מיכה קירשנר. המרכז האקדמי ויצו חיפה

|
תאופיק ברהום בן 16, רפיח. חדשות, 1988. צילום: מיכה קירשנר

מיכה קישרנר ז״ל, מגדולי הצלמים של ישראל שהלך לאחרונה לעולמו, היה צלם של אנשים. במרכז האקדמי ויצו חיפה, שם כיהן כראש המחלקה לצילום משך שנים ארוכות תתקיים "אמת דיברתי". תערוכה רבת היקף מעבודותיו. התערוכה המשלבת עבודות אישיות שיצר לאורך כל השנים ומראה אותן ללא היררכיה מול עבודותיו העיתונאיות תוצג בחללי שתי הגלריות

 

בצילום: דיוקן עצמי. 2010. צילום: מיכה קירשנר - 1
דיוקן עצמי. 2010. צילום: מיכה קירשנר

 

מאת מערכת Efifo

פרופ' מיכה קירשנר עמד בראש המחלקה לצילום של המרכז האקדמי ויצו חיפה שנים רבות והעמיד דור של צלמים ויוצרים פורצי דרך. לאחר שהשתלב בעבודה בעיתון "מוניטין" בעריכתו של אדם ברוך, הפך מיכה לצלם העיתונות המשפיע ביותר בארץ. בסגנון הנאו-דוקומנטריסטי שבו עבד ויצר הביא ארצה את צילום העיתונאות כפרשנות אישית.

 

בצילום: יעל דיין, מתוך ״הישראלים״, 1996. צילום: מיכה קירשנר
יעל דיין, מתוך: ״הישראלים״, מעריב, 1996. צילום: מיכה קירשנר

חנה שביב, אוצרת התערוכה: "אנו רגילים לחשוב על מיכה קישנר כצלם עיתונות המתעד את רוח התקופה בצילומי הפורטרטים המרהיבים שלו. תערוכה זו עניינה הוא כיצד עבודותיו האישיות והאמנותיות של מיכה כצלם יוצר, השפיעו על עבודתו העיתונאית.
בתערוכת הגמר שלו, בלימודי הצילום בניו יורק, ב-School of Visual Art מיכה קישנר מציג עבודות אישיות בלבד. עבודות אלו, המשולבות בתערוכה, מראות את רגישויותיו ונושאי עבודתו כאמן, רגישויות אותן נמצא גם בעבודתו העיתונאית. הנושאים החוזרים ונשנים בין עבודותיו האישיות ועבודתו המקצועית הם המבט (מבטים מוסטים, עיניים עצומות, עיניים מכוסות, עיניים חלולות, עיניים מושחרות), המוות והפגיעה הגופנית. יופי ומוסר, דימויים של גבריות ונשיות, מגדר, פגיעות  ועוד״ (הטקסט המלא בהמשך הכתבתה).

בצילום: דיוקן עצמי. 2010. צילום: מיכה קירשנר
דיוקן עצמי. 2010. צילום: מיכה קירשנר

עמית זולר, ראש המחלקה לצילום: ״מיכה קישנר נעלם ב-11 בספטמבר, בעיצומן של ההכנות לשנת הלימודים הבאה. בלעה אותו האדמה. את מיכה קישנר הכרתי ב-1996, עת התחלנו שנינו את עבודתנו, הוא כראש המחלקה לצילום ואני כמרצה במרכז האקדמי ויצו חיפה. איש של אנשים הוא היה, נגע בכולם, בסטודנטים, במרצים ובמצולמים שלו. נראה שאמפטיה עמדה שם, עוד לפני שהחזיק מצלמה. היכולת לראות אל תוכו של בן השיח במהירות ובדיוק עם ובלי מצלמה בידו לא היתה סתם יכולת הכלה, לא, לא, מיכה לא נשאר חייב. לחוש את הניצב ממול ולהשתמש בתחושות אלו כבחומר גלם לשיחה או ליצירה, זה היה כל הקסם.

בצילום: שלום חנוך, זמר, מעריב. צילום: מיכה קירשנר
שלום חנוך, זמר, מעריב. צילום: מיכה קירשנר

כשהחלפתי את מיכה כראש המחלקה לצילום, הבנו יחד כי אפשר להעביר אל הסטודנט את המרחב האמיתי בו היה עסוק מיכה כל חייו, לא המבויים המשמש רק תירוץ לאינטראקציות אינטנסיביות, אלא המרחב הפוליטי בו אפשר לעצמו מיכה להתנגח באופן קבוע ב״בעלי החזקה״ על השיח ההגמוני.
ומיכה קישנר, המתנגש האולטימטיבי, בעל החושים המפותחים לאיתור הטריטוריה הפוליטית וזיהויו המדוייק של הקונפליקט בתוכו של המצולם, קיים את סילבוס הקורס הלכה למעשה בכל עבודותיו.

