שירה בר ניצחה את האנרוקסיה

0 פורסם על ידי - 03/09/2017 - המגזין

את הסיפור של שירה בר בת ה-23 כולם חייבים לקרוא. היא לא ויתרה למחלת האנורקסיה שכמעט הרגה אותה. היא ניצחה את האנורקסיה. ואתם, אל תוותרו עליה. ״כשאין לך כלום בגוף, גם הרגש נעלם – אדם מת בתוך גוף נושם״

 

בצילום: שירה בר, אנורקסיה. צילום: יח״צ -14

שירה בר. צילום: יח״צ

 

שירה בר בת ה-23 איבדה את אביה כשהייתה בת 17. המוות שלו מסרטן הביא אותה למשבר דיכאוני שהתחלף בבולימיה ואז לבש את הצורה הנוראית של מחלת האנורקסיה (39 קילו על 175 ס״מ) שכמעט וכילתה את חייה. בבית הייתה אמא בודדה שחיה בעוני ונאלצה להקדיש את חייה להצלת הבת היחידה שלה. שירה בר חזרה לחיים אחרי שהם כמעט ניצחו אותה. כעת היא מבקשת גם לנצח בתחרות מיס פרורגס 2017, לעזור לחולים באנורקסיה, ולנצל את כישרון העיצוב שלה באופנה ולהקים מותג משלה לבגד ים ולהלבשה תחתונה. תנו לה שוב לנצח. תכל׳ס, מגיע לה

 

בצילום: שירה בר, אנורקסיה. צילום: יח״צ

״היא ממש פחדה שלא אבריא ויקרה לי הנורא מכל״. שירה בר בתקופת האנורקסיה. צילום: יח״צ

 

מאת אפי אליסי

 

שירה בר, 23 מאריאל, מתמודדת (מס׳ 8) בתחרות מיס פרוגרס ישראל. בימים אלה לומדת שירה משחק ומדגמנת (סוכנות רונן אור צרפתי). החלום הגדול שלה הוא להפוך להיות מותג אופנה גדול של הלבשה תחתונה ובגדי ים, אותם היא מעצבת ותופרת בעצמה. אחד הערכים אותם היא מדגישה בתחרות היופי הייחודית הזו שאינה עוסקת במודל היופי הקלאסי של יפה וגבוהה, ונותנת הזדמנות שווה לגבוהות, נמוכות, רזות ושמנות, הוא תחום בריאות הגוף כשהדגש של שירה בר הוא מחלת האנורקסיה. היא ניצחה את המחלה הקשה בדרך הקשה. כשהחיים קשים, חייבים למצוא כוחות שאין, מעולמות אחרים. אולי היו אלה העולמות האחרים של שירה שניצחו את המחלה הארורה. אותם כוחות שלא היו לאבא שלה לנצח את הסרטן.

 

בצילום: שירה בר, אנורקסיה. צילום: יח״צ-6

״מהצבא שיחררו אותי כשהגעתי למשקל של 42 קילו״. שירה בר. צילום: יח״צ

 

עלילת החיים הקשה של שירה היפה החלה להיכתב לפני שבע שנים, רגע לפני שמלאו לה 17, כשאביה מת מסרטן . אז היא שקלה: 57 קילו. היא ידעה בתוך תוכה שמה שיחזיק אותה מלרדת אל התהום הוא לאחוז בחלום קריירת הדוגמנות. המוות של אבא היה דרמתי עבור הילדה שהייתה קשורה אליו מאוד. היא ראתה בדמיונה אופנה, בגדי ים, זוהר ודוגמנות. בפועל היא ראתה רק שחור. ימים שלמים וארוכים שבילתה בוכה במיטה עד שכבר לא יכלה לבכות והשתלט בה דיכאון עמוק. היו אלה חיים לא מטרה, האופק אינו קיים. הייתה מתעוררת בבוקר ורוצה שיחזור הלילה ושתמשיך לישון, שלא תצטרך לקום מהמיטה, של יהיה מחר. ואז באה הבולימיה שהפכה לאנורקסיה קשה, לחיים שאין בהם חיים״.

 

בצילום: שירה בר, אנורקסיה. צילום: יח״צ-26

שירה בר עם אבא ז״ל. צילום מהאלבום המשפחתי

 

לא קל עבורה ילדה בת 16.
״אחרי המוות של אבא, אמא נכנסה לחובות קשים, היא דאגה להסתיר את זה ממני ולא נתנה לי להרגיש שמשהו חסר בבית. הייתי ילדה מפונקת, בת יחידה שתמיד קיבלה הכל והיא דאגה שזה יימשך גם אחרי המוות של אבא. מה שבעצם החמיר את המצב״.

 

״הזדמנות מדהימה בשבילי, להעלות את המודעות למחלת האנורקסיה ההרסנית ולנסות להגשים את החלום שלי ולהקים את האירגון שיציל בנות ממוות, להציל בני נוער ש׳מתים להיות באנורקסיה׳, כי נמאס להם מהגוף שלהם. אירגון שיציל אותם מהסבל הזה״

 

נדבר על אנורקסיה?
״כשמלאו לי 18 במשקל 56 ק״ג, התחלף הדיכאון בבולימיה שהפכה מהר מאוד לאנורקסיה. התחלתי להמציא ולשקר. הייתי ממציאה כאבי בטן כדי ללכת להקיא, צעקתי שמשהו ממש מגעיל אותי ושאני חייבת להקיא אותו. מהצבא שיחררו אותי כשהגעתי למשקל של 42 קילו. הייתי על סף קריסת מערכות. ביקשתי להישאר. הם לא הסכימו גם על שירות לאומי או התנדבות לא היה עם מי לדבר. היום, שאני שומעת בנות שמתנהגות ומדברות כך, נדלקת אצלי נורה אדומה לגביהן. אני מנסה לשים לב אליהן יותר כדי שלא יפלו לשם במקרה ושזה ישתלט גם עליהן״.

