קולנוע: מבוך השקרים

0 פורסם על ידי - 14/05/2015 - קולנוע

מבוך השקרים, Labyrinth of Lies

פרנקפורט 1958: איש אינו מעוניין להיזכר בזמנים של המשטר הנאצי. התובע הכללי הצעיר יוהאן ראדמן מוצא מסמכים שעשויים להוביל לפתיחת משפט נגד חברי אס-אס ששירתו באושוויץ, אך זוועות העבר והעוינות לדרכו גובים ממנו מחיר אישי ומקרבים אותו לסף שבירה. אין כמעט דרך אפשרית לצאת מהמבוך הזה; כשכולם סביבך נראים כמי שהיו מעורבים או אשמים. "מבוך השקרים", מועמד לארבעה פרסי "לולה", הסרט, התסריט, המוזיקה, שחקן משנה) פרס האקדמיה הגרמנית לקולנוע, שיוענק ב- 19 ביוני.

מבוך השקרים-1

צילום: יח"צ

גרמניה 2014
שפה: גרמנית. תרגום עברית ואנגלית
ז'אנר: דרמה
אורך הסרט: 121 דקות
במאי: ג'וליו ריצ'רלי
שחקנים: אלכסנדר פהלינג, גרט פוֹס

מבוך השקרים-2

צילום: יח"צ

העלילה: גרמניה 1958, בניה מחדש, הנס הכלכלי. יוהאן ראדמן (אלכסנדר פהלינג) צריך להתחיל את דרכו בעולם ההוצאה לאור מהצדדים המשעממים של המקצוע. כאשר העיתונאי תומאס גניילקה (אנדריי שימנסקי) גורם למהומה בבית המשפט, ראדמן משתגע למשמע אוזניו: חבר של גניילקה זיהה מורה כסוהר לשעבר באושוויץ, אך איש אינו מעוניין להעמידו לדין. למורת רוחו של מעסיקו, ראדמן מתחיל לחקור בנושא, ומוצא את עצמו ניצב מול רשת של הדחקה והתעלמות, וגם אידיאליזציה. באותם ימים, היו כאלה שמעולם לא שמעו את השם "אושוויץ", ואלה שהכירו רצו לשכוח. רק התובע המרכזי פריץ באואר (גרט פוס) מעודד את סקרנותו של ראדמן. באואר ניסה בעצמו להביא את הפשעים שבוצעו באושוויץ לידיעת הציבור, אך לא היו לו די ראיות משפטיות. כאשר ראדמן וגניילקה מוצאים מסמכים שמובילים למבצעי הפשעים, באואר מבין מיד על איזו חבית נפץ הם יושבים. התובע הצעיר מקדיש את כל כולו לייעודו החדש, לדעת מה באמת היה שם. הוא מתחקר עדים, חושף תיקים, מעלה עדויות ומצייר תמונת מצב שאיש לא מעוניין לשמוע, גם לא אהובתו מרלנה וונדרק. ראדמן חוצה גבולות וחושף שגם חבריו ועמיתיו לעבודה היו חלק ממבוך השקרים. כשהוא יודע שחשיפת האמת תשנה את פני המדינה לעולם.
"מבוך השקרים" בוחן את הצד האפל שמאחורי "הנס הכלכלי" של גרמניה בשנות החמישים, תקופה של התחדשות ושל רוק'נ'רול, בה לא רצו להביט לאחור. הסרט מצליח לתאר בצורה מותחת ומרגשת את השינוי המהותי שקרה בגרמניה של אז ביחסה לעבר. זהו סיפור על אומץ, לקיחת אחריות ומאבק לצדק.

