים ומצד שני הגישה אליהם נחסמת על ידי אור, מוט עץ ועוד. כך הוא חושף את המורכבות ואת אי-הבהירות של החלל ושל המקום.

 

"אמנות גדולה נוצרת ביקום מקביל המתקיים בין חייו הפנימיים של האמן לבין אירוע 'התערוכה'. שם יכולים הצופים  לחוות משהו שאינו רק מיוחד, אלא בעל צורך להיחשף, להיות משותף ומהורהר ואולי אף להיות מוקם לתחייה כדי להיחוות פעם נוספת"

 

מארק יאשאייב מקיים קשר מתמיד עם עולם הציור והפיסול הקלאסי והמודרניסטי, הוא יוצר בתצלומי הענק שלו, סיפורים מרובדים באמצעות עיבוד צילומי של האובייקטים וכך קושר בין צילום לציור. הוא משתמש בדמויות ובאובייקטים המעומתים עם הקשרים מתולדות האמנות והצילום, בוחן דימויים מתוך ההיסטוריה של האמנות, תוך התבוננות במסורת העבר ומשמר ומתעד אותה כשהוא יוצר הומאז'ים לתקופות ולסגנונות האהובים עליו. דמויות רבות של מארק יאשאייב, מחקות תנועות קלאסיות – הן בעירום האידיאלי והן בתנוחת הגוף והעמדתו בחלל – אך בניגוד לחוזקן של הדמויות הקלאסיות, הן משדרות שבירות ופגיעות ומנותקות ממשמעות תרבותית סמלית.

EFIFO מגזין אמנות. מוזיאון תל אביב: מארק יאשאייב-2

EFIFO מגזין אמנות. צל מוטל, 2016

מארק יאשאייב מתעד, מרחבים המערערים את מושגי היסוד בצילום: זמן, דו–מימד, אור ונוכחותו של האובייקט. פעולת הצילום כפולה והיא אוצרת בתוכה רגעים צילומיים מרובים. תהליך העבודה כרוך בבנייה של מיצב, בצילומו, בהדפסתו ובהצבתו מחדש. שני הממדים (המצולם והפיזי) מתאחדים ויוצרים תצלום אחד מרובד. התצלום המתגבש והסיפור שהוא מספר מתפרקים ומתאחדים ללא הרף ויוצרים יחד דימוי חמקמק. התצלומים במבט ראשון, מסרבים להיתפס כסיפור אחיד, אך ניתן להבחין בעריכה מוקפדת, שמתוכה מתגלה המשמעות ועל הצופה להשלים את הקריאה. כותרת התערוכה, ציטוט מספרו של ס. יזהר, "מקדמות", מעוררת רתיעה ומשיכה כאחד ומכוונת לרגע הבריאה המכונן של היצירה "ומן הפתאום ההוא והלאה".

מוזיאון תל אביב לאמנות
9.12.16 – 27.5.17
גלריה לצילום ע"ש דורון סבג־ors  – הבניין ע"ש שמואל והרטה עמיר

 

EFIFO מגזין אמנות. מוזיאון תל אביב: מארק יאשאייב-4

EFIFO מגזין אמנות. (חדר#1), ללא כותרת, 2016

טקסט אוצרת מאת: רז סמירה

תצלומיו של מארק יאשאייב (נ' 1981), זוכה פרס לורן ומיטשל פרסר לצילום לאמן ישראלי צעיר לשנת 2016, מכילים תערובת של שגרת יומיום ופלא. העבודות המוצגות בתערוכה מהוות ארכיב צילומי אישי. בתצלומיו בוחן יאשאייב את החללים הסובבים את חפצי היומיום המקיפים אותנו ואשר בהם אנו נעים, את מה שנמצא בתוך העצמים המשרתים אותנו ומחוץ להם. לעתים הוא מצלם בחללים פרטיים דוגמת סטודיו או חדר שינה, ולעתים במקומות זרים (מוזיאון, חלון ראווה או אתר ארכיאולוגי), ובעיקר נוטה להתמקד בחלל שבין ובחלל שבתוך.

"אני מרגיש שעדיין לא פרקתי את המזוודות פה, אני לא מרגיש שייך לגמרי למרות שהתאקלמתי. התחושה היא של זמניות"