 

בצילום: שירה בר, אנורקסיה. צילום: יח״צ-29

״התמודדה לבד עם המוות של אבא, חיי עוני וילדה אנורקסית״. שירה בר עם אמה בשיא המחלה (39 קילו על 175 ס״מ). צילום ביתי

 

ואמא?
״אחרי שהשתלטה עליי האנורקסיה-שהיא מחלת נפש לכל דבר, אמא שלי, שרק איבדה את בעלה האהוב, הייתה במתח נפשי מטורף. אני לא יודעת איך היא הצליחה להתמודד עם הכל. כששיחררו אותי הביתה, התחלתי להבין מה עבר עלייה בימים שלא הייתי בבית. במשך ארבע שנים היא כמעט ולא הצליחה לחיות, היו לה חובות כבדים. הבנתי שהיו ימים שלא היה אוכל בבית. וכשחשבתי על זה שבאותן ימים אני עצמי הקאתי אוכל, כל הגוף שלי כאב. אמא לא ביקשה עזרה מאיש והתמודדה לבד עם המוות של אבא, חיי העוני וילדה אנורקסית. ניסיתי לעזור. רציתי למצוא עבודה כדי שאוכל לעזור לשפר את המצב בבית, אבל לא יכולתי. כשהייתי במקום העבודה פשוט לא הייתי מצליחה לעשות דבר. האנרגיות והחיות שהיו לי פעם מתו בתוכי. הילדה שהייתי, שמחה ומאושרת הפכה לאישה צעירה אבודה ונטולת אנרגיות. היו מקרים שלא הסכמתי שאמא תכין לי אוכל, אלא אם כן אני לידה ומסתכלת על מה שהיא עושה, ומה שהיא מכינה וכל זה היה רק מהפחד היא תכניס לי משהו עם קלוריות מיותרות לאוכל״.

 

״אירגון שכזה מצריך סיוע כלכלי רציני. אני לא מחכה שמישהו שיעזור לי, אני פועלת. בימים אלה, במסגרת התחרות, אני מעצבת ותופרת קולקציה ייחודית שמי שירכוש אותה למעשה יתרום לאירגון אותו אני פועלת להקים למען חולות באנורקסיה. הקולקציה תהיה במידות קטנות וגדולות ותתאים לכל אישה בכל מידה״

 

יש לך אמא מברזל.
״אמא שלי אמרה לי ׳אנחנו נסתדר. את  תתעסקי בלהבריא׳. אני זוכרת כשניסיתי לעבוד בחנות בגדים בעזריאלי, שמחתי כל כך. המנהל שם בא לקראתי ועזר לי, הוא קיבל אותי למרות שראו עליי שאני באנורקסיה קשה. אחרי שעתיים של משמרת, הרמתי ידיים ואמרתי שאני לא מסוגלת יותר. הלכתי משם למקום העבודה של אמא שלי כשאני לא מפסיקה לבכות בבכי מטורף עם צעקות, כזה שלא נגמר. אמא שלי, האישה הכי חזקה בעולם הרימה אותי שוב על הרגליים. בכל יום היא הייתה דואגת קודם כל לתוספי תזונה שלי כדי שאני אבריא. היא הייתה אוכלת את מה שהיה ותמיד נותנת לי הרגשה טובה. המצב הכלכלי הקשה נתן לי שיעור גדול לחיים. אני כמעט בטוחה שזה מה שעיצב את האופי שלי היום. בנוסף לכל הקשיים בבית, ללא בעל אמא הייתה צריכה לבדה להתמודד איתי. התמודדות עם אנרוקסיה היא קשה לחולה, אך לא פחות מכך למשפחה הקרובה. בטח לאמא שזו הבת היחידה שלה. שאיבדה את אהוב ליבה זמן קצר קודם לכן. בכל ארוחה, הייתי צריכה שהיא ׳תשכנע אותי׳ לאכול. שהיא תחדיר לי לראש שאני חייבת. תמיד מחדש הייתי שואלת: בשביל מה לאכול?.
אמא במשך לילות רצופים לא ישנה לילה שלם. כל שעתיים היא הייתה באה להעיר אותי כדי לבדוק עם אני ערה. ביום כיפור האחרון היה השיא. הרגשתי שאני חייבת לצום כדי לכפר, למרות שהיה אסור לי בשום אופן. היא העירה אותי בשבע בבוקר, לבדוק אם אני נושמת. היא שמרה עליי ודאגה לי כמו לתינוק״.