בצילום: ללא כותרת. 2013. צילום: מיכה קירשנר
ללא כותרת. 2013. צילום: מיכה קירשנר

אימצנו את מהות השינוי אותו עבר מיכה קישנר ב-5 שנותיו האחרונות באקדמיה כמוטיב אשר סביבו נשזרה התערוכה.
מיכה אדם מורכב, עולם עבודותיו מורכב ואינו נוגע רק בסלבריטאים, פוליטיקאים ועסקנים, כפי שניתן לחשוב מהשתקפות עבודותיו בעיתונות. דת, גזע ומין או במילים בנות זמננו, סוגיות של ג׳נדר, תהליכי הדתה וקולוניאליזם תרבותי, מילאו את עבודותיו בהקשר האנשים אותם הוא הכיר מתוך הישראליאנה, בהקשר משפחתי ובהקשר אישי. התלבטויות ההגדרה העצמית נשזרות בתערוכה ובדרך בה חינך מיכה קישנר דורות של סטודנטים".

בצילום: דיוקן עצמי. 1975-6. צילום: מיכה קירשנר
דיוקן עצמי. 1975-6. צילום: מיכה קירשנר

 

מיכה קירשנר – "אמת דיברתי"
תערוכה: 22.2.18 – 28.3.18
אוצרת: חנה שביב
הגלריות של המרכז האקדמי ויצו חיפה
הגנים 21, המושבה הגרמנית חיפה. טל. 04-8562555
א'- ה'  10.00-18.00; ו' – 10.00-14.00; שבת, ערבי חג וחג – סגור

 

בצילום: יותם קירשנר. 2005. צילום: מיכה קישנקר
יותם קירשנר. 2005. צילום: מיכה קישנקר

 

מיכה קירשנר – "אמת דיברתי". טקסט אוצרת / חנה שביב

מיכה קירשנר הוא צלם של אנשים. לאורך כל שנות עבודתו האישית והמקצועית, הפורטרט האנושי הוא תחום הפעולה המועדף שלו. מיכה קירשנר הוא גם צלם דעתן הרואה בעבודתו הצילומית דרך להבעת עמדה אישית, בין אם כפרשנות חברתית במסגרת פעולתו כצלם בעיתונות הכתובה, או בעבודותיו האישיות, אותן הציג לאורך השנים. מבחינתו, אין ספק שהצילום הוא מדיום הדובר אמת, אך גם "כלי מניפולטיבי, חמקמק, נכלולי, מסתורי, חנפני, מתריס, סובייקטיבי ולעתים מייצר מציאות" (מיכה, בדף פנימי מתוך הצהרת כוונות לתפקידה של המחלקה לצילום ויצ"ו חיפה). בעבודתו נשען מיכה קירשנר על אמונת הציבור בצילום כמדיה דוברת אמת, מול היכולת הצילומית  המוכחת לברוא מציאות מדומה.

 

בצילום: קרן מור, שחקנית, מעריב, 2005. צילום: מיכה קירשנר
קרן מור, שחקנית, מעריב, 2005. צילום: מיכה קירשנר

לעבודתו בעיתונות כצלם פורטרטים הגיע מיכה ממקום אישי. בשנות לימודי הצילום שלו ב-School of Visual Art  בניו יורק, (אותם סיים ב-1976) ובתערוכת הגמר שלו שם, עסק מיכה קירשנר בנושאים פורטרט עצמי, נשיות מול גבריות, משפחה, פגיעות ושבריריות.

בצילום: הדס בר הלל, מעריב, 2005. צילום: מיכה קירשנר
הדס בר הלל, מעריב, 2005. צילום: מיכה קירשנר

באותם ימים רחוקים של עבודה בחדר חושך עם קערות מפתחים ופילם אנלוגי, טיפל מיכה בעבודותיו במשחקי כימיקלים שונים וקולאז'ים. בעבודה מורכבת ורבת שכבות יצר עולם של סמלים אישיים שחלקם ליוו אותו לאורך שנים  בעבודתו העיתונאית.
הבולט באותם סמלים משותפים הוא יחסו למבט העיניים. רבים ממצולמיו עוצמים את עיניהם, משפילים מבט, או מסיטים אותו. עיניהם מכוסות בנייר, במסקינג טייפ, איפור, או במסכה.
בשנים האחרונות כשהחל להשתמש בפוטושופ, צבע וסתם את עיני המצולמים בשחור. העיניים הריקות והמושחרות כראי הנפש. או ראי הנפש כחור שחור.