מהלך עבודתו של מארק יאשאייב, מכיר בחוסר הוודאות של הדימוי הצילומי וחותר תחת מושג ה"רגע המכריע" (The Decisive Moment), רגע הצילום. המונח מתאר את פעולתו של הצלם כמתרכזת בנקודת זמן אחת קריטית, אך עבודתו של מארק יאשאייב נעשית בשלבים ובכך מערערת על מושגי היסוד של הצילום – הזמן הצילומי, אור, חלל, דו ממד ותלת ממד. פעולת הצילום שלו כפולה: היא כוללת מיצב, צילום, הדפסה, הצבה של ההדפסה בסטודיו וצילום נוסף של הסט המצולם, הפעם משוטח. למעשה, התצלום הסופי מתחיל מדו ממד, תצלום מהארכיון, הופך לתלת מימד ולבסוף חוזר לדו ממד. על מהלך זה אומר יאשאייב, "הצילום הישיר הקלאסי תמיד עניין אותי, אך עם הזמן זה הפסיק לספק אותי. נוצר בי רצון לשאול עוד שאלות שנוגעות לעשייה וחיפשתי מהלך מושכל, אינטלקטואלי, שגולש לעוד פרקטיקות כמו פיסול והצבה. המהלך הזה עניין אותי כי מצד אחד יכולתי לשמר את החמימות ואת הפואטיקה שתמיד הקסימו אותי ומצד שני להכניס מהלך קונספטואלי מעניין וחדש שפותח את החלל הצילומי לדיון עומק". הקריאה בצילום מרחיבה את הדיון מעיסוק בדימויים ובמעמדם אל דיון בתהליכי העבודה. הצילום עוסק בהגדרה חומרית, כך שהתצלומים אינם מופשטים או אוטופיים.

בתצלומיו מארק יאשאייב הופך את החלל הקבוע, חלל הדירה או הסטודיו, לחלל בעל תכונות של אָקוּטיוּת, זמניוּת, פְּרוֹבִיזוֹריוּת, כך שהתצלום נע בין חוסר שקט תזזיתי לדממה מקפיאה, הוא בונה מיצבים גדולים ותפאורות מחומרים זולים, פשוטים, נוטים להתפרק; תחושת הארעיות הופכת לשיטתיות המנוהלת בקפידה. מיצביו מתנתקים מן ההקשר הביתי המקומי אל הקשר יותר כללי ואנונימי. התחושה שעולה מהתבוננות בתצלומים היא של חוויות של חיים בשוליים, של הגירה, עקירה ופרידה, שלטענת מבקר האמנות ג'ון ברגר אלה החוויות המאפיינות את המאה העשרים. חוויית ההגירה יכולה אולי להסביר את האין-מקום ואת המתח בין זמניות חמקמקה לחומריות. על כך מעיד האמן עצמו, אשר עלה בגיל תשע מברית המועצות לשעבר: "אני מרגיש שעדיין לא פרקתי את המזוודות פה, אני לא מרגיש שייך לגמרי למרות שהתאקלמתי. התחושה היא של זמניות". האמן הופך את הנגיש לבלתי נגיש, ובכך הופך את המובן מאליו לאחר – חדש ומתעתע.

התעסקותו של יאשאייב בחללים זמניים, בנייה עצמית-ידנית וחומריות זולה וגסה מעלות שאלות על המעבר בין אומנות (Craft) לאמנות (Art) ומתכתבות עם עבודותיה של האמנית האמריקאית אנדריאה זיטל (Andrea Zittel). אנדריאה זיטל, מהדמויות הבולטות בזרם ה־Relational שמתמקד באמנות ובפעולות שמתקשרות עם האנשים סביבן, ידועה בעיקר בזכות יחידות דיור קומפקטיות לאדם אחד שהיא מייצרת מאז תחילת שנות ה-90  קיטים קטנים המחקים סביבות ביתיות או קרוונים מעוצבים. בהקשר של ספרה של אנדריאה זיטל Lay of My Land מציין דיוויד ניומן (David Neuman), מנהלו של מוזיאון Magasin III אשר בו הציגה, ש"אמנות גדולה נוצרת ביקום מקביל המתקיים בין חייו הפנימיים של האמן לבין אירוע 'התערוכה'. שם יכולים הצופים  לחוות משהו שאינו רק מיוחד, אלא בעל צורך להיחשף, להיות משותף ומהורהר ואולי אף להיות מוקם לתחייה כדי להיחוות פעם נוספת". הפרויקטים של אנדריאה זיטל מדגישים את השימוש בארכיטקטורה זמנית ובתנועה, וכן בחללים בעלי איכויות משתנות.

EFIFO מגזין אמנות. מוזיאון תל אביב: מארק יאשאייב-5

EFIFO מגזין אמנות. ללא כותרת, 2016

ההפרדה בין החדרים, בין הפנים לחוץ, מיטשטשת בתצלומים של מארק יאשאייב. מצד אחד מוצגת כניסה דרך דלת או חלון לעוד חלל ועוד חלל הנראים שקופים ונגישים, ומצד שני הגישה אליהם נחסמת על ידי אור, מוט עץ ועוד. הוא חושף את המורכבות ואת אי-הבהירות של החלל ושל המקום. פירוק החלל מזכיר את עבודותיו של גורדון מאטה קלארק (Gordon Matta Clark, 1943-1978), שהיה דמות מרכזית באוונגרד הניו יורקי של שנות ה-70. הוא ניסר וביקע חזיתות, קירות ורצפות של מבנים ארכיטיפיים גנריים – בתים פרבריים ועד מבנים תעשייתיים נטושים או משרדים שהתרוקנו ועמדו בפני הריסה, והשתמש בהם כאובייקטים לבחינה של יומיומיות, זמניות, עירוניות, פרבריות, רכוש, מיחזור, שאריות חללים, ארכיטקטורה אלטרנטיבית וסדר חברתי.