 

בצילום: שירה בר, אנורקסיה. צילום: יח״צ -13

״הייתי מתקלחת 4 פעמים ביום. גם בחורף״. שירה בר. צילום: יח״צ

 

אי אפשר באמת להבין מה עובר במוח של חולים באנורקסיה

 

אני שירה בר, אנורקסית.
״האנורקסיה השפיעה לי על החיים בצורה שהיא לא נתפסת. לפני המחלה כשהייתי הולכת ברחוב, אנשים היו מסתכלים במבט מפרגן כזה (לפחות זה מה שהקרובים אלי אומרים לי), אך בימים הקשים של האנורקסיה אנשים היו מסתכלים עלי בבוז מטורף, ברחמים ואמא הייתה לוקחת את זה מאוד ללב. יכול להיות שגם אני נפגעתי, אבל כשאין לך כלום בגוף גם הרגש נעלם – אדם מת בתוך גוף נושם. בשיא המחלה שקלתי 39 ק״ג. הגובה: 175 ס״מ.
הייתי מגיעה למצבים שאני נגעלת מכל מיני דברים והופכת לאדם הכי סטרילי שיכול להיות. הייתי מתקלחת 4 פעמים ביום. גם בחורף וגם בקיץ. הייתי אוכלת לרוב בחד פעמי כי הגעתי למצב שאני נגעלת מהמטבח בבית שלי. היה יום שאני לא אשכח בחיים. ישבנו אני ואמא בבית קפה והמלצר הניח חתיכת עוגה על השולחן ליד האוכל שלי, נכנסתי לאטרף. אכלתי סרטים מחתיכת הוגה. זה היה מפחיד כמו בסרטים, ממש ראיתי בה מפלצת. מחלת האנורקסיה שלי הביאה איתה עוד ׳מתנה׳. את המחלת ה-OCD (מחלה נפש של כפייתיות יתר טורדנית) לדוגמא: הייתי נכנסת לחרדה שגוררת בעקבותיה התנהגויות או פעולות החוזרות על עצמן. יש אנשים שנולדים עם זה ואני למזלי אחרי שהבראתי מהאנורקסיה, ניצלתי גם מזה״.

 

בצילום: שירה בר, אנורקסיה. צילום: יח״צ-30

שירה בר מדגמנת בגדי ים. צילום: יח״צ

 

היו לך חיי חברה בכלל?
״חברות שלי תמכו בי מאוד באותה תקופה. אני לא ראיתי את עצמי רזה כל כך. הן ראוה את המראה שלי בצורה טראגית. הן מכירות אותי. יודעות שכדי שאני אקח משהו ברצינות, צריך לפגוע בי כי זוהי דרך המחשבה שלי. ואם לא, אז אני פשוט עושה מה שאני רוצה. אני זוכרת שאמרתי לחברה טובה שלי: ׳בואי נלך לים׳ והיא ענתה לי: ׳איך את רוצה ללכת לים? את ראית איך את נראית?׳ זה ועוד משפטים דומים מהחברות הקרובות לי זה היו מהדברים היותר משמעותיים שקצת פתחו לי את הראש וגרמו למחשה להבין שאני חייבת להעלות במשקל. אבל באנורקסיה יש מרחק ענק בין הרצון ליכולת. אחת החברות האהובות שלי נשברה מולי ובכתה היא רצתה שאחזור לעצמי. היא ממש פחדה שלא אבריא ויקרה לי הנורא מכל״.

 

בצילום: שירה בר, אנורקסיה. צילום: יח״צ-28

״אמרתי בלבי שכשבריא ארצה לפעול כנגד האנורקסיה״. שירה בר. צילום: יח״צ

 

ואז הגעת לתל השומר.
״כשהגעתי מכון להפרעות אכילה בתל השומר, לא ראיתי את עצמי כל כך רזה. כעסתי על אמא שהביאה אותי לשם, עד שהיא העמידה אותי ליד כל אותן חולות אנורקסיה שהיו במקום וצילמה אותי יחד איתן. ניראתי בדיוק כמותן. אפילו הייתי גרוע יותר. כדי להגיע למכון להפרעות אכילה בתל השומר יש צורך בהמתנה של מספר חודשים. אני קיבלתי טלפון מהם ממש יום אחרי והייתי מיועדת לאישפוז כבר בשבוע שלאחר מכן. לא הסכמתי לאישפוז לא רציתי להשאיר את אמא שלי לבד, אז התחלנו לחפש מכונים אחרים שהם ללא אישפוז. הייתי בטיפול בקופת החולים. שילוב של טיפול על ידי תזונאית ופסיכיאטר.

 

״הדיאטנית הזו הצילה לי את החיים. בחורה צעירה ויפה שעזרה לי להתחבר חזרה לאוכל, עם שילוב נכון של מכון כושר שעזר לי לחטב את הגוף ולחזור לאכול  ולהעלות במשקל בעליית מסת שריר ולא שומן. באופן כזה שיגרום לי לחזור לאהוב את הגוף שלי. לחזור לאהוב את עצמי. חזרתי לאכול״

 