בצילום:״ יונה וולך ואורי דותן, מוניטין, 1983. צילום: מיכה קישנר
יונה וולך ואורי דותן, מוניטין, 1983. צילום: מיכה קישנר

בהיכנסו לכיתת לימוד חדשה, בתחילת שנת הלימודים, נהג מיכה קירשנר להקרין צילום פורטרט ישן של אישה נאה בעלת תווי פנים דקים ולתבוע תשובה לשאלה מה שונה או מיוחד במבטה. התשובה לשאלה היא העובדה שהאשה שבתמונה, סבתו, צולמה דקות אחדות לאחר הרצחה בידי שומר גרמני במחנה בו שהתה, ע"י צלם אוקראיני, לבקשת בנה, אביו של מיכה קירשנר. זהו פוסט מורטם המתחזה לצילום פספורט. ומה באמת מצביע על מותה בתמונה? עצם הידיעה שמיכה קירשנר ידע את התשובה מתוך ידיעת הסיפור המשפחתי.

בצילום: סבתא של מיכה קישנר. צולמה שעתיים לאחר מותה במחנה ריכוז. פוסט מורטום. צילום: מיכה קירשנר
סבתא של מיכה קישנר. צולמה שעתיים לאחר מותה במחנה ריכוז. פוסט מורטום. צילום: מיכה קירשנר

בתערוכה, ליד תמונת הפורטרט של הסבתא תלוי פורטרט עצמי של מיכה מתקופת לימודיו. זהו צילום תקריב שחור לבן. פני התמונה מתפרקים. נזילות כימיות, לכלוך וכתמים מכסים את פניו. אבל מבט העיניים שלו בהיר וקר ונוקב ומת כפני פסל. עיניו של מיכה קירשנר מתות ואילו עיני הסבתא המתה חיות.

בצילום: משה מונדק, בן 85, אביו של מיכה קישנר 2005. צילום: מיכה קירשנר
משה מונדק, בן 85, אביו של מיכה קישנר 2005. צילום: מיכה קירשנר

מיכה קירשנר רגיש מאד לדימויי גוף וכן לשאלות מגדריות לגבי מקום האישה בחברה ותפקידי הגבר. תחת עדשת מצלמתו נידונים נושאים מורכבים, המקפלים בתוכם שבריריות ופגיעות לצד עצמה וישירות. בפורטרט עצמי הוא מציג את עצמו באיפור פרודי של גיישה יפנית. זו שהוכשרה שנים רבות לשעשע את האגו הגברי. חוטים אדומים נמשכים מהבגד העוטף את חזהו כמו נזילות של דם. בפורטרט עצמי אחר, עטוף מחוך, ראשו  המוטה לצד מכוסה בצעיף שחור, אצבעות ידיו אוחזות אחת בשנייה בעדינות ובהרהור מופנם.

צופית קירשנר 2005. צילום: מיכה קירשנר
צופית קירשנר 2005. צילום: מיכה קירשנר

את הדס בר הלל, צלמת בעצמה, בוגרת המחלקה לצילום של ויצו חיפה, צילם מיכה קירשנר ב-2005 עבור הטור שלו ב"מעריב". הדס מצולמת כשתחבושת עוטפת צד אחד של חזה וידה השנייה חופנת ומועכת את שדה השני. לכאורה עסוקה העבודה בהתייחסות לסרטן השד. מבט נוסף מגלה כי לא המחלה היא העטופה בתחבושת. בכף ידה הגלויה ישנן ארבע אצבעות בלבד. מה שגלוי לעין הוא גם סמוי מן העין. בשיחה חברית, לאחר הצילום, אמר מיכה קירשנר להדס בר הלל כי כל הפורטרטים שהוא מצלם הם מבחינתו פורטרט אישי.