 

"הצילום הישיר הקלאסי תמיד עניין אותי, אך עם הזמן זה הפסיק לספק אותי. נוצר בי רצון לשאול עוד שאלות שנוגעות לעשייה וחיפשתי מהלך מושכל, אינטלקטואלי, שגולש לעוד פרקטיקות כמו פיסול והצבה. המהלך הזה עניין אותי כי מצד אחד יכולתי לשמר את החמימות ואת הפואטיקה שתמיד הקסימו אותי ומצד שני להכניס מהלך קונספטואלי מעניין וחדש שפותח את החלל הצילומי לדיון עומק"

 

מארק יאשאייב יוצר בתצלומי הענק שלו סיפורים מרובדים באמצעות עיבוד צילומי של האובייקטים, וכך קושר בין צילום לציור. לאורך יצירתו הוא מקיים קשר מתמיד עם עולם הציור והפיסול הקלאסי והמודרניסטי. מארק יאשאייב משתמש בדמויות ובאובייקטים שונים המעומתים עם הקשרים מתולדות האמנות והצילום, בוחן דימויים מתוך ההיסטוריה של האמנות תוך התבוננות במסורת העבר ומשמר ומתעד אותה כשהוא יוצר הומאז'ים לתקופות ולסגנונות האהובים עליו. הוא קורא את העבר מתוך עמדה עכשווית, מגמתית ואפילו פוליטית, כמו בללא כותרת (פסיפס), תצלום מאתר תל שקמונה מאוקטובר 2016. זהו אתר היסטורי, סמל עבר של תרבות מפוארת, והתצלום מתעד את רצפת הפסיפס, אשר נחשפה במסגרת פיתוח פארק הכט, רגע לפני שתתכסה ותיעלם מעיני הציבור. חפירות מחודשות בתל חשפו ממצאים שנחפרו בשנות ה-60 וכוסו, וכעת מתבצעות בו פעולות שימור. בתצלום Jaffa הוא מתייחס למסורת הציורית ארוכת השנים של טבע דומם כוואניטס, בו נוכחים יופי, מוות ונוסטלגיה, או לתצלום פסל שיש יווני של אלה מיתולוגית מאוסף המוזיאון הלאומי בוושינגטון. מצד אחד, התצלום הוא זיכרון תיירותי, מצד שני זווית הצילום החזיתית המדגישה את כן הפסל אינה מאפשרת לראות סימני היכר ולזהות מי הדמות או באיזה מוזיאון היא מוצבת. נוכחותו הכפולה של הצל שמטילה היד מהדהדת את הנוכח בדיוק כמו האין-מקום בעבודות האחרות. כמו כן, רבות מדמויותיו של מארק יאשאייב מחקות תנועות קלאסיות – הן בעירום האידיאלי והן בתנוחת הגוף והעמדתו בחלל – אך בניגוד לחוזקן של הדמויות הקלאסיות, דמויותיו של יאשאייב משדרות שבירות ופגיעות וכך הן מנותקות ממשמעות תרבותית סמלית. הסדרה החדשה המתעדת את שלבי בניית המודל של חלל הגלריה לצילום במוזיאון תל אביב לאמנות מתכתבת באופן גלוי עם פיסול ועם אדריכלות מינימליסטית המתרחקת מפיגורטיביות. הצמצום בדימוי החזותי, השימוש בצורות טהורות והיעדר צבע או קישוט מבליטים את המבנים בצורתם התלת ממדית הפשוטה והטהורה ביותר. אצל שניהם מרכיב האור הינו חשוב ביותר – האור מעשיר את החלל ומקנה לו איכויות אסתטיות גם אם הוא ריק מפרטים. הצילום של יאשאייב מלא סימנים של נוכחות, לא של היעלמות. לדבריו, "ההווה נותן תוקף לעבר".

התצלומים מעלים שאלות שהתשובות עליהן מורכבות ורב-ממדיות. במבט ראשון הם מסרבים להיתפס כסיפור אחיד, אך עם זאת ניתן להבחין בעריכה מוקפדת שמתוכה מתגלה המשמעות ועל הצופה להשלים את הקריאה. כותרת התערוכה, ציטוט מספרו של ס. יזהר, "מקדמות", מעוררת רתיעה ומשיכה כאחד ומכוונת לרגע הבריאה המכונן של היצירה "ומן הפתאום ההוא והלאה".

רז סמירה, 2016

 

Image of a share button

אין תגובות

השאר תגובה