״כשנפגשתי לראשונה עם הדיאטנית, השעתיים הראשונות התנהלו תחת ויכוח אחד גדול כשהיא טוענת שאני חייבת לאכול לי ואני בוכה שאני לא מסוגלת. אצלה בחדר החלו לצמוח ניצני האג׳נדה שלי שאמרתי בלבי שכשבריא ארצה לפעול כנגד האנורקסיה. אני רוצה להתמקד באנשים עם מחלה כלשהי ולעזור להן. תגיד לי אתה, איך דיאטנית יכולה לצפות מילדה שלא אכלה במשך שלושה חודשים, לאכול שבע שמונה ארוחות עתירות קלוריות ביום? ועוד ילדה שפוחדת להשמין. זה היה לא ריאלי. מרוב ויכוחים כבר הרמתי ידיים ולקחתי את התפריט מיד אחרי נפגשנו עם הפסיכיאטרית. זה לא היה רציני. מספר שאלות קצרות כמו בת כמה את ואיך קוראים לאבא ורשמה לי מרשם לכדורים פסיכיאטריים. כמובן שגם בחדר זה הטונים שלי היו גבווהים שהגיעו עד כדי ריב וצעקות. לא רציתי לקחת כדורים כימיים ולהכניס אותם לגוף שלי. יכול להיות שבאמת אני זקוקה לזה אבל את פסיכיאטרית. תבדקי אותי, תחקרי אותי, תביני מה יש לי, מה עובר עליי ואז תחליטי מה לעשות. חזרתי הביתה באותו יום, התפריט הלא ריאלי הלך ישר לפח. הדיאטנית איימה עלי שאם לא אגיע עם עלייה במשקל בשבוע הבא היא תאלץ לאשפז אותי. ידעתי שאני לא מסוגלת ולא אהיה מסוגלת להכניס את כמות האוכל שהיא חייבה אותי לאכול. לא הגיוני עבור נערה אנורקסית בשבוע שאחרי הגעתי להישקל כשבשני הכיסים שלי טלפונים סללוריים כדי שיהיה עלי עוד משקל והיא תבחין שעליתי קצת במשקל. עזבתי אותה וחיפשנו משהו אחר״.

 

בצילום: שירה בר, אנורקסיה. צילום: יח״צ-25

שירה בר בגיל הנעורים. צילום מהאלבום המשפחתי

 

מלחמה אינסופית.
״בוקר אחד כשירדתי עם אמא לסופר היה שם אדם ששאל אותה אם אני אנורקסית. אמא ענתה בחיוב וקצת בכעס, כי היו מצבים מאוד לא נעימים עם אנשים שנעצו בי מבטים. הוא ייעץ לה לתת לי אנשור – משקה במגוון טעמים המכיל תוספי תזונה ועתיר קלוריות (מקבלים אותו חולי סרטן, ובעיקר קשישים גריאטריים שלא אוכלים מספיק או לא מסוגלים לאכול. מרבית הקשישים בישראל סובלים מבדידות, עוני ודיכאון. האנשור הוא פיתרון לעלייה במשקל לאותם קשישים שסובלים מחוסר תיאבון הנובע מ׳דיכאון הזיקנה והבדידות׳). הסכמתי לשתות את זה כי מבחינתי זה היה משקה ולא מזון. החלק הנפשי של המחלה מרשה לשתות כמה שרוצים. אי אפשר באמת להבין מה עובר במוח של חולים באנורקסיה. יש שם מלחמה אינסופית של כל כך הרבה דברים לא הגיוניים של מה כן ומה לא.

 

בצילום: שירה בר, אנורקסיה. צילום: יח״צ-29

שירה בר בצילומי דוגמנות. צילום: יח״צ

 

שמנת מתוקה ואנשור.
״אמא והחברות ממש כפו עליי לשתות את האנשור מגיע במספר טעמים ודומה בטעמו למילקשייק אבקתי. אני זוכרת יום שישבתי אצל חברה טובה ישבנו עם אביה ועוד מספר חברות. הוא ראה אותי שותה אנשור ואמר: ״תוסיפי לזה שמנת מתוקה, זה ירגיש לך לך כמו מילקשייק ואת תעלי במשקל״.
השתכנעתי. כל כך רציתי לרצות את אמא והחברות שרצו לראות אותי עולה במשקל מלראות את הרצון של הסביבה שלי שאבריא. שתיתי 6 פחיות של אנשור ביום. כל פחית הקצפתי במיקסר עם אריזת קרטון שלמה של שמנת מתוקה – 32 אחוז שומן״.

 

״נאלצנו להמתין חודשים לתור לפסיכיאטר של קופת חולים. התחלתי אצלו טיפול, אבל לא סיימתי. שוב אותו סרט, דאונים אם לאכול או לא. במשך שלוש שנים וחצי הייתה מלחמה של כן אוכל לא אוכל. אמא אחת אומללה שמתמודדת עם זה יום יום״

 

בחודש זה עליתי 7 קילו. שמחתי ממש, ואם כבר הכנסתי 6000 קלוריות ביום, אז בראש של אנורקסית חשבתי לי שפרוסת לחם וירקות לא יהרגו אותי. הורדתי את התוספים והשמנת וניסיתי להיכנס לאוכל רגיל וכל זה באופן עצמאי ללא ליווי רפואי. ואתם חושבים שהצלחתי להכניס אוכל רגיל? ממש לא, הצלחתי ממש בקטנה זה בקושי הגיע ל-1000 קלוריות יומיות ושוב המשקל צונח.  לא הלכתי לטיפול מסודר ופגעתי בעצמי. תכל׳ס, איש מלבדי לא היה בתוך הראש האנורקסי שלי ולא ידע מה באמת עובר על חולים באנורקסיה ועם מה הם באמת מתמודדים. מבחינה אישית, פנימית, נפשית וחברתית. אין באמת משנה מסודרת בישראל לטיפול נכון באנורקסיה. שנים רבות עברו עד שבכלל נכנסה האנורקסיה לקטגוריית מחלות הנפש בישראל. היום הפרעת אכילה – בולמיה או אנורקסיה נחשבות מחלות נפשיות״.