בצילום: נסרין מזאוי ,מעריב 1995. צילום: מיכה קירשנר
נסרין מזאוי ,מעריב 1995. צילום: מיכה קירשנר

מיכה קירשנר ידע להגיע ללב האנשים שצילם ולדלות מהם את סיפורם האישי, בין אם אלו היו מצולמים מהתחום החברתי והפוליטי שנשלחו אליו ע"י העיתונים ובין אם היו אלו מוזמנים אישיים שלו לטורי הצילום שפירסם.
את הקשר הבלתי אמצעי שלו לאנשים והיכולת לראות את האנושי שבהם אפשר לראות גם בסיפור הצילום של תמי בן עמי, הדוגמנית המפורסמת ביותר בארץ בשנות ה-80. וכך כתב מיכה קירשנר את סיפור הדמעה המפורסמת. "בשלב מסוים נותרנו רק היא ואני בסטודיו והתחלנו לדבר על הילדות שלה…המאפרת בהפקה הוסיפה לה כחל בדואי ונקודת קריסטל, וזה מה שגרם לתמי הדוגמנית הכי מפוארת באותם הימים לדמוע. בעיניי זו הייתה תמי אחרת, תמי השכונתית של רמלה -לוד, השכבה שמתחת למעטה הנוצץ".

בצילום: ללא כותרת, מתוך תערוכת סיום הלימודים בסקול אוף ארט, ניו יורק 1973-5. צילום: מיכה קירשנר
ללא כותרת, מתוך תערוכת סיום הלימודים בסקול אוף ארט, ניו יורק 1973-5. צילום: מיכה קירשנר

ב-1988 התחיל מיכה קירשנר בפרויקט שלא היה בארץ כמוהו ולפניו. "אנשי המרד". הוא הפנה את רגישותו האישית והפוליטית לצילום מבויים של נפגעים פלסטינים במהלך האינתיפאדה הראשונה. ביחד עם תחקירנית יצא לכפרים ומחנות פלסטינים לצלם את נפגעי הצד השני ופירסם את העבודות בעיתון "חדשות", עיתון צעיר ובועט שהיה מוכן לעקוף את חוקי הצנזורה. בחדרים אקראיים הקים סטודיו נייד, המצויד בפלשים ונייר רקע המבודד את המצולמים מסביבתם היומיומית. התוצאות הפכו לצילומים האיקוניים ביותר שלו. התינוקת פגועת העין הודא מסעוד, שצולמה אוחזת ביד אמה במחנה הפליטים ג'בלייה. תינוקת עירומה, עין אחת חסרה, השנייה בוכה ופה פעור בצעקה. האם נוכחת-נעדרת ככתם שחור. בתמונה "עיישה," הפייטה הפלסטינית, שוכבת עיישה התינוקת הפצועה בעיניים עצומות בזרועות אמה. הצילומים עוררו סערה ציבורית גדולה והעלו שאלות נוקבות בנוגע לשילוב שבין אסתטיקה לפגיעות ובהצגת "האויב" ביופיו ובכאבו.

בצילוום: ללא כותרת 2013. צילום: מיכה קירשנר
ללא כותרת 2013. צילום: מיכה קירשנר
בצילום: עותק של 73. huda. צילום: מיכה קירשנר
עותק של 73. huda. צילום: מיכה קירשנר

דיאנה ארבוז, צלמת אמריקאית שפעלה בשנות ה 60-70, צילמה את עלובי החברה ואנשי השוליים באזור ניו יורק, השפיעה על מיכה קירשנר בישירות הצילום שלה ובכנותו. דיאנה ארבוז נחשבת למייצגת דור חדש של צלמים דוקומנטריים, הניאו דוקומנטריסטים, שהתחילו לפעול אז באמריקה. מטרתם העיקרית הייתה להכניס את המימד האישי לתוך התיעוד הדוקומנטרי שלפני כן טען לגישה אוביקטיבית של הצלם והצילום. גם אצלה, אנשי השוליים על מוזרותם הם ההשתקפות של פעימות ליבה. היופי והעיוות כרוכים יחד עם אהבה וכבוד כלפיהם. בעבודתו העיתונאית, הביא מיכה לארץ את בשורת הצילום הדוקומנטרי החדש הזה ו"מוניטין" היה העיתון הראשון בארץ שהראה זאת. מיכה קירשנר היה צלם עיתונאי המצלם את פרשנותו לאירועי הזמן מתוך הבעת עולמו הפרטי.

בצילום: יצחק שמיר, ראש ממשלה. מתוך: ״הישראלים״, מעריב 1996. צילום: מיכה קירשנר
יצחק שמיר, ראש ממשלה. מתוך: ״הישראלים״, מעריב 1996. צילום: מיכה קירשנר

מיכה קירשנר הושפע ואהב סרטים. סודות העלילה, המניפולציה, הנראות והאשליה, היכולת לברוא עולם דמיוני ועדיין לאחוז באמת ריתקו אותו. בפרויקט הסקס שלו מ-2014, אחת הדמויות לקוחה מסצנת הרצח במקלחת בסרט Psycho של היצקוק. מיכה השחיר את עיניה ורוקן אותן ממבע כמו שעשה לשאר הדמויות בסדרה אותן לקח מתוך אתרי פורנו ברשת. הטקסט lovebaby/scream.com מופיע בגוף התמונה ומחזק את הקשר שבין אלימות למין. בעזרת צבעי גלידה רכים, פיקסלים מוגדלים ושיבוש כתובות האתרים, התבונן מיכה בתעשיית המין ברשת והגיב אליה.