מבוך השקרים-3

צילום: יח"צ

 

ראיון עם ג'וליו ריצ'רלי 

איך הגבת כשנתקלת בסיפור לראשונה?
"חשבתי שזהו סיפור מצוין. באופן אישי, היה לי קשה להאמין שכל כך הרבה גרמנים בסוף שנות ה-50 לא שמעו על אושוויץ. זה היה רק במהלך התחקיר שלי שהבנתי שאכן כך זה היה. כאיש צעיר הערכתי שהתקופה הנאצית נלמדה והתייחסו אליה בגרמניה של אחרי 1945 במסגרת שיעורי היסטוריה, או באמצעות סרטים או ביקורים במחנות הריכוז. בעוד שלמעשה לאחר סיומה של המלחמה , שום דבר לא טופל בצורה מסודרת במשך שנים. היה ניסיון בולט להשתיק את העבר האפל. זה היה פרק בהיסטוריה הגרמנית שלא דיברו עליו. לא על האשמים ולא על הקורבנות. ברור שהיו אנשים שידעו על אושוויץ, אבל מרבית הגרמנים לא ידעו. הנושא היה ממשיך להיות מושתק ולא מדובר אילולא ארבעה אנשים צעירים, תובע כללי ושלושה תובעים ציבוריים, התגברו על המחסומים ודחפו לקיים את משפטי פרנקפורט. ארבעה גיבורים ששינו את פניה של גרמניה לעד".

איך היית מאפיין את הדמות הראשית שלך?
"יוהאן הוא מאוד גרמני, מאוד בטוח בעצמו, מאוד פורמאלי בראייה שלו את הדברים, אך מגיע מרקע של חינוך הומניסטי ועם ערכים מאוד ברורים. עקב האכילס שלו היא הדרך שבה הוא רואה את הדברים, בשחור ולבן. בתחילת הדרך הוא חושב שהוא יודע מה נכון ומה לא. רק במהלך האירועים הוא מבין שזה לא תפקידו לשפוט אנשים אחרים. משם הוא יכול לנהל את המשפט הזה בדרך הומאנית".

האם היה לך חשוב להציג בסרט גם את העמדה של הצד השני?
"זה היה חשוב לנו מאד. אמנם אנחנו חושבים שיש להתעמת עם העבר, אבל יש לאפשר לעמדה השנייה להביע את עצמה. קונדרד אדנאואר, הקנצלר הראשון של גרמניה המערבית, קבע דוקטרינה לפיה יש למתוח קו ולהשתיק את העבר. זה היה הקו הרשמי שפריץ באואר היה צריך להיאבק בו. את העמדה השנייה מייצג בסרט התובע הציבורי הבכיר פרידברג. השאלה שדמותו מעלה בפני יוהאן ראדמן היתה "האם אתה רוצה שכל אדם צעיר יתהה האם אביו או סבו היה רוצח?".

באיזו מידה יכולת להשתמש בציטוטים מקוריים בזמן כתיבת הדיאלוג?
"הצהרות רבות של פריץ באואר נשמרו, בעיקר באמצעות העבודה של "מכון פריץ באואר". היינו יכולים לבסס את הדברים על עדויות של עדים במהלך המשפט, כולל הטיעונים של עורך הדין ליכטר, שטען שהסלקציות היו בעצם פעולה הומאניטארית שנועדה להציל חיים. זו היתה האסטרטגיה שלו בהגנה במשפטי פרנקפורט. לגבי עובדות היסטוריות, אליזבת בארטל ואני הקפדנו על דיוק ככל שניתן. רק במה שקשור לחיים הפרטיים של הדמויות הרשנו לעצמנו לקחת חירות יצירתית. אנחנו לא רוצים לתת לצופים שיעור בהיסטוריה, אלא חוויה קולנועית מרגשת. לכן ניסינו בכל התהליך להוסיף לסיפור מעט הומור, ולא באמצעות סצינות מלאכותיות. אני חושב שזו טעות לחשוב שאם עוסקים בנושא רציני אסור לך לצחוק".

 

מבוך השקרים, Labyrinth of Lies

 

 

Image of a share button

אין תגובות

השאר תגובה