 

בצילום: שירה בר, אנורקסיה. צילום: יח״צ-28

״הפסקתי את הטיפולים״. שירה בר. צילום: יח״צ

 

כדי להגיע למכון להפרעות אכילה בתל השומר יש צורך בהמתנה של מספר חודשים

 

פסיכיאטר של ילדים.
שירה לא ויתרה לעצמה וניסתה שוב לטפל. הפעם נפגשה עם דיאטנית שבניגוד לקודמותיה  גילתה מעט יותר אמפטיה, חמלה ובעיקר הבנה. גם איתה התנהלו ויכוחים אך הטיפול הזה ששילב שיחות עם פסיכולוגים – ״הייתי משועממת למוות במשך שעה על סף הירדמות מולם״, הניב תוצאות חיוביות ושירה בר עלתה חמישה קילוגרמים נוספים. העלייה הייתה קצרה והירידה לא איחרה הגיעה. ״הפסקתי את הטיפולים. אני לא זוכרת למה. הכל מעורפל לי. היה שלב שבו אמא חשבה שאני לא רוצה לעזור לעצמי אבל זה לא נכון. הייתי צריכה מישהו שיודע מה עובר עלי ושילווה אותי. לאחר חצי שנה עם אוכל רגיל ואנשור רציתי להרים ידיים אבל לא וויתרתי. ניסינו לחפש פסיכיאטר אחר. אולי כדור כן יעזור לי אבל בתנאי שיקשיבו לי ויתאימו אותו עבורי ולא סתם ידחפו לי. נאלצנו להמתין חודשים לתור לפסיכיאטר של קופת חולים. התחלתי אצלו טיפול, אבל לא סיימתי. שוב אותו סרט, דאונים אם לאכול או לא. במשך שלוש שנים וחצי הייתה מלחמה של כן אוכל לא אוכל. אמא אחת אומללה שמתמודדת עם זה יום יום״.

 

״מבחוץ זה נראה כמו ניצחון. בפנים זה אפ אנד דאון. אושר גדול שאני כבר לא נראית אנורקסית, אבל האנורקסיה דיברה בראש שלי והידיים התחילו שוב לתפוס בשומנים״

 

בגיל 22 הגיעה שירה לאחר תחנונים רבים לטיפול אצל פסיכיאטר של ילדים. בקופת החולים צוות של רופאים, (מעין ועדה רפואית) דן בתיק שלה עד שלבסוף הסכימו שפסיכיאטר של ילדים ייקח על עצמו את הטיפול בה. ״שלוש שנים של מאבק מטורף. הסכמתי לקבל כדורים פסיכיאטריים. לא היה אכפת לי כבר מהיאוש הזה. ישבתי מולו והוא פשוט דיבר איתי, הוא נתן לי הרגשה שאני יכולה לסמוך עליו. הרופא המיוחד הזה הוביל את השיחה למקומות של שיחות בין ידידים ולא כפסיכיאטר מול חולה. ממצב בו הייתי ממש אנטי רופאים, הגעתי למצב שממש אהבתי ממש ללכת למפגשים איתו כי זה חיזק אותי. הסברתי לו שאני לא רוצה לקחת כדורים, אבל לא שללתי לחלוטין. הייתי מיואשת מעצמי. הכדורים שהוא נתן לי עזרו לשנות אצלי את המחשבה ופשוט לחשוב פחות.  הוא הבטיח שזה טיפול לחודש אחד בלבד. זה היה חודש קשה מבחינה פיזית, הכדורים גמרו אותי, אבל עזרו לי לעלות עוד שלב בדרך לניצחון. במפגש הבא הוא הוריד מינון ורשם לי כדורים חלשים יותר. הטיפול המשיך בהצלחה עד שהעליתי 10 קילו מעל המשקל בתחילת את הטיפול אצלו״.

 

״כל דבר שנכנס לי לפה היה יוצא בדרך של הקאות (׳כמובן שהכל היה בהמצאות של כואבת לי הבטן ויש לי בחילה׳) עד שכבר לא היו בי כוחות להקיא יותר. מה שנכנס לי לפה זה כוסות תה ומסטיק. לאחר חצי שנה של שירות צבאי ירדתי 15 קילו״

 

בצילום: שירה בר, אנורקסיה. צילום: יח״צ-27

שירה בר על הקבר של אבא ז״ל. צילום מהאלבום המשפחתי

 

משפחה זה חשוב.
״מבחוץ זה נראה כמו ניצחון. בפנים זה אפ אנד דאון. אושר גדול שאני כבר לא נראית אנורקסית, אבל האנורקסיה דיברה בראש שלי והידיים התחילו שוב לתפוס ׳בשומנים׳. הפעם לא שתקתי ופעלתי לפי הראש שלי, שיתפתי את המשפחה שלי באחד מערבי שישי. אני בת יחידה ובנות דודות שלי הן כמו אחיות בשבילי ואני בשבילן. לאחר שהרופא שהצליח לגרום לי להיפתח רגשית מולו, החלטתי שאני חייבת להיעזר בהן. אחרי ארוחת שישי פשוט תפסתי אומץ והתחלתי לדבר. הסברתי שאני מרגישה שוב שמנה ואני יודעת שאני לא כזאת, אבל זו ההרגשה שיש לאנורקסית, מחשבה שקשה מאוד להתנתק ממנה. אחרי שעליתי במשקל, שוב התחלתי להוריד מכמויות האוכל. כן, הייתי מכניסה לגוף קלוריות אבל לא כמו אדם נורמלי. ואני כל כך רציתי לחזור להיות אדם נורמלי. בת דודה שלי התפרצה לי לדברים שלי ואמרה לי ללכת ל׳ישראל בודי׳ – חברה של מתאמנים המשלבת ספורט עם דיאטנית קלינית״.