תמי עמית 2009. צילום: מיכה קירשנר
תמי עמית 2009. צילום: מיכה קירשנר

לאורך השנים צילםמיכה קירשנר את בני משפחתו באופן שחרג מצילום המיועד לאלבום המשפחתי, זה שמטרתו היא להזכיר לנו אירועים משפחתיים כאלו ואחרים. מטרת הצילום הזה שלו, היא לראות לנפש פנימה. צופית, אשתו, בפרופיל ועיניים עצומות, מעבירה תחושה, כדברי השיר של רחל "שלא יגמר לעולם". אביו משה, במכנסיים ושלאיקס אבוד ונסער בעולמו ויותם הבן בפנים מלאכיות וגוף מעוות. מיכה קירשנר היטיב להביע את שבריריות האדם. במספר תמונות אישיות ומקצועיות, חוזרת אצלו דמות בפרופיל, מעין פורטרט עצמי, מקופל לתוך עצמו ונתון בבלבול וכאב.

בצילום: עיישה אל קורד, מחנה פליטים חאו יונס, חדשות, 1988. צילום: מיכה קירשנר
עיישה אל קורד, מחנה פליטים חאו יונס, חדשות, 1988. צילום: מיכה קירשנר

המשוררת ויסלבה שימבורסקה, הייתה חביבה על מיכה קירשנר והוא נהג לצטט חלקים משיריה ואף הכניס אותם לטקסטים בהקשרים שונים. אסיים בהבאת החלק הראשון והאחרון מהשיר "שמחת הכתיבה", המספר על מעשה היצירה, הכוח לברוא והרווח הדק בין המציאות לכוחו של היוצר.

תאופיק ברהום בן 16, רפיח. חדשות, 1988. צילום: מיכה קירשנר
תאופיק ברהום בן 16, רפיח. חדשות, 1988. צילום: מיכה קירשנר

 

שמחת הכתיבה / ויסלבה שימבורסקה

לְאָן רָצָה הָאַיָּלָה הַכְּתוּבָה דֶּרֶךְ הַיַּעַר הַכָּתוּב?
לִשְׁתּוֹת מִמַּיִם כְּתוּבִים
שֶׁיְּשַׁקְּפוּ אֶת פִּיהָ הַקָּטָן כִּנְיַר הַעְתָּקָה?
מַדּוּעַ הִיא זוֹקֶפֶת רֹאשׁ, הַאִם הִיא שׁוֹמַעַת מַשֶּׁהוּ?
שְׁעוּנָה עַל אַרְבַּע רַגְלַיִם קְטַנּוֹת שֶׁהֻשְׁאֲלוּ מֵהַמְּצִיאוּת
תַּחַת אֶצְבְּעוֹתַי מְנִיעָה אָזְנֶיהָ
שֶׁקֶט – גַּם בִּטּוּי זֶה מְרַשְׁרֵשׁ בַּנְּיָר
וּמְיַשֵּׁר
אֶת הָעֲנָפִים שֶׁנּוֹצְרוּ עַל יְדֵי הַמִּלָּה "יַעַר"
שִׂמְחַת הַכְּתִיבָה.
הַיְּכֹלֶת לְהַנְצִיח.
נִקְמַת הַיָּד בַּת הַתְּמוּתָה.

 

בצילום: שר המשפטים צחי הנגבי, מעריב 92. צילום: מיכה קירשנר
שר המשפטים צחי הנגבי, מעריב 92. צילום: מיכה קירשנר

 

מיכה קירשנר – "אמת דיברתי"
תערוכה: 22.2.18 – 28.3.18
אוצרת: חנה שביב
הגלריות של המרכז האקדמי ויצו חיפה
הגנים 21, המושבה הגרמנית חיפה. טל. 04-8562555
א'- ה'  10.00-18.00; ו' – 10.00-14.00; שבת, ערבי חג וחג – סגור

 

בצילום: פייסל אל חוסייני ,1992, מעריב. צילום: מיכה קירשנר
פייסל אל חוסייני ,1992, מעריב. צילום: מיכה קירשנר

 

פורסם בקטגוריה צילום

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

תגובות פייסבוק