 

״אני זוכרת שאמרתי לחברות שלי שאני רוצה את הגוף שלהן ולא היה אכפת לי אם הן רזות או מלאות. העיקר להחזיר לעצמי את הגוף ואת החיים״

 

אורח חיים חדש.
״הדיאטנית הזו הצילה לי את החיים. בחורה צעירה ויפה שעזרה לי להתחבר חזרה לאוכל, עם שילוב נכון של מכון כושר שעזר לי לחטב את הגוף ולחזור לאכול  ולהעלות במשקל בעליית מסת שריר ולא שומן. באופן כזה שיגרום לי לחזור לאהוב את הגוף שלי. לחזור לאהוב את עצמי. חזרתי לאכול. הבנתי שהרסתי לעצמי את הגוף מבפנים – הגוף שלי לא מקבל כל סוג של אוכל. אני לא מסוגלת לאכול מזון שיש בו חומציות כמו שמן, לימון, חומץ ועוד. העצמות שלי היו מאוד חלשות ולאט לאט חיזקתי אותן בטיפול נכון ומבוקר. האנורקסיה הרסה לי את השיער השופע שהיה לי והפך דק. בעזרת ויטמינים הצלחתי להחזיר אותו למצבו הטבעי. היה לי הרבה מאוד שקיות שחורות מתחת לעיניים. גם את זה הצלחתי להעלים. התעסקתי רבות במראה החיצוני שלי. אני מקפידה על הבגדים אותן אני לובשת כדי שלא אראה אנורקסית בתוכם״.

 

בצילום: שירה בר, אנורקסיה. צילום: יח״צ21

שירה בר בתקופה האנורקסית. צילום: יח״צ

 

איך את רוצה ללכת לים? ראית איך את נראית?

 

הפיכחון, האשליה ואמא אחת.
״במשך שלוש שנים הרסתי לעצמי את הגוף. כעסתי על עצמי. הרסתי לעצמי את השנים הכי יפות שלי. את השנים בהם הייתי יכולה לפרוח. בכאב הזה שבא מבפנים, החלטתי שזו מחלה שצריך להשמיד אותה. רציתי מאוד להקים סוג של אירגון שיתן מענה לבנות חולות באנורקסיה. שיקבלו את מה שאני לא קיבלתי, שיהיה להן מה שלי לא היה. לי יש אמא תומכת שברגעים שיכולתי לדבר על המצב, הסברתי לה מה אני צריכה ממנה, וברגעי חולשה, היא ידעה לפעול ולעזור לי. וזה מה שהציל אותי. לא כדורים, לא דחיפת אוכל. מי כמוני יודעת שכל אנורקסית לא מסוגלת לאכול את זה. היא תמצא את עצמה מהר מאוד בשירותים מקיאה. צריך המון סיוע כלכלי כדי להקים דבר כזה. יש צורך בכוח אדם רציני ובשל המצב בבית הכלכלי הרעוע בבית, החלטתי לרדת מזה״.

 

״אחרי שהשתלטה עליי האנורקסיה-שהיא מחלת נפש לכל דבר, אמא שלי, שרק איבדה את בעלה האהוב, הייתה במתח נפשי מטורף. אני לא יודעת איך היא הצליחה להתמודד עם הכל. כששיחררו אותי הביתה, התחלתי להבין מה עבר עלייה בימים שלא הייתי בבית. במשך ארבע שנים היא כמעט ולא הצליחה לחיות, היו לה חובות כבדים. הבנתי שהיו ימים שלא היה אוכל בבית״

 

דרך חדשה.
שירה זוכרת יום בו היא הסתובבה ברחובות תל אביב ואישה נעמדה מולה וצרחה עלייה איך היא מעיזה לצאת כך מהבית. מאז מקפידה שירה בר על הלבוש כדי שהבגדים שהיא לובשת, לא יבליטו מקומות בגוף שהם לא נעימים לה ולאחרים לעין, בעקבות המקרה שירה נרשמה ללימודי סטיילינג. ״למדתי סטיילינג אצל ליאת אשורי. היא הרחיבה לי אופקים בנושא והחלטתי לקחת את הסטיילינג למקום שבו אוכל לסייע לנשים החולות באנורקסיה, ובסרטן השד. כולנו יודעים שבסופו של דבר המראה החיצוני משפר את ההרגשה את ההרגשה לטובה אצל נשים חולות וגם בריאות. פתחתי בלוג, ניסיתי לגעת בקהל אבל לא ידעתי בדיוק איך לעשות זאת וזה לא ממש התרומם. אני זוכרת את היום בקניון בו טייתי ועשיתי שופינג עם חברה. היא עזרה להבין מה אני באמת רוצה מעצמי, החלטתי להשקיע ולהתמקצע בתחום ההלבשה תחתונה. נרשמתי לסדנאות עיצוב ותפירה אצל מורים פרטיים ותוך שלושה שבועות כבר בניתי את הסט הראשון שלי.
לפני זמן מה ראיתי פרסום של איציק זנטי (מנהל תחרות מיס פרוגרס – מיס פרוגרס ששמה לה למטרה לקדם את העקרונות היחודיים הבאים:  זכויות אדם, מיזוג תרבויות, איכות הסביבה, בריאות ושיוויון הזדמנויות והעצמה נשית) על התחרות וההרשמה. נרשמתי. (אני מועמדת מספר 8 – נא לבחור בי) האג׳נדה אותה אני מביאה לתחרות היא הרצון להקים אירגון שיעזור לחולות באנורקסיה. זה חזר אלי פתאום חזר אלי בכל הכוח. אני רואה בתחרות הזדמנות להתחלה חדשה וטובה. אני יודעת שבני נוער שרוצים להיראות טוב יותר, ישר חושבים על דיאטות וגם אותם צריך לעצור ולהכווין למקום טוב שזה עוד נושא שהתמקד עליו באירגון.

 

״ביום כיפור האחרון היה השיא. הרגשתי שאני חייבת לצום כדי לכפר, למרות שהיה אסור לי בשום אופן. היא העירה אותי בשבע בבוקר, לבדוק אם אני נושמת. היא שמרה עליי ודאגה לי כמו לתינוק״

 

שירה בר חברתית.
״את אהבתי לתחום ההלבשה תחתונה אני לא מזניחה. אני משקיעה את כולי ביצירת הצלחה בדברים היקרים לי. אירגון שכזה מצריך סיוע כלכלי רציני. אני לא מחכה שמישהו שיעזור לי, אני פועלת. בימים אלה, במסגרת התחרות, אני מעצבת ותופרת קולקציה ייחודית שמי שירכוש אותה למעשה יתרום לאירגון אותו אני פועלת להקים למען חולות באנורקסיה. הקולקציה תהיה במידות קטנות וגדולות ותתאים לכל אישה בכל מידה״.

 

בצילום: שירה בר, אנורקסיה. צילום: יח״צ-5

״אני משקיעה את כולי ביצירת הצלחה בדברים היקרים לי״. שירה בר. צילום: יח״צ

 

פרולוג: אני אהיה דוגמנית. אל תהיו במקום שהייתי

שירה בר מקיאה את המחלה

״יבמשך שנתיים דיגמנתי והכל היה מושלם. היה לי תמיד ג'וק בראש שאני חייבת להרזות ועשיתי דיאטות מבוקרות. ממש לא כאסח. עד שנכנסתי לצבא. בצבא נכנסתי לדיכאון כי לא איפשרו לי לדגמן תוך כדי השירות הצבאי. הדוגמנות הייתה האור היחיד בחיי אחרי המוות של אבא. הדיכאון הזה הוביל אותי לעצב מטורף. הכל צף לי. כל הזיכרונות והקשיים ואז התחלתי להקיא״.

 

בצילום: קולקציית בגדי הים של שירה בר. צילום: יח״צ

קולקציית בגדי הים של שירה בר. צילום: יח״צ

 

הפסקתי לאכול. ״כל דבר שנכנס לי לפה היה יוצא בדרך של הקאות (׳כמובן שהכל היה בהמצאות של כואבת לי הבטן ויש לי בחילה׳) עד שכבר לא היו בי כוחות להקיא יותר. מה שנכנס לי לפה זה כוסות תה ומסטיק. לאחר חצי שנה של שירות צבאי  ופחות 15 קילו, שלחו אותי לבדיקת דם שיגרתית בצריפין. תוך פחות משלוש שעות אני מקבלת טלפון מתל השומר להגיע אליהם בדחיפות עם ההורים. לא ידעתי על מה מדובר כי תכל׳ס, לא ראיתי את עצמי רזה, לא הייתי מודעת. כשהגענו לתל השומר הודיעו לנו שאני מקבלת שיחרור מהצבא ואמרו לנו ישר ללכת לבית החולים תל השומר כי אני על סף קריסת מערכות עם Bmi 12. לא רציתי שיחרור מהצבא ואחרי ויכוח רציני, הרופא הסכים להביא לי שיחרור לחצי שנה והבטחתי שאבריא עד אז״.

 

בצילום: קולקציית בגדי הים של שירה בר. צילום: יח״צ-1

קולקציית בגדי הים של שירה בר. צילום: יח״צ

 

לא רציתי ללכת לבית החולים. ״לי ולאמא היה את הסרט הקשה עם אבא, הסרטן והמוות. נסענו הביתה. אמא עם דאגה מטורפת, כל לילה הייתה קמה 3 פעמים כדי לבדוק שאני חייה. לא הבנתי את חומרת המצב שלי. הרגשתי שבכל בסדר ולא חשבתי שאני כל כך רזה. חשבתי שאוכל לחזור לדגמן וגם אמרתי לעצמי ש׳אני אעלה במשקל. מה הבעיה? מי לא חולם על דיאטת השמנה?״

 

בצילום: קולקציית בגדי הים של שירה בר. צילום: יח״צ2

קולקציית בגדי הים של שירה בר. צילום: יח״צ

 

רציתי לחזור לשירות הצבאי. ״לא רציתי לפספס את התקופה היפה הזאת. בבית התחלתי לאכול. לפחות ניסיתי. הראש שלי נלחם בי, אל תאכלי כי תשמיני. לא הייתי מודעת לזה שאני מאוד רזה. אמא שלי לקחה אותי לתל השומר למכון להפרעות אכילה ושם איבחנו אותי כאנורקסית ברמה שרצו לאשפז אותי יומיים אחרי האיבחון – לא הסכמתי, לא רציתי להשאיר את אמא לבד. אני זוכרת שבמכון להפרעות אכילה התעצבנתי על אמא שלי, למה היא לוקחת אותי לשם ואני זוכרת שאמרתי לה ׳אני לא כמוהן׳. היא העמידה אותי צילמה אותי והזדעזעתי. אני במצב רע מאוד. כמובן שלהמשיך לדגמן עם הרזון הזהלא היה לי שום סיכוי . הבנתי שאני חייבת לחזור לאכול. השתדלתי. אבל יש מלחמה קשה בין מה שאני יודעת לבין מה שהראש אומר לי. עד שהצלחתי לאכול ממש טיפה המשקל המשיך לרדת כי הוא איבד שליטה על עצמו. איכשהו הצלחתי לעצור את זה. אמא ואני הלכנו לכל מיני מקומות שיעזרו לי לצאת מהאנורקסיה. אני זוכרת שכל התייעצות כזאת הייתה מסתיימת בריב ביני לבין הרופא – הם לא הצליחו להבין מה אני צריכה באמת. הם לא היו בתוך ראש של אנורקסית והם לא יודעים מה זה ׳לא מסוגלת׳ ברמה הפסיכולוגית. התחלתי לפעול לבד עם המון התייעצויות מאנשים ברחוב ועם אמא״.

 

״אחרי המוות של אבא, אמא נכנסה לחובות קשים, היא דאגה להסתיר את זה ממני ולא נתנה לי להרגיש שמשהו חסר בבית. הייתי ילדה מפונקת, בת יחידה שתמיד קיבלה הכל והיא דאגה שזה יימשך גם אחרי המוות של אבא. מה שבעצם החמיר את המצב״

 

לפני כל ארוחה, הייתי חייבת תמיכה פסיכולוגית. ״אני שוקלת כל דבר שאמור להיכנס לי לפה ועולה על המשקל כדי לוודא שבטעות לא עליתי (למרות שידעתי שאני חייבת! שאני יכולה למות אם לא!) את המריבות, הצעקות והבלאגן בבית אני לעולם לא אשכח. היו מצבים שאיבדתי את השפיות שלי – ואני לא כזאת . וכל זה רק בגלל אוכל. המזל שלי זה שיש לי משפחה תומכת וחברות תומכות שלא עזבו אותי לרגע. ליוו אותי, עזרו לי, השפיעו עלי לטובה. רציתי ליהנות מהחיים בדיוק כמו חברות שלי. לחיות את גיל 19-20. לחוות אותו כמו כולם. אבל לא יכולתי. הכוחות הפיזיים שלי לא איפשרו שלי. אני זוכרת שאמרתי לחברות שלי שאני רוצה את הגוף שלהן ולא היה אכפת לי אם הן רזות או מלאות. העיקר להחזיר לעצמי את הגוף ואת החיים. נכון, זה היה רק בידיים שלי, אבל אי אפשר להסביר עד כמה הפחד מהאוכל משתלט עלייך״.

 

בצילום: שירה בר, אנורקסיה. צילום: יח״צ-4

שירה בר מדגמנת בגדי ים. צילום: יח״צ

 

נפש מתה בתוך גוף נושם. ״המלחמה הזאת נמשכה 3 שנים עד שהתאוששתי והשתקמתי באופן סופי, אי אפשר כל כך לקרוא לזה השתקמתי כי האנורקסיה זה לא רק המראה החיצוני, זה המון השפעה של הראש וזו מחלה לכל החיים. צריך פשוט להשתיק אותה ולשמור עליה בפנים שלא תצא ושוב תשתלט על החיים שלי. טיפלתי בעצמי בעזרת שיאטנית ושילוב של פעילות ספורטיבית שליוותה אותי במשך שמונה חודשים. היא החזירה אותי לאכול, היא לימדה לעשות ספורט נכון ולחטב את הגוף שאני אוהב אותו ולא אחשוב לרגע לחזור אחורה״.

 

בצילום: שירה בר, אנורקסיה. צילום: יח״צ-30

שירה בר מדגמנת בגדי ים. צילום: יח״צ

 

האנורקסיה היא  מחלה מתסכלת. ״את הורגת את עצמך במודע. את רוצה להיות כבר אחרי התהליך. את לא מצליחה. יש קול בראש שאומר לך לא.
כשראיתי את המודעה על מיס פרוגרס ישראל, ידעתי שזו יכולה להיות הזדמנות מדהימה בשבילי, להעלות את המודעות למחלת האנורקסיה ההרסנית ולנסות להגשים את החלום שלי ולהקים את האירגון שיציל בנות ממוות, להציל בני נוער ש׳מתים להיות באנורקסיה׳, כי נמאס להם מהגוף שלהם. אירגון שיציל אותם מהסבל הזה״.

 

בצילום: שירה בר, אנורקסיה. צילום: יח״צ -2

״את הורגת את עצמך במודע״. שירה בר. צילום: יח״צ

 

שנה אחרי המחלה. ״יש לי רצון אדיר לפעול נגד המחלה הארורה הזו שהורסת לבחורות רבות את החיים ולעיתים אף גומרת אותן לגמרי. אני בטוחה שאם היה בישראל גוף או אירגון ממלכתי מטעם משרד הבריאות והמדינה שמכיר במחלה הנוראה ומתמחה בשיטות הטיפול המתקדמות הנהוגות בעולם,אני לא הייתי מאבדת שלוש שנים מחיי. כל מה שבאמת הייתי צריכה זה את האדם הזה שיקשיב לי ויעזור לי להחלים מבלי לפוצץ לי את היום באוכל. הרופאים אינם מבינים שראש של אנורקסית לא מסוגל לראות הרבה אוכל. הראש ישר נרתע. ישר נסגר, ישר חוזר לאי שפיות. זה לא ריאלי״.

 

Miss Progress Israel

 

Image of a share button

אין תגובות

השאר תגובה